הילדים שלנו הם הדבר היקר לנו בעולם. כהורים, אנחנו רוצים ללמד אותם לעמוד בפני העולם, לתת להם כלים והכוונה ובעיקר להגן עליהם מפני כל סכנה, אבל לא תמיד אנחנו שם. מהרגע שהילד יוצא מדלת הבית לבדו, הוא ברשות עצמו עם הכלים שהענקנו לו.
בפרק האחרון של "מבחן ההורים הגדול" המקומות התחלפו. משפחות הלפרין, צברי, יוספידיס-מוסקונה ומאילוב-כהן עברו לשורה הקדמית והפעם הן היו אלו שעמדו בפני אחד האתגרים הקשים והמסעירים ביותר, אתגר האיש הזר, אשר עורר דיון סוער באולפן ותחושות מורכבות אצל כלל ההורים.
הפסיכולוג הקליני דני פרידלנדר שמלווה את הזוגות ראה מקרוב את התגובות של ההורים. הוא ידע במדובר במשימה מורכבת, כזו שתגרום להורים להתמודד עם אחד הפחדים הגדולים ביותר, וכעת בשיחה עם mako הוא מספר על התחושות ששררו באולפן ומסביר כיצד ניתן לפתח אצל ילדינו חשיבה ביקורתית מבלי לגרום להם להפוך למפוחדים וסגורים מהעולם, גם מההורים עצמם.
"זאת משימת קיצון. היא נוגעת גם בפחד הכי גדול וגם מעוררת המון אמוציות. הבנו שזה אתגר שיהיה מורכב להורים, לנו ולצופים", אומר פרידלנדר, "ההורים רואים את הילדים שלהם לא מבינים את הסכנות ולא מפנימים את האזהרות, זה נורא קשה. לא דמיינתי מה תהיה התגובה באולפן, ושמענו בפרק את קארין יוספידיס-מוסקונה אומרת שרק בשביל זה היה שווה לבוא לתוכנית, מיכל הלפרין אמרה תודה על ההזדמנות, רוב האימהות בכו בסיבוב השני".
"זה מפחיד, פשוט תודה על ההזדמנות לראות את זה", אמרה מיכל הלפרין אז, "יש לנו שיעורי בית גדולים". שגית צברי הוסיפה בדמעות: "אני רואה פה כמה גישות ואת אי הקשר של זה לעניין, אני רואה כמה אחריות יש לנו כהורים על הילדים שלנו".
על פי דבריו של פרידלנדר, באותו רגע מורכב, משהו השתנה. "עד הרגע הזה הם היו בתחרות אחד מול השנייה, כל אחד הגן על השיטה שלו", הוא אומר, "הם נהיו משפחה אחת, אמרו אחד לשנייה שזה לא משנה מה השיטה, ראינו את כל ההורים מאוחדים סביב הרצון לשמור על הילדים שלנו. כולנו רוצים לשמור על הילדים, והרגע הזה באולפן כפסיכולוג וכאיש שעושה טלוויזיה היה נורא חזק. הבנתי כמה אנחנו ביחד, כמה אנחנו עושים בתוכנית בשביל כל האנשים - וזה הרגע שירד לי האסימון שכמה אני שמח שאני מוביל את התוכנית הזאת. אני מקווה שהורים ידברו עם הילדים שלהם, גם לא יזיק להראות את הקטע לילדים מספיק גדולים".
"מבחן ההורים הגדול" נחתה בישראל אחרי שעשתה סיבוב מצליח במדינות שונות ברחבי העולם. בכל מדינה המשימות השתנו והותאמו בהתאם לתרבות המקומית, אבל משימה אחת נותרה תמיד, משימת האיש הזר. "בכל מדינה עשו את המשימה הזאת", אומר פרידלנדר, "זו משימה אוניברסלית. הרצון של ההורים לשמור על הילדים, זה אולי הדבר הכי חשוב שיש. כל מי שהורה יודע שהאחריות שאנחנו לוקחים על הילדים שלנו היא מאוד גדולה, אנחנו שומרים עליהם עד שהם יודעים לשמור על עצמם, ואז יש את השאלה; 'מה קורה ברגעים שאנחנו לא נמצאים שם איתם?', אנחנו הרי לא יכולים להיות איתם כל הזמן".
אלא שבעולם של היום הסכנות לא אורבות רק מחוץ לבית. "מספיק שהילדים ילכו לחדר שלהם, למחשב, לטלפון, אומר פרידלנדר, "עידן המסכים מכניס סכנות לתוך הבית, אז כל הנושא של איפה בטוח ואיפה מסוכן - מטושטש. המחקרים מראים שהיום 90 אחוז מהתוקפים מוכרים לקורבנות, ואנחנו צריכים לזכור שהסיטואציה בתוכנית חשובה, אבל במציאות זה לא אדם זר, וזה לא קורה בגינה".
המטרה של המשימה הייתה לראות מה קורה כשהילד יוצא מהסביבה הביתית לבדו, האם שיטת החינוך משפיעה על האופן בה הוא מתנהל בעולם החיצון ללא ההורים שלו, ובלי שום מבוגר מוכר ששומר עליו; מדריך בתנועת נוער, מורה וכדומה. "רצינו לראות מה קורה ברגע בו הילדים צריכים לסמוך על עצמם ועל מה שהם יצאו איתו מהבית", הוא אומר, "חשוב לזכור שכאנחנו יוצאים מהבית אל העולם, אנחנו לוקחים איתנו את ההורים שיש לנו בתוכנו. הפסיכולוגיה קוראת לזה 'הפנמות', את ההורים המופנמים; 'אמא שומרת עליי, אבא שומר עליי, הוא הולך איתי לכל מקום בראש שלי'".
קולם של ההורים בראשנו, מהווה מצפן מוסרי לכל דבר ועניין ברגעים בהם אנו צריכים להחליט באיזו דרך אנו בוחרים לנהוג. "כשהחברים אומרים 'בואו נגנוב מהמכולת', אז הילד אומר 'אבל אמא שלי תכעס עלי, או אבא שלי יתאכזב ממני'. אתה שומע את הקול של המצפון הפנימי שאומר; תעשה ואל תעשה".
ברגעים בהם הילדים מכוונים על ידי אותו מצפן פנימי, הם נתקלו באיש זר, אדם נחמד למראית עין, נקודה שחשוב לשים לב אליה. "הם נתקלים במבוגר שבכוונה הוא נחמד", הוא אומר, "לא הבאנו איש שהיה ברור להם שצריך לברוח ממנו, כמו מהמכשפה ב'שלגיה'. אם היינו מביאים זאב, הם לא היו הולכים אליו. אני מבין כמה זה חשוב שהבאנו אנשים נחמדים שבעצם התחילו איתם שיח ידידותי והתקרבו אליהם דרך עולמם; אחד מדבר על הכלב, השני הציע להם ממתקים וייצר איתם קשר".
ברגע בו הילדים החלו לסמוך על אותו איש עם הממתקים, הוא הציע להם להביא ממתקים גם לאחים שלהם. "הילדים הלכו להביא ממתקים לאחים שלהם, שזה נורא חזק", הוא אומר, "הם עושים מעשה טוב, זה כל כך מבלבל כי כשמישהו נחמד אלינו כילדים אנחנו בקלות מתפתים ומתייגים אותו כטוב".
שחור או לבן
מהרגע בו תינוקות מגיחים לאוויר העולם, הם מתחילים מסע הכולל אלמנטים של התפתחות רגשית וקוגנטיבית. ילדים קטנים, בעיקר אלו בגילים המכונים "הגיל הרך", מחלקים את העולם לשחור או לבן, אסור או מותר, טובים או רעים. בעקבות כך, ההורים צריכים להבין כיצד הם משקפים לילדים החושבים בצורה דיכוטומית כי ישנן סכנות בעולם החיצון - והן לא תמיד מגיעות בדמות זאב רשע או מכשפה.
לשם כך צריך לפתח בילדינו חשיבה ביקורתית. "צריך לתת להם כלים", הוא מבהיר, "אי אפשר לשלוח אותם לעולם עם מדריך שיש בו זיהוי פרצופים, אולי עוד מעט תהיה אפליקציה שתגיד מי טוב ומי רע. אבל עד אז אנחנו צריכים ללמד את הילדים הקטנים שיש דברים שאינם סבירים. 'איש מבוגר לא מציע ממתקים, לא לוקח אותך לשום מקום, כי אתה הולך למקומות רק עם אנשים שמכירים אותך'. צריך להסביר להם שזה לא רעיון טוב לקחת ממתקים מאנשים שהם לא מכירים, להגיד להם שהם גם לא יודעים מי האיש, מה יש בממתקים, ואם נותנים לך - אז אולי כדאי לשאול את אמא ואבא או את הבייביסיטר, מבוגר שאתה מכיר".
"ליאת שמילוביץ אמרה שהיא לימדה את הילדים שלה לפנות לאישה עם ילדים, אני גם אמרתי את זה לילדים שלי בתור אבא, היא תמיד תדע לעזור - כי היא אמא", הוא ממשיך, "צריך ללמד את הילדים עיקרון שאומר 'אם יש ספק, אז אין' - אם משהו נראה לכם מוזר, לא מוכר או לא רגיל, לא משהו שנראה מהיום-יום לשאול את עצמכם אם זה באמת רעיון טוב. למשל אם מישהו מגיע לקחת אותם מהגן, אם הם לא מכירים אותו, אז הם לא הולכים איתו".
בזמן שאנו מתווכים את העיקרון המדובר לילדינו, עלינו לשים לב לאופן שבו אנו מתבטאים - ולטשטש את המקום של הסכנה. "אנחנו לא רוצים להפחיד אותם, אלא להגיד: 'זה לא רעיון טוב ללכת עם מישהו שלא מכירים, זה לא רעיון טוב לעשות דברים שהם לא מוכרים. אם קורה משהו חדש ולא מוכר, תבדוק אותו עם אבא ואבא קודם, תלך למורה בבית הספר, למזכירות, לשומר, יש מספיק דמויות ביום-יום של הילדים שהם תופסים אותן כדמויות שנותנות להם ביטחון כי הן מחליפות את אמא ואבא בשעות שהם לא נמצאים".
דיאלוג עם ההורים
לצד פיתוח החשיבה הביקורתית אצל ילדינו, אנחנו צריכים להבהיר להם כי בעולם שלהם, אבא ואמא שומרים עליהם ועלינו להסביר להם כי הגוף שלהם, הוא שלהם בלבד, איש לא אמור לגעת בו. "לפעמים זה נורא מבלבל, כי לפעמים האנשים הטובים בחיים שלנו יכולים לעשות דברים לא נעימים", מסביר פרידלנדר, "צריך להסביר להם שאף אחד בעולם בחוץ לא אמור לגעת בגוף שלכם, ואם משהו קרה הדבר הראשון שאתם עושים זה באים לספר לנו".
כדי שהילד יפנה להורים, בבתים צריכה להיות תקשורת פתוחה, הילדים צריכים לדעת שהם יכולים לספר הכל להורים. "הרבה מהילדים מפחדים לאכזב את ההורים שלהם, שיאשימו אותם", אומר פרידלנדר, "האשמת קורבן מתחילה מגיל מאוד צעיר, ילדים מרגישים אם ההורים מאשימים אותם או לא. אנחנו צריכים לשים לב איך אנחנו מגיבים לילדים, להגיד 'איזה יופי שאתה מספר לי' ואחר כך לבדוק ולברר, אחרת אנחנו נסגור אותם. גם להסביר להם שאם מישהו יגיד להם לא לספר להורים שאין דבר כזה, הכל מספרים לאבא ואמא, כי אנחנו שומרים עליכם".
"יש לנו אמונה או תקווה שאם לא נדבר על כל הרוע שבעולם, אז הילדים לא יפגשו אותו", ממשיך פרידלנדר, "היינו רוצים שהילדים שלנו לא יפלו לבורות, שילכו על מדרכות נוחות כל הזמן, אבל פה ושם יש אבן - וצריך להזהיר אותם, אחרת הם יפלו לבור. כמו שאנחנו מלמדים את הילדים שלנו לא לרוץ לכביש, לא להכניס את האצבעות לשקע, אז צריך ללמד אותם שיש אנשים שיכולים לפגוע בנו. לתת להם סט של כללים ברורים מה לעשות במקומות של ספק; 'אם אתה לא מבין משהו תשאל, אם קרה משהו מוזר תבוא ותספר לנו' ולא לעשות שיח של אשמה עם הילדים"
כאמור, המחקרים מראים כי כיום 90 אחוז מהתוקפים מוכרים לקורבנות, מה שמקשה על ההורים לתווך זאת לילדים. "היה לנו הרבה יותר פשוט להגיד 'תיזהרו מזרים', אבל השיחות האלה, הן דרך טובה לעזור לילדים שלנו לפתוח חשיבה ביקורתית לגבי מה סביר ומה לא. אנחנו רוצים לגדל ילדים שסומכים על עצמם, רוצים לתת להם ללכת לחברים, לשחק בחוץ, אבל במקום שמשהו מרגיש להם לא נכון - אנחנו רוצים שהם יעצרו לשאול שאלות.