הטרגדיה, ומלחמת הגנרלים שפרצה בעקבותיה, עמדו במוקד התכנית "עובדה" אתמול. בשבוע הבא ישודר החלק השני של סרטו של עמרי אסנהיים, בו למרום, החובש, תפקיד מרכזי. כי מעבר לאסון הלאומי, זהו גם אסון אישי ופרטי של מי שהיה נוכח שם באותו בוקר ואיבד חמישה חברים.
"זו היתה התפקחות מטורפת. כאילו מישהו חבט לך בראש עם מערוך. זה היה כזה זבנג, שאתה, בערפילי הבוקר, עוד לא מצליח לתפוס", הוא נזכר בשיחה עם mako, ועדיין מתקשה להכיל, "זה היה מופרך כל כך שמשהו כזה יכול לקרות, שההלם היה גדול פי מיליון. כשהגיע הרכב לאסוף אותי, זה היה 40 שניות אחרי הפיצוץ. דהרנו על הדיונות. המחשבה שהייתה לי בראש היא 'החבר'ה נוסעים פה כמו משוגעים, למה? בשביל בחור שהתייבש?'. רק כשעברנו את הדיונה, נגלה לפני הגיהנום במלוא הדרו".
"כשקפצנו מהרכב נחשפתי לגודל הזוועה. באותה שניה הפסקתי לחשוב. עבר לי בראש רק מה שלמדנו בבית ספר לחובשים. את 10, 12 פעולות שאתה עושה בתור חובש כשאתה מגיע לפצוע. במיוחד כשמדובר בפיגוע המוני כשיש כל כך הרבה פצועים מפוזרים בשטח. הדבר הזה פשוט רץ לי בראש. כמו מנטרה, שיננתי את זה בראש, בזמן שרצתי בין כולם. בשלב מסוים, כשישבתי מעל הפצוע הכי קשה ובזמן שעשו לו ניתוח שדה, הרמתי את הראש למעלה והליקופטרים עוברים מעלי, ואני אומר לעצמי: 'זה פשוט אפוקליפסיה עכשיו מה שקורה פה'. זאת סצנה מתוך הסרט, רק שאני חלק אינטגרלי מההתרחשות הזאת. המוות שהיה שם לא היה טבעי. לראות את האנשים שרק אתמול דיברת איתם על העתיד מרוסקים ומרוטשים. כל מה שקרה באותו יום לא היה טבעי, מהשניה שפתחת את העיניים בבוקר ועד השנייה שכבר לא יכולת לעצום אותם".
"חודש וחצי הייתי סגור בחדר"
"אני אתחיל דווקא בנקודה שזה נגמר", הוא אומר, "כשהגעתי הביתה ניסיתי להבין מה קרה שם ופשוט לא הצלחתי. במשך חודש וחצי הייתי סגור בחדר, ישבתי בחושך וכתבתי שירים שכל העיסוק שלהם הוא במה ראיתי באותו יום. כתבתי תקליט שנקרא אש. ניסיתי להבין איפה היינו, מה עשינו ואיפה כשלנו. היינו יחידה של סופרמנים שפתאום הכל מתפוצץ לנו בפרצוץ תרתי משמע. ואז, אחרי ההתכנסות העמוקה, הייתי חייב לצאת החוצה. הייתי חייב להשתחרר מהמראות, מהזכרונות, אז לקחתי תיק וזרקתי את עצמי החוצה. במשך שבועיים שלושה הסתובבתי בטרמפים מחפש את עצמי, את האמונה, את האמת. יום אחד מצאתי את עצמי בבית ספר שדה כדורי. התיישבתי על גדר אבן ושקעתי. שבע שעות ואני עדיין יושב על הגדר של האבן, הייתי במצב חצי היפנוטי. אחרי 9 שעות, ראיתי 3 אנשים שעושים על האש. הצטרפתי, ובמכה אחת, ממצב שהוא כמעט מוות קליני, חזרתי לחיים. אז גם הבנתי שתמיד יש מוצא".
"אסון צאלים לקח ממני את היכולת לתכנן קדימה. מצד שני זה הוליד בי את היכולת לחיות עד הקצה. עד הסוף. עד כמה שחיים יכולים לתת. השבר הגדול שהאסון הזה יצר בתוכי, הוציא אותי למסע שלם שהוא גילוי והפתעה בזמן הווה בלבד. שלושה ימים לפני האירוע ישבתי עם אריה כהן ז"ל, שנינו היינו לפני שחרור. הוא אמר 'קניתי כרטיס לדרום אמריקה עם החברה שלי'. יומיים אחרי זה הייתי צריך לזהות אותו, ואז הבנתי שכל התכניות שאנחנו עושים זה לא רלוונטי".
"עברתי תיקון לחושך שחוויתי בתור ילד בן 21"
מרום מדגיש שוב ושוב את הלבד. אסון צאלים ב' התרחש בתקופה שבה פוסט טראומה לא הייתה שגורה בלקסיקון הצה"לי. "לא קבלתי סיוע או עזרה", הוא מספר, "יום אחרי מרחץ הדמים, הפסיכולוג של היחידה דחף את הראש לחדר שהייתי בו ואמר 'יובל, אתה בסדר?'. וזה היה כל כך גרוטסקי בעיני, שאמרתי לו 'כן' בציניות מרירה. אז הוא אמר 'אוקיי, רק רציתי לדעת' וסגר את הדלת. האסון הזה לקח אותי למקום כל כך אקסטרימי, כשרק כשפגשתי את מונה, הגעתי לאותו סף אקסטרימי, הפעם מהצד של האור וראיתי גם שהחיים יכולים להיות מופלאים".
מלגה בגלריית אופיצי והתמחות בלובר
אחרי הלימודים בלוס אנג'לס מרון המשיך לפירנצה שם קיבל מלגה מגלריית אופיצי היוקרתית, ומשם להתמחות באחד המוזיאונים המוכרים בעולם, הלובר בפריז. הוא לא סיפר לאף אחד על המטען שהוא סוחב עימו מאז. "כמו בשיר 'אני נושא עימי את צער השתיקה'", הוא אומר, "לא רציתי ליפול עם זה על אנשים. זה היה חלק מהזהות שלי שקבור יחד עם החבר'ה שנקברו בחולות. שמתי לב שביצירה שלי אני כל הזמן מהלך על התפר בין החיים למוות. אני תמיד נשאב למקומות אפלים. מאוד מעניין אותי לצייר גולגלות, כי זה התפר בין החיים והמוות, משהו שהיה חי, שנשם, שהרגיש, ועכשיו זה משהו דומם שמעיד על החיים שהתקיימו בו".
אחרי גלות ארוכה, מרום חזר לישראל ובדיוק בנקודה בה החיים עלו על מסלול נורמטיבי, הם שוב התפוצצו לו בפרצוף. "לפני שש שנים הכרתי בחורה שהייתה בת כיתה שלי בתלמה ילין. נפגשנו והתאהבנו. אהבתי אותה באמת. אחרי חצי שנה התחלנו לתכנן את החתונה, אבל אז בהתקף של פרנויה היא עלתה לגג של התחנה המרכזית הישנה והשליכה את עצמה למוות. זאת הטרגדיה האישית ששלחה אותי לחזור ולאסוף את עצמי עוד פעם".
"אנציקלופדיה לשריטות"
מרום אסף את עצמו ואחרי כמה שנים בערד, הוא מתגורר היום במושב ערוגות, שם הוא עוסק באומנות ומצייר. "אני אנציקלופדיה לשריטות" הוא מסכם, "האירוע הזה הוריד ממני בבת אחת את מסכת הסופר-הירו שהיתה לי. לאחרונה פתאום הרבה דברים מתחילים להשתחרר, מעגלים נסגרים ופתאום מצאתי את עצמי הולך לאזכרה של אריה כהן ואלעד שילה. במפגשים שלי עם ההורים, אתה רואה שהבקע הזה שנוצר לפני 20 שנה אף פעם לא באמת יגליד. כל אחד מתמודד עם זה בצורה אחרת. אני מתעל לאומנות, אחרים להנצחה, אבל זה תמיד שם. זה חור שחור שנשאר באמצע הנשמה. יש כאלה שמפחדים להסתכל, ויש שמביטים בכוח אבל זה אף פעם לא מרפה ממך".
החלק השני של תחקיר "עובדה" על צאלים ב' ישודר ביום שני הבא ב-21:00
>> לצפייה בחלק הראשון של התחקיר, לחצו כאן
תגובות