כשיהודה לוי הזניק את הזוגות של "המירוץ למיליון" אי שם באיסלנד, ענבר בן עטיה ואבישי רגב לא תיארו לעצמם שזה המסע שיעברו בדרך, ובטח לא שיגיעו עד חצי הגמר (ההדחה האחרונה הערב, אחרי החדשות, קשת 12). הצופים אמרו שנראה כאילו הם יצאו לטיול גדול, שהם עושים אווירת צחוק ושכונה. גם הזוגות המתחרים לא ראו בהם איום ממשי וויתרו על ההזדמנות לעכב אותם בדרך - ובכל זאת, הם צלחו את המשימות ועקפו בסיבוב את המתחרים החזקים והמאיימים.
לא ברור אם האמונה הגדולה של ענבר היא זו שהובילה אותם, או יכולת המיקוד של אבישי, מה שבטוח - הקרדיט כנראה שייך לדינמיקה המיוחדת ביניהם, שסיפקה לנו גם לא מעט רגעים טלוויזיוניים חד-פעמיים. אחרי לא מעט שעות צפייה בשניים על המסך, תהיתי איך תתנהל השיחה איתם. האם המירוץ יצר את הכימיה וההומור - או שאלה הם גם באמת של החיים. לא עברה דקה מהרגע שהתיישבנו עד שהבנתי - הקסם הזה חוצה גם את גבולות המסך, וכמו כל דבר שהם עושים - גם הריאיון הזה לא יהיה רגיל.
"זה היה החלום של שנינו, ידענו שנגשים אותו יחד - לא עם אף אחד אחר", מספרת ענבר על הבחירה לרוץ יחד. "כולם יודעים שיש לנו קשר אחר. מה שאתם רואים על המסך זה חד-משמעית החיים שלנו - הירידות שלו עליי, הסתלבט והצחוקים. תמיד הייתי נדירה ותמיד לאבישי היה מה להגיד - כולם יודעים שזה הקשר בינינו".
"אבל היא גם לא נפגעת ממני", משלים אבישי, "זה כמו קשר בין אחים, כי אני דוד צעיר יחסית. הבית שלה הוא כמו בית בשבילי, אמא שלה היא כמו אמא עבורי. הקשר עם ענבר התחיל מאז שהיא קטנה. כל המשפחה הרגישה שיש בחיבור שלנו משהו אחר, ברמת ההבנה, ההומור והדינמיקה שאני מאוד אוהב. יש לי המון אחיינים ואני אוהב אותם, אבל בסוף איתה זה טבעי, אולי כי אני נמצא יותר שם".
יש לא מעט תגובות ברשת בנוגע לקשר ביניכם, לצעקות וליחסי הכוחות.
אבישי: "יש רגעים שהיא צועקת עליי ואנשים שואלים 'איך היא מדברת לדוד שלה' - אבל זה לא נראה ככה בעיניי. אני בטוח שזו הדרך שהיא תדבר גם לאח שלה, כי זה הכי טבעי. זה לא מוציא אותי מאיזון. הצופים הרבה פעמים יוצאים מאיזון בגללה, יש תגובות שאומרות שלא יכולים לשמוע אותה - לא הרגשתי את זה לרגע. אני רגיל לזה, זה באמת לא מזיז לי".
ענבר: "אני חולה על התגובות האלה. למה אף אחד לא שואל אותי איך אני מכילה אותו?".
ספרי לנו, איך את מכילה אותו?
"אבישי מאוד שונה ממני, אז זה לפעמים מעלה לי את העצבים. זה לא רק האדישות, הוא חייב תמיד להיות עם הרגליים על הקרקע, לדעת, לחקור ולאבחן - זה היה מוציא אותי מדעתי. כשהייתי מגיעה למשימה לא הייתי קוראת אפילו את ההוראות - הוא כן. את יודעת כמה פעמים הוא היה קורא את הרמז? תשחרר, המשימה היא לרוץ. אבל אין לי ברירה, אני חייבת להכיל את התופעה".
אבישי: "יכול להיות שאם הייתי בא עם אשתי קרן או עם חבר טוב שגדל איתי בפנימייה הייתי נזהר להגיד משהו שיפגע, היה לי קשה להיות אני במאה אחוז", המשיך אבישי והסביר, "עם ענבר לא היה את החשש הזה, הרגשתי בטוח במה שיוצא לי מהפה, לא עצרתי את עצמי ולא פגעתי באותנטיות. הייתי נורא מפחד להגיד משהו שיפגע בקרן, לא בכוונה אפילו, כי זה מצולם ולפעמים אתה בלחץ ונדחק לפינה. ענבר ואני נתנו אחד לשנייה להיות מי שאנחנו".
לא קרה ביניכם אף פעם איזשהו פיצוץ שחצה את הקו האדום?
ענבר: "לא היה פיצוץ, אבל היה יום אחד במלון שפשוט לא יכולתי לראות אותו. יצאתי מהדלת ואמרתי לו: 'אתה לא תגיד לי מה לעשות, אני עכשיו הולכת הביתה'. הייתי באבדון וצרחות כמה שעות. בסופו של דבר את לא יכולה לברוח. גם כשאת בורחת, את בסוף חוזרת לחדר. אנשים לא מבינים שיש הרבה דברים גם מסביב למירוץ עצמו - טיסות, לילות והכנות".
הזוגות שמתחרים בכם לא האמינו שתגיעו כל כך רחוק.
אבישי: "שידרנו תחושה של שניים שבאו לטיול ארוך, הדוד שלוקח את האחיינית לטיול גדול ועל הדרך עושים קצת משימות. אחרי שכמעט הודחנו במינכן הבנו שמספיק, אנחנו רוצים להגיע רחוק - שם נפל האסימון שאנחנו קמים ליום חדש והכל הולך להשתנות. מאז, לדוגמה, סהר ויפתח לא היו מעלינו - שהם כאילו הזוג החזק, וגם לא ירדנו מהשלישייה הראשונה".
מה למדתם אחד על השנייה שלא ידעתם קודם?
אבישי: "נדהמתי מהיכולת של ענבר לא לוותר וללכת עד הסוף. יכול להיות שברגעים מסוימים הייתי מוותר הרבה לפני. במינכן ויתרתי ואמרתי לה שהגיע זמננו, התיישבתי על הרצפה ואמרתי 'די, נגמר הסיפור'. מבחינתה שום דבר לא נגמר. זה בא לידי ביטוי בהרבה משימות שלא הכל הלך חלק. היכולת שלה להילחם היא עוצמתית. זה מדהים, כי אתה חושב שאתה הבוגר שאמור לעשות את זה, אבל הרבה פעמים זה היה הפוך, היא זאת שסחבה ולא ויתרה".
ענבר: "בזכותו למדתי על עצמי המון. אני מרגישה שהחיים של לפני המירוץ היו מניירות ותחפושות, הייתי כל הזמן מנסה להתאים את עצמי לסביבה והיה חשוב לי מה יגידו עליי. הערכתי את עצמי, אבל לא מספיק. בזכותו ובזכות מה שעשינו אני ענבר אחרת לגמרי מהרגע שנחתנו בארץ. בגיל 24 הכרתי את עצמי באמת".
יש זוגות שחזרו עם עניינים לא פתורים ומשקעים. היה משהו שהייתם צריכים ללבן בבית?
ענבר: "גם אם היה ריב או כשהיינו צריכים רגע של שקט - תוך כמה ימים הוא כבר אצלנו בארוחת שישי. בגלל שהוא יתום מגיל צעיר אמא שלי היא כמו אמא בשבילו, גדלתי במציאות שהוא אח גדול לכל דבר. אין באמת משקעים או מרחק, גם אם הוא מעלה לי את העצבים. אבישי הוא כנראה האדם היחיד בעולם שיכול לעלות לי את העצבים והדציבלים במאית שנייה. יש לי שיערות לבנות רק בגללו".
אבישי: "אני עושה את זה באדישות שיא, אבל גם מוריד לה את האוויר בשנייה".
"שאלתי את קרן אם זה מתאים. לא כל אישה תקבל את זה שבעלה ייצא למירוץ ויתפרסם"
אבל היה רגע אחד במירוץ בו אבישי הסיר את מסכת האדישות והמשימתיות - והרשה לעצמו להתפרק. זה קרה כשקרן אשתו ולירון, אחותה של ענבר, הגיעו לבקר אותם במהלך משימה בדרום קוריאה, ואבישי לא הצליח לעצור את הדמעות כשחיבק את אשתו.
"קרן היא החברה הכי טובה שלי. זה מעבר לאהבה וזוגיות, היא האור שלי", מספר אבישי ונזכר, "לפני שיצאנו למירוץ שאלתי אותה אם זה מתאים, לא כל אישה תקבל את זה שבעלה ייצא למירוץ ויתפרסם. היא אמרה לי: 'מה אתה שואל אותי בכלל?'. זה הקשר שלנו, אנחנו נותנים מקום אחד לשנייה. לא חשבתי בדמיונות הכי פרועים שהיא תבוא, כי קרן לא תשאיר את הבנות לבד. הן קטנות, מי יהיה איתן? זה לא שיש לנו צי של אנשים שיטפל בילדים כמו ספיר וליאור".
"כשהיא באה, מעבר לגעגוע וההלם, זה גרם לי להבין שהכל בסדר בבית - וזה בעיקר מה ששבר אותי", הוא משתף כשההתרגשות עדיין ניכרת בעיניו. "אני יודע איזה מאמץ קרן עשתה. היא אמרה לי: 'נראה לך שלא הייתי עושה את זה בשבילך?', למרות שלא הייתי נעלב אם היא לא הייתה מגיעה. השבירה הגיעה מההבנה שהיא עושה הכל בשבילי ושהבנות בסדר, וגם כמובן הגעגוע".
אמרת לה שאתה לא יכול יותר. למה?
אבישי: "הרגשתי באותו הרגע שכל הדם יוצא לי מהגוף, נחלשתי פיזית. הרגיש לי שדי, היא הגיעה ואני הולך איתה - אני לא רוצה עוד. אמרתי לה: 'אני לא רוצה לעזוב אותך עוד פעם, אני רוצה לראות את הבנות'. על אף המתח והלחץ הייתי כל כך מאופק ויציב לאורך המירוץ, שכנראה ששם יצא ממני הכל. התפרקתי. אחר כך חזרנו לבלגן".
ההתרגשות לא פסחה גם על ענבר, ששמעה את קולה של אמא בשיחה עם יהודה לוי והתפרקה בבכי וגעגועים. "לפני שאני ענבר אני הבת של אריה ורונית, מחוברת אליהם ברמות מטורפות. אני ילדה של אבא, ודווקא במירוץ הבנתי כמה אמא שלי היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי ושאני לפעמים לא מספיק נותנת לה את המקום. אני מאוד עצמאית ולא תלויה בהם, ההורים חינכו אותנו ליפול ולקום, שהם יהיו הגב שלנו - אבל אנחנו צריכים לעבור את הדרך לבד. היום אני מעריכה אותם על זה, בזכותם התמודדתי במירוץ. אם הייתי מפונקת לא הייתי מצליחה".
את בחורה עצמאית שיודעת מה את רוצה. בדינמיקה עם הורים זה לא תמיד פשוט.
ענבר: "כל יום עזבתי את הבית. הייתי רבה איתם, לוקחת את המזוודה ומודיעה שאני עוזבת. מתחבאת מתחת לעץ, הולכת לשכנים או לחברה. הייתי מרדנית. התאזנתי עם הזמן, אבל היה להם מאוד קשה איתי בתור ילדה. עברנו הרבה בחיים ועשיתי תהליך עם עצמי, אבל הייתי ילדה בעייתית ולוחמנית, מתעצבנת, צועקת ושוברת את הכלים על כל דבר. לא עשיתי להם חיים קלים, אבל הם תמיד היו מאחוריי".
מתי הגיע האיזון הזה?
"כשהתבגרתי. כעסתי אז על העולם, שאלתי למה להורים שלי תמיד אין כסף, למה אבא שלי נפל ואין לנו בית. חשבתי איזה כיף לחברות שלי שהכל מגיע אליהן בקלילות. אני יצאתי לעבוד כבר בכיתה ו'. היה בי הרבה כעס שהייתי משליכה על ההורים. כשהתבגרתי התאזנתי והבנתי שזה מה שבנה אותי - וזה הפך לקל יותר. אני עדיין מאבדת את העשתונות ויכולה פתאום לצרוח עליהם, זה קורה".
"ההורים עברו משבר גדול. אדם אחר היה משתגע עם התרמיל שלי, אני מקבלת אותו באהבה"
מתחת לקלילות ולהומור של ענבר מסתתרות לא מעט התמודדויות לאורך השנים. הילדות המורכבת שלה אילצה אותה להתבגר מוקדם ולהבין שאם היא רוצה להשיג את החלומות שלה - היא צריכה לעבוד, וקשה. "אבא שלי עבר הסתבכות כלכלית שהובילה אותנו להיות עצמאיים בגיל צעיר", היא משתפת. "כשהוא נפל זה היה חזק והכל השתנה בחיים, היציבות התערערה לגמרי. אין עבודה שלא עברתי. בגיל 12 נזרקתי למים בצורה הכי קיצונית שאפשר לדמיין. בכיתה י"א קניתי אוטו והאחראית בבנק חתמה לי ערבות כי ההורים לא יכלו. שיגעתי את כל הבנק. ישבתי שם כל ואמרתי שעד שלא יחתמו לי אני לא יוצאת. כל דבר השגתי בזכות עצמי, והיום אני עפה על זה".
ומה קרה בבית בזמן הזה?
ענבר: "היה לא פשוט מבחינת ההורים שלי, הם עברו משבר גדול. בבית לא היה קל, תמיד היו ויכוחים ושיחות על כסף. הם רצו לשדר לנו שהכל בסדר ולא ראינו מצב שאין אוכל, אבל אם רצינו משהו מעבר כמו חופשה - זה נראה מנותק לגמרי. הכסף מאוד הניע אותנו וזה לא פשוט, היו משקעים".
"בדיעבד הילדות הלא פשוטה שלי הובילה אותי לעצמאות ולהצלחות", היא מספרת בגאווה. "ידעתי שאהיה מפורסמת, תמיד אמרתי שיום יבוא ויראיינו אותי ויצלמו אותי. אני באה לטרוף את העולם. הילדות שלי לימדה אותי להיות כזאת, אין מתנות - יש אמונה שהשאירה אותי שפויה. אדם אחר היה משתגע עם התרמיל שלי, אבל אני מקבלת אותו באהבה".
גם הילדות של אבישי לא הייתה פשוטה. הוא התייתם משני הוריו כשהיה בן 20 - ומאז אחותו רונית, אמא של ענבר, היא הדבר הכי קרוב לאם עבורו. "אנחנו חמישה בנים ובת, ובאופן טבעי חיפשתי את הדמות האימהית במשפחה. היום אני כבר בן 40 ויש לי את המשפחה שלי, אבל אז הייתי צריך איזשהו בסיס אם, תרתי משמע".
ענבר, סיפרת שאת מקווה למצוא זוגיות בעזרת התוכנית. איפה זה עומד עכשיו?
ענבר: "אני מחכה לחתן, עדיין בחיפושים אחר האביר על הסוס הלבן. אני יודעת מי אני ומה אני שווה, אני לא עוד אחת - יש בי משהו מעבר, אז גם האדם שאני מחפשת יהיה בהתאם. אני מתפללת לאדם שיהיה ראוי לי משורש נשמתי. שיהיה פרטנר, שיידע ליהנות איתי, שיהיה ערכי ושתהיה בו אמונה - לאו דווקא באופן חיצוני, באופן אמיתי. שיהיה מבית עם משפחה טובה".
"אבל שיהיה לו כסף", קוטע אותה אבישי. "אני לא מתביישת להגיד שיהיה לו גם כסף", עונה לו ענבר. "אני רוצה לחיות בגבוה, לגור במגדלים ולנסוע על אוטו מפואר. אעבוד קשה, אני לא רוצה לחיות על חשבון מישהו עם כסף, אבל שקרן האדם שיגיד שהוא לא אוהב כסף".
אמרת לאבישי שאין מישהי גברית ממך במירוץ. מאיפה זה הגיע?
ענבר: "בחיים עצמם אני בחורה נשית מאוד, אבל לא ברבי ועדינה. אני מתאפרת ונועלת עקבים - אבל אני אכבר גבר כשצריך, אין גברית ממני. יש לי כל כך הרבה חברים בנים ואני האח הכי טוב שלהם. אני סוג של זיקית, אם אני בסביבה של גברים - אני אחלה גבר. גם במשימות של הכוח נכנסתי ללוק הגברי. אם אני בסביבת בנות וצריכה להיות שווה - אז אין שווה ויפה ממני, אני מתאימה את עצמי".
"אני עובדת על דימוי הגוף שלי המון, רוצה לאהוב את עצמי לא משנה מה"
לצד שידור התוכנית, ענבר החליטה לשתף תמונה שלה מתקופת התיכון וסיפרה על העיסוק בדימוי הגוף בימי בית הספר, וההערות שהייתה מקבלת באותם ימים על המשקל. "כל דבר שקורה בחיים אני משתדלת לתעל, זו המלחמה שלי עם עצמי. אני עובדת על דימוי הגוף שלי המון, זו עבודה יום-יומית בגלל מה שחוויתי בילדות", היא משתפת. "אני רוצה לאהוב את עצמי לא משנה מה המשקל, הלוק וצבע השיער. מה שאני לא אוהבת בעצמי אני משנה. לא אהבתי את האף אז עשיתי ניתוח, עושה שפתיים מגיל צעיר - ולא רואה בזה דבר רע. מי שלא אוהבת משהו צריכה לשנות, גם גברים. אם זה עוזר לדימוי העצמי אז צריך לשים פס".
היה לך קל לצפות בעצמך במסך?
ענבר: "בהתחלה לא, הייתי מבקרת את עצמי. עכשיו אני עפה על זה. הייתי בטוחה שהלכתי רזה - ופתאום אני רואה שלא, מאחורי הטייץ יצאו גלגלים כשישבתי. לפני המירוץ כל הזמן אמרתי לאבישי: 'הלוואי שאראה טוב, שהשיער והלבוש יהיו מסודרים, שלא אצא שמנה או רזה'. ביום שיהודה אמר: 'צאו לדרך' ביטלתי את כל המצלמות, ואני עפה על זה".
איך אתם מרגישים כשאתם צופים בעצמכם על המסך?
אבישי: "מאוד אהבנו את מה שראינו, לא הרגשתי שיש משהו שאני לא מכיר. זה מה שאני מביא - בהומור, באורך רוח, במדריך שבי, ברגש. אני מרגיש את זה גם מהתגובות, כיף שאוהבים ומפרגנים לנו. אנשים מספרים שהם רואים את התוכנית יחד עם הילדים שלהם, שזה הפך להיות רגע משפחתי והילדים לומדים מהתוכנית ערכים וההתמודדויות בחיים - וזה מבחינתי מרגש ומדהים. גם אנשים מבוגרים מתרגשים. אישה אמרה לי ברחוב שהיא שינתה את כל התפיסה אחרי ששמעה אותי מדבר על הלחץ. אלה הדברים שהכי חשובים לי".
ענבר: "יש אותנטיות, ירידות אחד על השנייה, הערות באין כניסה - אבל אלה אנחנו, גם בקשר וגם בפן האישי. אני צווחנית וצעקנית אבל גם יודעת לזהות סיטואציות, להרים ולקבל. תמיד קיוויתי שההורים שלי יילכו גאים כשהתוכנית תשודר. גם התגובות השליליות הן מאוד קטנות - על השפתיים, האף או הצעקות שלי. כשמישהו אומר שהוא התחזק באמונה בזכותי - עשיתי את שלי בחיים. משתפים אותי בסיפורים אישיים בהודעות וברחוב, אנשים עשו את הברכות שלי וזה עזר להם".
מה התוכניות לעתיד?
אבישי: "אני ממשיך בפסיכולוגיה של הספורט, יוצא לדרך עם קורס שהוא סביב תיאוריה שפיתחתי בשנים האחרונות בעזרת הניסיון שלי. אני מתכוון לפתח ולהעצים את העולם המנטלי בעיקר לילדים ונוער. אם חברת ביגוד ודוגמנות תרצה אני לא אתנגד, אבל גם ליהנות ממה שהחיים יביאו איתם".
ענבר: "עזבתי את העבודה ואני מתחילה עכשיו פרק חדש בחיים. אני כאן כדי להישאר, מחכה לשלטי חוצות באיילון. כל מה שיבוא יהיה מבורך. אני מאמינה ומתפללת שאשאר כמו שאני ואקבל כל מה שיגיע בידיים פתוחות. אני רוצה פשוט להצליח, להגשים את החלומות ולפרוץ בגדול".
צילום: רן יחזקאל | סטיילינג: בן פרידמן | איפור ושיער: אסף מלמד | הפקה: טל פוליטי