זה נורמן עיסא. הוא נולד בחיפה למשפחה נוצרית מרונית לפני 48 שנים. את לימודי המשחק שלו הוא עשה בבית הספר לאומנויות הבמה בית צבי, וכנראה שהקשיב ממש טוב בשיעורים, כי בהמשך הוא זכה בלא מעט פרסים, כולל פרס השחקן הטוב ביותר על התפקיד הכי מזוהה שלו, כאמג'ד בסדרה "עבודה ערבית".
עיסא מתגורר ביפו עם אשתו, המחזאית גדעונה רז, ושלושת הבנים שלהם. ב-2012 הוא הקים ביחד עם גדעונה את התאטרון הרב-תרבותי לילדים ונוער, "אלמינא", והשנה, אחרי שנים של בימוי הצגות ילדים והצגות בתאטרון הערבי, הוא מביים את הקומדיה "זוג פתוח" בתאטרון חיפה. בזמנו הפנוי הוא אוהב לקרוא סייד קשוע, לשתות קפה מפינג'ן, והוא לא מתנגד גם לענות על השאלון של "אנשים".
מה עושה אותך מאושר?
"לראות את הילדים שלי בריאים, והמשפחה, שטוב לה, זה הכי עושה אותי מאושר בעולם".
לאיזה רגע בחיים היית רוצה לחזור?
"הילדות שלי בוואדי ניסנאס. במקום שגדלתי בו בחדר אחד עם ארבעה אחים, אמא, אבא, כשלא היה לנו כסף, אבל היה חום, אהבה, שכנים, משחקים. לא היו טלפונים, לא היה כלום, דברנו. זה מקום שאני כל כך מתגעגע אליו".
זיכרון ילדות בלתי נשכח
"אני זוכר כשהייתי ילד בן 12, אני וחבר שלי רצנו הביתה, בשעה חמש ככה, ואז איזה מישהו מבילוש עצר בחריקה כזאת וירד ותפס אותנו, שם אותנו על הקיר ואמר 'לאן אתם רצים?'. אמרנו 'הביתה', ואז הוא אמר 'בחיים אל תרוצו ככה'. עד היום אני לא רץ. אני לא אוהב לרוץ. זאת היתה טראומה".
מה היתה העבודה הראשונה שלך
"העבודה הראשונה שלי היתה משחק. עבדתי בתאטרון ילדים בחיפה. זה היה לי נורא כיף, לעלות על הבמה כל פעם וכאילו, להרגיש שאני בעצם משחק ולא עובד ומקבל כסף על זה. זה היה נורא כיף".
רגע בלתי נשכח בקריירה שלך
"עשיתי הצגה, עשיתי תפקיד של קריין בטלוויזיה, ואז בא הבמאי ואמר לי, 'תשמע, גנבת את ההצגה'. אני זוכר את עצמי, נעלבתי והלכתי ואני זוכר ששבוע לא הגעתי לעבודה, וכולם מתקשרים ואני לא מגיע פשוט. עד שהבנתי שזה ביטוי, ש-'גנבת את ההצגה' זה אומר שהיית הכי טוב".
"שתיתי בירה על עץ. אני ובת הזוג שלי. זה היה הכי רומנטי שיש. זה היה על עץ, עם בקבוק בירה, לא בר, לא כלום, פשוט סתם, כזה, בטבע".
מה ההרגל המגונה שלך?
"אני לא סובל שיש כלים בכיור, אני לא יכול, אז אני תמיד בא ושוטף. אפילו אם יש רק צלחת, כוס. זה הרגל מטומטם שיש לי, אני יודע, אבל אני חייב שהכיור יהיה נקי. כאילו, אני יכול להיכנס גם לאנשים הביתה ולראות שיש כוסות בכיור וזה מפריע לי. אז יכול להיות שאני אשטוף אותן", הוא צוחק, "אל תזמינו אותי".
משחק או בימוי?
"שניהם. אני לא יכול בלעדיהם. שניהם נמצאים אצלי בלב. גם משחק, גם בימוי, וגם לאחרונה התחלתי להופיע, אני שר בהרכב שנקרא "פשוטי הרחוב", יש דיסק חדש שיוצא בקרוב, וזה הולך להיות פנטסטי. יש הופעות עוד מעט".
על מה אתה מתחרט?
"אני כל כך מצטער שלא למדתי לנגן על עוד. כל כך רציתי שאבא שלי יקח אותי לאיזה חוג ללמוד עוד. אבל כמובן, בגלל שהמצב הכלכלי שלהם היה על הפנים הוא לא קנה לי עוד, כי לא היה לו כסף. אז לא הלכתי ללמוד עוד, ועד היום אני מצטער מאוד. אבל אני אעשה את זה בסוף, אני חושב".
איפה תהיה בעוד 10 שנים?
"פה, במקום הזה, תאטרון 'אלמינא' ביפו. זה יהיה מקום יותר גדול, יותר עובד, ויותר עונה לכל הקיום בארץ שלנו".
מה המסר שלך לאומה?
"לעשות שלום. די, באמת, צריך לעשות שלום, הגיע הזמן. אין דרך אחרת. אם מישהו יראה לי שיש דרך אחרת אני מוכן ללכת על זה, אבל אין. צריך לעשות שלום, זה המסר - לעשות שלום".
10 הכתבות הנצפות ביותר של "אנשים" מהשנה האחרונה חלק א' חלק ב'
"אנשים"- ימים א'-ג', 18:50