כן, גם אני חלמתי לעמוד על במת הגמר של כוכב נולד מול אלפי אנשים ולתת את הביצוע הכי טוב שלי לשיר הגמר, אותו כמובן בחרתי עוד לפני שבכלל נפתחה ההרשמה לעונה.
לא רציתי לפתח ציפיות, אז שיחת הטלפון בה הוזמנתי להגיע ליום האודישנים הפתוח נתפסה אצלי כהפתעה משמחת והטון הרובוטי של ההודעה המוקלטת הפך לאהוב ביותר בעולם. כבר באותו רגע הרגשתי כאילו אני נכנס לחליפת החלל של שי גבסו בגמר בניצנים, ותהיתי איזה נעליים להתאים לה.
ביום הגדול עצמו לא כל כך ידעתי למה לצפות. באתי מוכן עם שני שירים, וכמובן עם שיר האודישנים אותו כבר מזמן ידעתי בעל פה, והתקרבתי לאזור במחשבה שאני בטח היחידי שמרגיש במתח. מהר מאוד גיליתי אלפי אנשים הנמצאים בשלבים שונים של התהליך, אבל אצלי בראש כולם היו רק ניצבים שבטח ייפלו בשלבים המוקדמים כדי לפנות לי את הדרך לתהילה.
ח' של הזדמנויות
בשלב הראשון נכנסנו כעשרים אנשים לאולם, התיישבנו בצורת ח' על הבמה וקיבלנו את ההזדמנות לשיר בפעם הראשונה. הרגע הזה בו קוראים בשמך ואתה נעמד במרכז הבמה מול שופטים ומול כל אותם אנשים שהחלום שלהם הוא בדיוק כמו החלום שלך, הוא רגע אותו קשה מאוד לתאר. כל הרגשות מציפים אותך בו זמנית: החל מפחד תהומי, דרך אדרנלין מטורף, ועד שמחה, התרגשות ואפילו קצת עצב, והכל משתרבב לדקה בודדה אחת.
האמת שמעולם לא היה לי ביצוע טוב יותר מזה שהיה לי ברגע האודישן, וידעתי שאין ממה לדאוג. יצאנו מהאולם נרגשים ומתוחים, מחכים לבחורה הקטנה עם הרשימה הגדולה, משחקים אותה כאילו אף אחד מאיתנו לא חושב על מה שהיה כי כולנו נונשלנטים והרי במדינת הנונשלנט אנו חיים. אבל בשנייה שהיא יצאה עם הרשימה הכל השתנה – אף פעם לא ראיתי אנשים קמים במהירות כזו מהכסא, וההתקהלות סביבה הייתה סוערת כאילו נחתו שם יודה ונינט רגע אחרי הופעה בפסטיגל. אני כמובן לא מתלהב, אז נשארתי קצת מאחור, מאמין שהיא תקרא בשמי כעולה לשלב הבא, ואכן צדקתי.
"תודה לכולם, ותודה להוריי שהביאוני עד הלום. ערב טוב ניצנים!"
מכאן כבר לא דמיינתי רק איך יראה הגמר, אלא גם את הריאיון הראשון שאחרי הזכייה. כן, אני חולם בקטן, ועם החלום הקטן שלי נכנסתי לחדר לשלב השני יחד עם עוד עשרה אנשים בידיעה מוחלטת שהדרך לתהילה סלולה. הרי עברתי כבר את השלב הראשון, והמרחק ביני לבין סיבוב הופעות מצליח באמריקה כבר תלוי בזמני הטיסות לניו יורק.
_c.jpg "אינדי נגב 08 צללית במה (צילום: גילי גרשוני)")
לא ברור מה בדיוק היה באודישן השני, שהיה גם מצולם. אולי הלחץ וההתרגשות באמת השפיעו, אולי השיר שבחרתי לא התאים ("פרנויה" של אחינועם ניני. היי, לבת נטף זה עבד!), אולי זה בגלל שלבשתי ג'ינס וחולצה שלא אהבתי בעצמי, אולי הכל ביחד – אבל בטוח שזה היה לא. אותו "לא" שרוב אלפי החולמים מקבלים כנראה באמת כואב, וכאב גם לי, והנסיעה חזרה הביתה הייתה הארוכה והעצובה שבנסיעות.
אבל לא נורא, אני חושב לעצמי היום. העובדה שלא התקבלתי לא באמת אומרת עלי משהו. וחוץ מזה, אני בטוח שלא העבירו כי בחרתי לשים עדשות מגע במקום משקפי ראייה. הם הרגישו שזה לא אני האמיתי.
>> מקנאים? בואו לראות איך הייתם יכולים להיראות באודישן לכוכב נולד