מ"מ המארינס הצעיר שישב מולי לא נראה כמו מישהו שעומד לפתוח את הלב מול המצלמה. הוא בחור בהיר וגבוה, עם עיניים אבודות קצת. שאלתי אם למד כאן משהו על מלחמה שלא דמיין מעולם עד שהגיע לאפגניסטן. ואז התחיל לספר על הקרב שניהלה המחלקה שלו, רק לפני שבועות אחדים.
"אחד הנחתים שלנו חטף כדור בצוואר, והוא דימם בטירוף. החייל שהיה לידו לחץ לפצוע על הצוואר, עד שאני הצלחתי להגיע אליהם. התחלפנו, ואני המשכתי ללחוץ על מקום הדימום, כדי שהחייל האחר יוכל לתפוס את מכשיר הקשר ולקרוא לכוח חילוץ רפואי. הפצוע מת לנו בידיים אחרי כמה דקות. עד אז לא ראיתי בעיניים מישהו מת". המבט שלו היה עדיין אטום, אבל הסיפורים התחילו לזרום. על היתקלות אחרת, שבה איבד ארבעה נחתים; על פצוע שחטף כדור בכתף, והיה לו ברור שיצילו אותו, אבל הוא מת על מסוק הפינוי.
אני שואלת אם ברגעים כאלה הריגוש שבמלחמה מתפוגג. לוטננט ג'יימס בוהה בי שניות ארוכות לפני שהוא אומר "כן", כמעט בלחש.
המבצע הגדול ביותר שאמריקה יזמה מאז ויאטנם
אנחנו יושבים זה מול זה, במוצב קדמי של פלוגת מארינס מבצעית, באחד המקומות הכי מסוכנים במדינה. "הכיב המדמם של אפגניסטן", ככה קוראים בפיקוד הבכיר לעיר הדרומית מרג'ה: קן צרעות טאליבני, שמסרב להיעלם. הבריטים איבדו כאן למעלה ממאה חיילים (כשליש מכלל האבידות שלהם באפגניסטן); האמריקנים היכו שוב ושוב מהאוויר, אחר כך הביאו את המארינס, והובילו מתקפה משולבת אדירה לפני שנה בדיוק (לא פחות מ 15 אלף חיילים שטפו את מרג'ה). אומרים שזה היה המבצע הצבאי הגדול ביותר שאמריקה יזמה מאז ויאטנם.
כן, ויאטנם נמצאת פה כל הזמן באוויר, טעונה כמו שתמיד הייתה. כולל ענני הכישלון שבאופק, כולל מקרים קשים של פגיעה באזרחים, כולל החשדנות הכרונית כלפי התקשורת העוינת.
מצוותים אותנו לגדוד השני של החטיבה הששית. כוח מארינס עתיר-קרבות בפיקודו של לוטננט-קולונל קייל אליסון. הוא נראה כאילו יצא מסרט של תום קרוז: תספורת מארינס ודיבור חותך, כמעט בלי הפוגות. נדמה שגם בלי ספקות. רק נדמה.
אנחנו יוצאים ביחד לסיור בבזאר של מרג'ה. כמה אירוניה יש בהתארגנות לסיור הזה: המג"ד מצטייד במלאי של עטים ועפרונות לחלק לילדים, כאילו זכה במינוי מיוחד של אונסק"ו. בינתיים החובש הגדודי רושם את סוג הדם שלי, והחיילים נפרשים קדימה, לאורך הציר, במתווה קרבי: מרווח של כעשרה מטרים בין חייל לחייל, פרושים משני צידי השביל; אחת לחצי דקה הם מכוונים את הנשק בתשעים מעלות החוצה, אל עבר הדוכנים והמעברים שבצידי השביל. כולם עם כדור בקנה. כל הזמן.
"אני לא כובש"
המג"ד אליסון מת להוכיח לי שלאט אבל בטוח הוא מצליח להפוך את ליבה של האוכלוסיה המקומית: עוד מעט יוציא מכרז למסעדה בסככה שממול. זה לא לגמרי מסתדר עם המתח שבאוויר, גם לא עם המספרים שהוא מכיר: 500 חיילים אמריקנים נהרגו כאן רק ב 2010. זאת היתה השנה האלימה ביותר במלחמה הארוכה ביותר, שבעוד חצי שנה תסגור עשור. לוטננט-קולונל אליסון יודע שהנשיא שלו הימר על המלחמה הזאת, שלח עוד 30 אלף חיילים, בנה על הישג שיוכל להציג בבית. אבל המג"ד הסימפטי הזה לא יכול לשקר לאורחת שלו. הוא לא מדבר במונחים של ריסוק הטאליבן, בטח לא בניין האומה האפגנית. "כל מה שאני יכול לעשות זה להזיז את הכדור קדימה, כמו בפוטבול אמריקני", הוא מסביר, "אתה מזיז את הכדור 10 יארד קדימה, או 50, או 75, כמה שאתה מצליח. ואז צריך לבוא מישהו אחר, ולדחוף את הכדור לאיזור השער".
אלא שהמלחמה שהוא מנהל כרגע במרג'ה כופה עליו תמרון בלתי אפשרי כמעט: רגע הוא אגרסיבי כמו שחקן פוטבול, רגע הוא דיפלומט עם גינונים של רקדנית בלט. הרעיון המכונן של הפעילות במדינה כולה הוא לכבוש שטח, לטהר אותו מטאליבן, ואז לבנות את החברה האזרחית כך שלא תרשה לרעים לחזור. קוראים לזה Counterinsurgency Strategy (COIN) וזה יומרני כמו שזה נשמע. ראינו את זה בעיניים: את הנסיון לאמן שוטרים אפגנים (אחד מהם נעצר עם הרואין, לנגד עינינו), לארגן את הכוח הצבאי האפגאני המרושל (אחד החיילים פשוט ברח מהפלוגה, תוך כדי סיור שצילמנו), לבנות להם בתי ספר, אפילו לשחרר את הנשים מן הרעלות האטומות.
המג"ד אליסון קרא את "רודף העפיפונים". בשבת האחרונה חילק אלף עפיפונים לילדי מרג'ה. הוא מצטלם איתם לכבודנו, מחליף צ'אפחות בפאשטונית, נשבע לי שהוא יכול להסתובב בשוק בלי שכפ"צ ובלי קסדה (בסיור עצמו הלכו רוב חייליו עם שני אקדחים על הירכיים, נשק ארוך בהצלב, וסכין באפוד).
אני מספרת לו שיש אצלנו מושג כזה, "כיבוש נאור". והוא, כמעט אוטומטית עונה לי "אני לא כובש". עוד לא הספיק להשלים את המשפט, ולנגד עינינו מתקדמת שיירה שנראית כמו פוסטר של האימפריה, יצוקה בטונות של פלדה: כעשרים נגמש"ים, גבוהים במיוחד, נישאים מעל הקרקע, מפחד המטענים, ולכל אחד מהם רתום מתקן מקדימה (מה שבצה"ל מכנים "נכרי"), שאמור לאתר מוקשי-דרך מבעוד מועד.
בלילה יספר לי המג"ד על מטען שהתפוצץ במהלך היום בגיזרה סמוכה, ועל שני חיילים מהגדוד שנפצעו. זה יהיה המבוא לאירועי יום המחרת.
"עשן אדום הוא סימן שיש נפגעים לכוח; עשן ירוק - מסמן שאין נפגעים"
בצהריים אנחנו יוצאים לכיוון המוצב הקדמי ביותר בגיזרה. התידרוך טיפה מלחיץ: שוב מבקשים לדעת את סוג הדם שלי, הפעם מבקשים גם השתתפות פעילה של האורחת, במקרה חירום. מאחר שהמקלען ייסע כל הדרך כשפלג גופו העליון מחוץ לכלי, הוא הראשון שחייבים לדאוג לו במקרה שעולים על מטען. אם הכלי מתהפך, התפקיד שלי הוא למשוך במכנסיו של המקלען, ולגרור אותו פנימה. "עשן אדום הוא סימן שיש נפגעים לכוח; עשן ירוק – מסמן שאין נפגעים", מסביר הקמב"ץ. מתחילים לנוע. נוסעים לאט. 4 ק"מ במהירות 7 קמ"ש. בעבר התפוצצו מטענים בציר הזה, אבל הבוקר כבר נסעו בו, וחזרו בשלום; זה סימן טוב.
ברגע שאנחנו פורקים מהנגמ"ש, תוך שנייה, ברור לנו שנחתנו לתוך מציאות אחרת. כאן מלחמה. מכל מה שראינו בעשרה ימים באפגניסטן, זה המקום היחיד שהזכיר לבנון. כרכום, בופור, הוויה צהלי"ת של פלוגה מבצעית. תופסים קו. אין מטבח, רק מנות קרב. אין מקלחת, רק צינור מים קרים.
מהר מאוד מתברר שכאן, פחות או יותר, מסתיים הדמיון. המלחמה הזאת אלימה יותר ומדממת יותר מכל מה שהכרנו בשנים האחרונות, בלבנון ובעזה גם יחד.
החיילים שנבלה איתם ביממה הקרובה הם קצה החוד של המארינס במרג'ה.
"כשיורים עלינו, אנחנו יורים חזרה"
אחד הצוותים בדיוק חזר מסיור בשטח. הם מראים לי את הצמיד שכל אחד מהם עונד על פרק היד: שמם של שני מכ"ים, זאק ודרק, חרוט על כל צמיד. הם היו שני ההרוגים הראשונים של הגדוד במרג'ה. אמא של זאק, שלחה להם את הצמידים האלה מאמריקה.
כריס, מפקד הצוות, לוקח איתו תמונה של זאק בכיס בכל פעם שהוא יוצא לפטרול. "כשבאתי לאפגניסטן, השלמתי עם האפשרות שאמות כאן" הוא אומר בפשטות. הוא בן 21, אב לתינוק בן 7 חודשים. אנחנו יושבים באוהל בשעת לילה מאוחרת. מיטשל רדפורד, המכונה "רד" (הוא ג'ינג'י) מחזיק בתואר "המהנדס", כלומר החבלן של הפלוגה. לפני כמה שעות, בסיור, גירד את הקרקע באיזור חשוד. החבר'ה ביקשו שייזהר. רד ענה להם שאם יש שם 100 קילו חומר נפץ, זה לא משנה באיזו תנוחה ייגש אליהם. כך או כך הוא יעוף באוויר ויתפוצץ לחתיכות. "אבל אני החלטתי לחזור מפה חי", הוא אומר לי, "החברה שלי מחכה לי, וגם הילדה שלה, ואני אוהב את שתיהן".
הם מתחילים לדבר על המוות. על החלומות. על המראות שלא עוזבים אותם. גם על הזעם שתוקף אותם כשחבר נפגע. פתאום הטקסטים מתחילים להישמע מוכרים: "כשיורים עלינו, אנחנו יורים חזרה. קרה שילד קטן נקלע לקו האש. ואני הייתי האידיוט שרץ להוציא אותו משם," מספר סקאג מניו אורלינס, נחת עם פנים של ילד ודיבור של קאובוי. "אף פעם לא פגענו בכוונה בחפים מפשע. אבל הטאליבן פועלים בתוך האוכלוסיה. הם יורים מתוך בית, ובורחים ברגע האחרון. כשאנחנו משגרים לשם טיל כל המשפחה נפגעת".
ורק קלינט, החובש, שכולם קוראים לו "דוק", אומר פתאום: "ראיתי פה דברים שאני לא גאה בהם. ולפעמים זה באשמת הצבא שלנו". איש לא מגיב, איש גם לא מתקן אותו.
רד החבלן פולט שתי מילים שאין טעם לתרגם. 'war sucks"", הוא מודיע. מלחמה זה גיהנום, אבל רובם מכורים לה. סקאג אומר שאת הריגוש העילאי של קרב יריות אי אפשר להסביר במילים. רד מנסה בכל זאת: "רגע אחד אתה לגמרי מבועת, רגע אחר-כך אתה כועס בטירוף על מי שיורה עליך, והלב דופק כל כך חזק, והאדרנלין משתלט עליך". בטח מתמכרים לזה, הוא מודה: אפילו לשלב שבו הכל קורה כאילו בהילוך איטי, "והרגליים שלך כבדות כמו עופרת, אבל אתה יודע שאתה חייב לזוז קדימה, כי האנשים סביבך תלויים בך".
לשכוח את אפגניסטן
חמש שעות אחר כך, כשנצא איתם, ירון לויזון הצלם ואני, לסיור רגלי, נצליח להבין משהו מזה. כריס, מפקד הסיור, מוביל אותנו בין שדות האופיום למקום שממנו הטאליבן ירו בעבר. ירון ואני מסכמים בינינו שאין שום הגיון לתוואי הטובעני שבו אנחנו הולכים. אכן אין הגיון: פעם המארינס הלכו כאן בשבילי העיזים, אבל אחרי שעלו על מטענים התחילו ללכת בתוך השדות, אלא שגם שם הוטמנו מוקשים. אז אנחנו צועדים פעם כאן ופעם כאן, ומתפללים לטוב.
מש"ק המודיעין מוסר לכריס שיש דיווח על חמושים בשטח. זה יכול להיות נער בן 15 שקיבל כמה לירות כדי לירות באמריקנים. זה יכול להיות לוחם נחוש ומנוסה שימשיך לירות גם כשמסוקי האפאצ'י צדים אותו מלמעלה. מחליטים לחתוך חזרה למוצב. הכל יותר מתוח עכשיו, הולכים יותר מהר.
אני מספיקה לומר לכריס שזה מרגיש כאילו אנחנו מכירים מזמן, למרות שנפגשנו רק לפני 12 שעות. "אם שנינו בחור הזה, עדיף שנתיידד", הוא עונה לי. ואז מתחילות היריות. מרחוק. מתברר שהירי כוון לעבר פלוגה אחרת, שנעה מזרחית מאיתנו. רק בצהריים נשמע שאחד החיילים שם איבד רגל.
כששאלתי את סקאג מה הדבר הראשון שיעשה כשיחזור מאפגניסטן הוא אמר שעוד לא התחיל לדמיין את זה. "בכל זאת", התעקשתי. "אני מניח שאחפש את הבר הקרוב", השיב, "ואשתדל לשכוח את אפגניסטן, בירה אחרי בירה".
עובדה, ימי חמישי, 21:15
עוד בעובדה: טיוח בחסות המשטרה | המדריך למהפכה של איתי אנגל | חיסול מורניה - הסיפור המלא | הנרדף | השבוי הישראלי בלוב מדבר לראשונה