ככה נראה "הבית" שלי למשך ימים ארוכים: מערכת מסועפת של שוחות ובונקרים. המוצב הכי קדמי לפני הכוחות הרוסים שמחופרים מצידם פחות מקילומטר מאיתנו ומנסים נון-סטופ להתקדם ולכבוש את האדמה הזו – האדמה של חבל דונבאס, שנחשב החזית הכי קשה של הלחימה. קשה לתאר כמה קשה לחיות ב"בית" הזה. חיילי הפלוגה שאיתם הייתי מאיישים אותו כבר עשרה חודשים. באותו שק שינה. רובם – בלי אף יום של יציאה הביתה. והמלחמה היא על כל סנטימטר.
הצטרפתי לחיילים האוקראינים בחזית הכי קשה של המלחמה: דונצק, חבל דונבאס. זה תיעוד נדיר של פלוגת החוד, בתוך השוחות, כשהכוחות הרוסים קילומטר מאיתנו. קיבלנו גישה נדירה למשך ימים ארוכים, להסתובב איתם, לתעד אותם 24 שעות, תחת מטחים של ירי, לישון איתם בבונקר, בשוחות, לאכול איתם, לראות איך הם חיים ונלחמים על העמדות שהרוסים מנסים לכבוש בכל מחיר.
בלילה הכי מפחיד כאן. בבונקר שלנו, חמישה מטר מתחת לאדמה, אפשר לשמוע היטב נפילות עמומות שהולכות ומתקרבות אלינו. במסכים שעל הקיר אנחנו מקבלים תמונות ממצלמות ורחפנים אוקראינים שמתעדות איך הרוסים מנסים להתקדם ולשפר עמדות. אנחנו המוצב הכי קדמי בחזית הכי קשה. ואם הרוסים, שמחופרים קילומטר מאיתנו, מנסים להתקדם, זה יכול להיות הסוף של המוצב ושל הכפרים שהוא מגן עליהם.
מקס, המפקד של הפלוגה יוצא החוצה עם החיילים שלו, מטפסים במדרגות של הבונקר לתוך לילה קפוא בדונצק של אחרי חצות, מכוונים מרגמות ויורים. ואז, אחרי שני מטחים, הסאונד של הירי נשמע אחרת. זו שריקה מסתלסלת כזו שאני לא מצליח להבין את הכיוון שלה. "הם יורים עלינו!", צעקות באוקראינית מכל עבר ומקס תופס לי את הכתפיים ומוריד אותי לקרקע. יש קולות של שריקות ופגיעה בעץ מאחורינו. במשך כמה שניות אנחנו מתכופפים ומסתתרים מאחורי גוש בטון בשטח, שוב השריקה המסתלסלת הזו שמשתקת אותי, ואז מתחילים לרוץ, בכל הכוח, חזרה לבונקר.
בחזרה בתוך הבונקר כולם מדברים על כמה זה היה קרוב. מקס מסתכל עליי ואומר: "יש לך מזל, בן אדם... שני מטר לידך". אני די מזועזע אבל אני היחיד שמזועזע. אף אחד אחר בחדר לא עושה עניין. כן, הפעם היה קרוב, לפני כמה שעות היה רחוק יותר, שלשום חברים שלנו נהרגו, כמו שנהרגו לנו לפני שבוע וכמו שבעצם כל הזמן. אי אפשר לחיות בדרמה ובזעזוע מדי יום במשך קרוב לשנה. אני בשוק פשוט כי רק היום נחתתי כאן מחיים נורמליים. ואין מקום פחות נורמלי מהחזית בדונצק. הם כאן כבר קרוב לשנה. רובם לא ראו יום אחד של בית.
הייתי שם איתם גם ברגעים מלחיצים מאוד, כשיחידת הגראד שאליה הצטרפנו שיגרה טילים לעבר משוריינים רוסים שנכנסו להאנגר עם מאגר תחמושת בפאתי העיר דונצק, וכשרחפנים רוסים התקרבו אלינו כדי לאתר את המיקום שלנו ולכוון מצידם טילים נגד משגרי הגראד. הרגעים שתיעדתי את הירי התחילו מאוד מפחיד: "אין סטארלינק! אין אינטרנט", צעקו החיילים בשדה ממנו התכוונו לשגר את הטילים. זה אומר בעצם שאי אפשר להתאפס על המטרות הרוסיות. זה היה די נורא כי תוך חמש דקות כבר היה צריך לעוף משם. ואז פתאום: "יש סטארלינק!" והיה ירי. והיו פגיעות. ובזכות הפגיעות האלו ניצלו לא מעט חיילים אוקראינים שהלכו לחטוף מהטנקים שעליהם ירינו.
אם הקור הוא בלתי נסבל ומאבדים ריכוז, או אם הדיכאון משתלט לאחר חודשים ארוכים שבהם מתבשרים כל העת על עוד ועוד חברים שנהרגו, אם הדיכאון והחולשה האלה ישתלטו – המוצב הזה ייפול. הסיפור שלי, לא פחות מתיעוד ירי, היתקלויות ובריחה מאש רוסית, הוא הסיפור של הדמויות המרתקות שהיו איתי. חלקם חיילים מורעלים. הרוב לא. עד המלחמה רובם היו אזרחים בעלי מקצועות חופשיים ואז, לפני שנה, רוסיה פלשה להם למדינה והם התנדבו לחזית. ואין יום שאני לא מפסיק לחשוב עליהם.
הסרט המלא – הערב ב"עובדה".
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן