בגיל שמונים ותשע, חנה מרון, זוכת פרס ישראל ואחת מהשחקניות הגדולות בתולדות התיאטרון בארץ, עדיין מרגישה הכי נוח על הבמה. "אני אוהבת להיות על הבמה" מספרת מרון לחיים אתגר, "אי אפשר להסביר את זה, אני אוהבת את המקום, אני אוהבת להיות מישהו אחר".
חנה מרון התחילה את הקריירה שלה בשנת 1928 בהצגה "פצפונת ואנטון" בהיותה בת ארבע בלבד. ההצגה, שעלתה אז במולדתה גרמניה, הובילה לתפקידים רבים בסרטים והצגות נוספות. מרון אפילו כונתה "ילדת הפלא של גרמניה". אחרי עלייתה לארץ בשנת 1933, התחילה להופיע מרון בתיאטרון "האוהל" ובשנת 1940 הצטרפה לסטודיו המשחק של "הבימה".
בשנת 1970 בשדה התעופה של מינכן הותקפו נוסעי טיסת אל-על בידי מחבלים. נוסע אחד נהרג ו-11 נפצעו, ביניהם מרון. "אני יורדת במדרגות ואני שומעת צעדים" נזכרת מרון, "מישהו אמר 'זוהי התקפה, אנחנו נהרוג אתכם' וזורק רימון". מרון נפצעה במתקפה ואיבדה את רגלה השמאלית. " אמרו: ' אם לא נוריד היא תמות', אז הורידו חלק מהרגל, אבל נשארתי בחיים". אחרי שנה התאוששה מרון וחזרה להופיע בתיאטרון ובשנת 1973 זכתה בפרס ישראל.
"יש לך עוד כוח לשחק?" שאל אתגר, "כן. כל ערב" השיבה. "עדיין קל לך לעבוד עם טקסטים?" שאל, "לא. לא קל, מאוד קשה" ענתה. "לכן בהצגה 'אורזי מזוודות' אין לי טקסט. אני רק צריכה ללכת, וללכת, אין בעיה".
לאחר מות בעלה עברה חנה להתגורר מול תיאטרון "הבימה" וכ-12 שנים היא חיה לבדה. "בזמנו לפחות הייתה לי משפחה ואהבתי לבשל ולארח, זה סיפק אותי מאוד. היום אין לי, אני קצת בודדה" מודה מרון. "החיים היו שווים? שווה לחיות את החיים של חנה מרון?" שאל אתדר, "כן" ענתה, "מאוד. אני מקווה עוד להמשיך קצת, עוד איזה עשר שנים הייתי רוצה. אתה שומע אותי שם למעלה", מתלוצצת מרון "תן לי עשר".
לכל התוכניות המלאות של אנשים