"אני רואה שמיים, עצים צומחים ופורחים, כל כך הרבה יופי יש בעולם. אני בחרתי בחיים, ואני מעריכה מאוד את המתנה הזו", סיפרה בעדותה בת-שבע דגן ז"ל, שורדת אושוויץ שנפטרה לפני מספר חודשים. ככה זה, לצד הטרגדיות הקשות מנשוא, יש חיים ואפילו צחוק. שנים היחס למלחמת העולם השנייה היה טאבו, דבר רציני שלא נוגעים בו, אבל ככל שעבר הזמן השואה קיבלה מקום בתרבות ואפילו בהומור הישראלי. הגיע הזמן שנפסיק להירתע, נבין ונקבל: הומור וטראומה הלכו, הולכים וילכו ביחד. אין מה לפחד מזה, בדיחות שואה הן חלק מהווי ישראלי. ועדיין, ראוי לשאול: האם אפשר לצחוק והאם נראה תהליך דומה גם ביחס לטראומה הנוכחית, זו של ישראל 2024, שרחוקה מריפוי?

אסור לצחוק

כלל מוכר בקרב משפחות רבות הוא שיש מקום שקוראים לו "שם". לא מסקרים אותו בחדשות, לא נחתמים איתו הסכמי שלום, אי אפשר לנסוע לנפוש בו - אבל ברור איפה זה, נקודה גיאוגרפית ממשית בעולם. יותר מזה, לרוב ישנו כלל נוסף: מה שלא תעשו, אל תדברו על "שם". זו הירושה שעברה בין הדורות, חרדת קודש תהומית ששמורה רק לגודל הזוועות.

שרדת? מותר לך לצחוק

על אף הפצעים הכואבים, ככל שחלף הזמן בצבצו חיים וצחוק בין סיפורי האימה. פרפרים אמנם לא היו בגטו, אבל בדיחות מסתבר שהיו גם היו. דיוקנו של רובינשטיין, ששמו הפרטי לא ידוע והיה "הליצן של גטו ורשה", שורטט בספרה של חוקרת השואה וההומור חיה אוסטרובר: "ללא הומור היינו מתאבדים". רובינשטיין היה בדחן שסיפר סיפורים שנונים וכבש את הלבבות. לא ידוע אם היה שחקן בהווייתו או משוגע, אבל ברור שההומור ליווה את רובינשטיין כשנתפס על ידי הגרמנים ונהרג. אנקדוטה זו היא האדן עליו יונח בעתיד הטיעון המוסרי למה זה בסדר לצחוק, שהרי כבר שם עשו זאת.

עדויות נוספות של שורדים ציירו תמונה של הומור כמנגנון הישרדות, וכמה מהן ניתן למצוא בסרטו של הקומיקאי טל פרידמן, "הייתם צריכים להיות שם" שהתחקה אחר הומור בתקופת השואה. אז מהמורה אחת עברנו - למי שהיה שם ושרד מותר. אבל מה איתנו - מי שלא חוו על בשרם את אימת המחנות וריח המוות בתקופה שבה הוכח (ולא בפעם האחרונה) כי יצר האדם רע מיסודו - לנו מותר לצחוק?

השואה נכנסה לתרבות הישראלית, הגיוני שנצחק

בימי המדינה הראשונים לא היה "לוקסוס" להיות פליט מאירופה. הייתה מדינה להקים ודמות יהודי, ציוני וחסון לטפח. ההדחקה החזיקה כמה עשורים, אבל משפט אייכמן הנגיש את הסיפורים שקיבלו דמויות בספרים, בתפקידים דרמטיים על הבמה ובמוזיקה כמו "אפר ואבק" של פוליקר. בשקט-בשקט גם ההומור העז להרים ראש, כשבולטת בנושא הייתה "החמישייה הקאמרית". המערכון שנצרב בתודעה הוא "פולין הקלאסית ב-14 ימים, ביקור בשבעה מחנות ריכוז ואחר הצהריים חופשי לקניות", כפי שתיארה זאת קרן מור בדמותה של סוכנת הנסיעות הפעלתנית. ב"ארץ נהדרת" המשיכו את הקו לאורך השנים עם מערכונים שהפכו את הבטן מצחוק ומועקה.

טראומה והומור כחלק מ-DNA יהודי וישראלי

ואז נחת העיסוק ההומוריסטי בלב המיינסטרים, למשל ב"צומת מילר" של הקומיקאי אדיר מילר. מלבד היותו אדם מצחיק, מילר בן לשורדי שואה ופרק בסדרה הוקדש ל"זיכרון בסלון", מיזם ההנצחה שהפך לתופעה. בפרק הובלטה האירוניה בחיפוש אחר "ניצול הכל כלול" שזוכר ומדבר בעברית, והמתח שבין יהודי אירופה ליהודים נוספים שהושפעו מהמלחמה. הזוג אירח ערב עדות בביתם, אך הופתע כשבמקום יאנק המזרח אירופאי הגיע פואד מעיראק. "זה ניצול שואה? הוא לא בטייפקאסט", התלונן מילר. לאחר העדות, מילר ופואד אפילו התעמתו: "מה שקרה אצלנו באותו יום מוגדר כ'ליל הבדולח' של בצרה", אמר פואד ומילר השיב, "כן, אבל אצלנו ליל הבדולח היה הפרומו. שואה זה עניין של מספרים גדולים, אתם לא עומדים בתקן". ברגע זה הולחמה השואה עם ההווי וה-DNA של החברה הישראלית גם בהקשרים רגישים כמו הקונפליקט העדתי.

בבואו לגעת בשואה, ההומור מבין שלא מדובר בעוד אירוע בעולם ומשנה את צורתו. במקום שאגות צחוק, מטרתו צנועה בהרבה ומחפשת נחמה, החזרת אנושיות לאדם והבעת ביקורת. למשל, כזו שמופנית ליחס המחפיר לשורדי השואה שעוד איתנו, לתהליך המסחור של פרויקט ההנצחה החשוב או למקומם הנדחק של נפגעי מלחמת העולם השנייה מחוץ לאירופה. "הזמנים משתנים והשואה לא שייכת רק לכם, מספיק שנים נהניתם ממנה", קבעה באירוניה בפרק נציגת עמותת הזיכרון החייכנית.

הומור סביב השואה היה וישנו, אין סיבה שנתעלם ממנו. אימוץ ההומור, תוך שמירה על כבוד המתים, יסייע בעתיד כשלא יישארו בקרבנו שורדים. ובחזרה לדגן ז"ל, שחתמה את העדות בצוואה לדורות הבאים: "שאלו היום כי היום הוא האתמול של המחר. שאלו היום כי מחר תגלו פתאום שכבר מאוחר. שאלו היום כי מחר זאת תהיה רק ספרות". אז שאלו, ותצחקו, כי ככה תגיעו אל הרגעים שאפשרו ויאפשרו חיים במקום שבו לא נותר דבר מלבד לבכות.

ואם כבר משולש היחסים שבין טראומה, בכי וצחוק. אירועי 7 באוקטובר המחרידים שהזכירו לרבים את זוועות העבר מעוררים תהייה: האם יגיע הרגע שההומור ימצא דרכו גם לנושא שנראה שלא יהיה אפשרי לצחוק עליו לעולם בחברה הישראלית? אם נשפוט את העבר, ואת היצר האנושי, בהחלט ייתכן שכן.

כמה שזה נראה עכשיו בלתי אפשרי, זה ייקח שנים אבל זה יגיע ולו בשל האמת הפשוטה כי גם בבסיס הקומדיה הטובה ביותר מונח גרעין טרגי. זה יתחיל בקרב נפגעי הקיבוצים ושורדי מסיבת נובה הצעירים שחלקם כבר עושים זאת בסרטונים ברשתות החברתיות, תוכניות הסאטירה עוסקות בעדינות בנושא ובסוף זה יתפשט לשאר האוכלוסייה. אסור לברוח מהצחוק, עלינו לקבל אותו ולאפשר לו לשמש כמזור ומרפא שיקל על (עוד) טראומה דורית. אבל זה עוד לא הזמן, לפני כן יש עדיין 132 חטופות וחטופים בעזה שחייבים לעשות הכל בשביל להחזירם הביתה.