"רוני לילה טוב, ראיתי עכשיו את התחקיר שערכת על מיכל סלה. לא נשמתי. התיאור של מה שעבר על מיכל כאילו נאמר עליי", כך כותבת אישה בת 40 לרוני קובן, בעקבות שידור חלקו הראשון של הסרט על רצח מיכל סלה ב"עובדה".
מיכל סלה, עובדת סוציאלית מבית זית, נרצחה לפי כתב האישום ב-11 דקירות סכין בידי בעלה, אלירן מלול, באוקטובר האחרון. העדה היחידה לרצח הייתה בתם התינוקת. לפני הרצח סבלה מיכל מהתקפי קנאה אובססיביים מצדו של מלול, אך גם היא וגם סביבתה הקרובה לא הבחינו באותות האזהרה. אחרי שידור חלקו הראשון של הסרט על מיכל, פנו ל"עובדה" נשים רבות שהיו גם הן במערכת יחסים אלימה עם בני הזוג שלהן. שש מהן הסכימו להיפגש עם האחיות של מיכל ולהתייצב מול המצלמה. זה סיפורן.
גלית נחום, בת 45: הוא אמר שאני זו שגורמת לו להתפרצויות. האמנתי לו
הכרתי אותו כשהייתי צעירה. הוא היה בחור מקסים. כל מי שהכיר אותו חשב שהוא מהמם. לאנשים מסביבי היה קשה להאמין שהוא אלים.
השנים הראשונות לנישואים שלנו היו כמו ירח דבש. הוא כל הזמן הפגין אהבה. התפנית הגיעה אחרי הולדת הילדים שלנו. הוא לא היה מסוגל לסבול להתחלק בתשומת הלב שלי. זה גמר אותו.
הוא היה אומר שאני היא זו שגורמת לו להתפרצויות. התחלתי להאמין לו. לא מיהרתי לפרק את המשפחה שלנו. הוא היה משתולל וצועק אם הילדים היו מתעוררים באמצע הלילה. אחרי אחד הלילות הללו ניגשה אלי שכנה ואמרה לי שהצרחות שלו כבר בלתי נסבלות. הבנתי שמה שאני והילדים עוברים הוא לא נורמלי.
לקח לי שלוש שנים להוציא לפועל את הרצון להיפרד ממנו. אחרי שהוא היה אלים כלפי הילד שלנו נמלטנו למקלט. אני אדם נורמטיבי ומשכיל. לא האמנתי שאני מגיעה למקלט. היו לי דעות מוקדמות לגבי הנשים שמגיעות לשם. טעיתי. למקלט מגיעות נשים מכל מצב סוציו אקונומי.
המקלט גרם לי לחשוב למה אותי ואת הילדים שלי סוגרים והוא אפילו לא נכנס לטיפול. כבר 10 שנים שאני מלווה נשים באלימות. אני מגיעה לכל מקום שיש בו אישה שזקוקה לעזרה. אני מלווה אותן לאן שצריך. אני כמו אמבולנס לנשים מוכות. אני עוקבת אחרי הנשים שאני מלווה. כשאני רואה בפייסבוק שמישהי מהם התקבלה לעבודה למשל אני מאושרת. אני מרגישה שעזרתי לתקן להן את הכנפיים ועכשיו הן עפות.
איריס מסרי, בת 51: חשבתי שאוכל לשנות אותו. זו אשליה
אצלי סימני האלימות הופיעו לפני החתונה. זה התבטא בפרצי זעם וצעקות. הרגשתי שאני צריכה לרצות אותו כל הזמן. ידעתי שזה לא תקין. ידעתי שאני לא צריכה להיות שם, אבל בכל זאת התחתנתי איתו. חשבתי שאחרי החתונה הוא ישתנה. זה לא קרה. אחר כך חשבתי שכשיבואו הילדים הוא ישתנה. כל הזמן ניסיתי לשכנע את עצמי שיהיה בסדר, אבל עמוק בפנים ידעתי שכלום לא בסדר ושאף פעם לא יהיה בסדר.
19 שנים חוויתי את כל סוגי האלימות. מה ששבר את קשר השתיקה שלי היה הפגיעה בילדים. שם קמתי וביקשתי עזרה.
המסר שלי לנשים הוא מאוד ברור - אל תחשבי שאת יכולה לשנות אותו. אני מטפלת בנשמה. מיכל הייתה עובדת סוציאלית. נשים מאמינות שהן יוכלו לשנות את בן הזוג שלהן, אבל זו אשליה.
היום אני במקום אחר. אני מבינה שאין לי במה להתבייש. זה הוא שצריך להתבייש. אני מאמנת אישית ומטפלת בעיקר בנשים ואני גם מרצה בפני אנשים ומספרת את הסיפור שלי. בחרתי לצאת עם הסיפור שלי החוצה במטרה שהסביבה שמקיפה את האישה תלמד לזהות את הסימנים בזמן, ותבין שאסור לה להתעלם מהם. יש לסביבה מה לעשות. זו חובתם של האנשים שמקיפים את האישה. גם אם האישה תבחר להישאר עם בן הזוג, מספיק שהיא תדע שיש לה רשת ביטחון ליום שהיא תבחר לקום וללכת.
א', בת 40: זו לא כתובת שמרוחה על הקיר, זה פוסטר
לקח לי הרבה מאוד זמן להחליט לדבר על האלימות שחוויתי. ראיתי את החלק הראשון של הסרט על מיכל ופשוט לא יכולתי להירדם. הייתי צריכה לקחת כדור שינה. כתבתי לרוני קובן בפייסבוק אחרי הצפייה שהסרט טלטל אותי. לא ציפיתי לתגובה. כתבתי את מה שבער בי. הפרופיל של אלירן דומה אחד לאחד לפרופיל של בעלי לשעבר.
התחתנתי בגיל צעיר עם גבר שהכרתי בגיל 13. התחתנתי בגיל 17 וחצי. בהתחלה היה לי קשה להגדיר את המציאות שלי כאלימות. חשבתי שזו אשמתי. זה הפך אותי לצייתנית. זה התחיל באלימות מילולית – הפחדות וצעקות. מספיק היה מבט אחד שלו כדי שאני אעבור לדום. זה היה כמו אילוף. אף אחד מהמשפחה לא ידע מה אני עוברת. הוא הפריד אותי מהמשפחה והחברים שלי. זה אותו בידוד שחוותה מיכל.
מה שגרם לי לקום וללכת הייתה הדאגה לשלום הילדים. הבת שלי סיפרה בבית הספר שאבא שלה מאיים על אמא שלה. הבנתי שהאלימות מגיעה עד אליה. לא רציתי שיהיו לה אותם חיים כמו שלי היו. אני ספגתי את האלימות שנים. לי לא היה מספיק כוח לקום וללכת בעצמי. כשהבנתי שהילדים שלי רואים וחווים את האלימות והם מקבלים מודל של אמא חלשה וכנועה, הבנתי אני חייבת להראות להם מודל חזק. ברחתי למקלט. אם לא הייתי אוזרת אומץ הסוף שלי היה כמו הסוף של מיכל.
המסר שלי הוא למשפחות של הנשים – אם אתם רואים סימנים, אתם חייבים להתערב, אפילו במחיר של ריב. הנשים לא מודעות לזה שהן נשים מוכות. אפילו כשהגעתי למקלט סירבתי להכיר בכך שאני אישה מוכה. הייתי צריכה שמישהו ידליק לי זרקור. זה התפקיד של האנשים שמקיפים את האישה.
כל החקיקה בתחום חייבת לעבור שינוי. התוקף שלי לא עבר טיפול למרות שהוא נכנס לכלא שלוש פעמים בשל איומים ברצח. הוא לא עבר טיפול כי כל מאסר היה של פחות משנה. זו מציאות לא הגיונית. הוא עדיין עוקב אחרי, למרות שעברתי ארבע דירות. המשטרה חסרת אונים, ואני וילדי חיים בפחד. זו לא רק כתובת שמרוחה על הקיר, זה פוסטר.
תמר, בת 74: תברחי, כמה שיותר מהר
הסרט על מיכל מאוד נגע לליבי. הייתי בדיוק במקום שבו היא הייתה. אני התחתנתי כי כפו עלי. אחרי כשנתיים של נישואים נולד לנו ילד.
אחרי החתונה התחלתי לחטוף מכות. הוא לא איפשר לי ללכת למשפחה שלי. כל יום שישי היה קרב. הוא הפך לחיה. לא היה לי למי לספר על האלימות. ידעתי שאני רוצה להתגרש ממנו, אבל גם ידעתי שהוא לא יתן לי ללכת. נסענו יחד לדרום אפריקה. אחרי כארבעה חודשים בדרום אפריקה שוב התחלתי לספוג מכות רצח. בעזרת הרב של העיר שבה גרנו וזוג חברים הצלחתי להימלט. זה היה מבצע צבאי. השארתי הכול שם וברחתי ארצה עם שני הילדים שלי. הוא רדף אותי גם בארץ עד שהילדים שלי היו בגירים. גרתי חמש שנים בקיבוץ כדי שהוא לא יוכל לפגוע לי.
המסר שלי הוא חד – אישה שחשה שהיא נרמסת על ידי הגבר צריכה ללכת. כמה שיותר רחוק וכמה שיותר מהר. אני ברחתי לארץ אחרת. גם בארץ גרתי באילת כדי להתרחק ממנו. זה מה שהציל אותי מהקשר איתו.
לחברה אני גם רוצה לשלוח מסר – הטיפול בנשים באלימות הוא חרפה. החוקים מפקירים את הנשים. מקלט הוא פיתרון זמני. אישה שאין לה כסף, לאן היא תלך? אין לנשים הללו הגנה.
ניצן כגן, בת 29: הבנתי שבפעם הבאה הסכין הזו תישלף נגדי
הייתי בקשר זוגי אלים במשך חמישה חודשים. עברתי לגור איתו אחרי שבועיים של היכרות. האלימות המילולית החלה חודשיים אחרי ההיכרות. אחריה הגיעה גם אלימות פיזית ואיומים. הוא אמר לי דברים כמו "אם לא היית בחורה כבר מזמן הייתי שובר לך את הפרצוף". בהמשך הוא גם שלף סכין על אחד מהחברים שלי. הבנתי שבפעם הבאה הסכין הזו יכולה להישלף גם נגדי.
בשלב מסוים החלטתי שאני חייבת להימלט. ברחתי על נפשי. נשבעתי שלעולם לא אקים משפחה עם גבר אלים. בוקר אחד כשהוא היה בעבודה פשוט ארזתי את החפצים שלי, ביקשתי טרמפ מאחד החברים שלי וברחתי להורים שלי. לא יכולתי לעשות את זה כל עוד הוא היה לידי.
מ', בת 43: ברחתי כשרק הבגדים לגופי. מאז עברו ארבע שנים
הסיפור של מיכל זיעזע אותי גם בטראגיות שלו וגם בקווי הדמיון לסיפור שלי. עד הפרטים הקטנים. כמו מיכל, גם אני הסתרתי מה שעובר עלי מהאנשים הכי קרובים לי, והתנחמתי בכתיבה של פתקים ומכתבים לעצמי. כמוה גם אני חוויתי את הפגנת האהבה האובססיבית מצד בן הזוג, שהופכת לקנאה קיצונית. אני זוכרת את המעקבים החולניים אחרי, עד למקומות הכי אינטימיים וגם את ההצגה המעוותת של המציאות שלנו כלפי חוץ. הוא דאג להציג את עצמו כחבר הכי טוב של האחים שלי, הדמות הדואגת והמשתפת. הוא אפילו בא בלעדי למשפחה שלי. מול אנשים אחרים הוא ארג סביבי רשת של סיפורים כוזבים, דאג שיהיו עדים למצבי מבוכה שלי, שיחזקו את המציאות העקומה שטיפח. כאילו הכין מראש סיפורי כיסוי, כולל עדים, למקרה ש…
הוא השתלט על חיי הפרטיים והמקצועיים, וכן, היתה גם אלימות פיזית. לא היו צלקות. רק סימנים כחולים. והיה גם חוסר אונים מתמשך וגם הזדהות מוחלטת עם הפוגע.
היציאה משם התגבשה במשך תקופה ארוכה, פעם הגשתי תלונה במשטרה, אבל משכתי אותה בחזרה. הלכנו לטיפול זוגי. כשהבנתי שיש לי עסק עם בן אדם חולה, התחלתי להתכונן לבריחה. הוא סגר אותי בבית, הסתיר את מכשירי הטלפון, כדי שלא אוכל לתקשר עם העולם החיצון ולהזעיק לעזרה. באחד הבקרים, כשהוא הפעיל אלימות נגדי ונגד הילד, ברחתי מהבית עם הילד כשרק הבגדים לגופי ולא חזרתי. מאז כבר ארבע שנים מעולם לא הלכתי ברחוב לבד. ולא הייתי מולו לבד. תמיד גרתי בבניינים שיש בהם קודן. לוקחת מוניות ממקום למקום. רק לא להיות רגע לבד, חשופה לו.
עד היום, מעולם לא דרשתי עונש עבורו.
למוקד הסיוע של משרד הרווחה חייגו 118 - זמין 24 שעות ביממה
לפנייה שקטה שלחו מסרון ל-055-7000128
למוקד ייעודי לגברים חייגו 1218
פורום מיכל סלה ז"ל פועל להעלאת המודעות ומיגור אלימות במשפחה בעזרת אמצעים טכנולוגיים מתקדמים. לתרומות