לפני הרבה שנים ראיינתי את המרגל מרקוס קלינברג. צילמנו אותו בפאריס, ימים אחדים אחרי ששוחרר מהכלא. פרקליטו, מיכאל ספרד, היה גם הוא באתר הצילומים. אני זוכרת כמה התרשמתי מדרך ההתנהלות של עו"ד ספרד: אפילו פעם אחת לא הפסיק את הצילומים, הבין שהתפקיד שלי הוא לשאול את השאלות הקשות. אני, מצידי, הבנתי שהרעיון הוא בעיקר לדובב את קלינברג, להבין למה עשה מה שעשה. וכן, חשבתי שמותר לשמוע אותו, את המרגל שהורשע, שחשוב לשמוע אותו, גם אחרי שעשה.
קלינברג נפטר בינתיים, מיכאל ספרד הפך לאחד מעורכי הדין המובילים בתחום זכויות האדם, מייצג גם פלשתינים, גם אירגוני שמאל. תמיד במקצועיות, נאמן להשקפת עולמו כאיש שמאל, ופטריוט ישראלי. יש בינינו, כל השנים, דיאלוג מקצועי, גם ראיינתי אותו לא פעם בנושאים שונים.
בסוף השבוע עו"ד ספרד פירסם פוסט ביקורתי בפייסבוק, בעקבות הכתבה ששידרנו ביום חמישי האחרון. הכתבה, של עמרי אסנהיים ומתן גז, סיפרה על פעילי ימין שהצליחו להחדיר "שתולים" לתוך ארגון שמאל קיצוני, וחשפו איך פעיל ותיק באירגון כזה – אדם שהקדיש את חייו למען זכויות אדם – מתכנן למסור מתווך קרקעות שביקש לסחור עם יהודים, לידי מי שעלולים לגזור עליו דין מוות.
עו"ד ספרד, כאמור, איש הגון. בפתח הפוסט שלו הוא כותב: "אין ספק שהסגרת אנשים למקום בו הם עלולים להיות חשופים לעינויים היא דבר פסול וחמור, ואין שום אפשרות להגן על מעשה כזה. מהבחינה הזו הייתה הצדקה לשידור הסיפור". והמשפט הזה – מדויק ואמיתי, וישר ונכון – הוא, כך היה נדמה לי, תמצית העניין.
אז זהו, שלא. עו"ד ספרד, כמו רבים אחרים מן התוקפים והזועמים, כאילו שוכח את הקביעה (הדי-בנאלית) שהמעשה שנחשף הוא חמור וראוי לפירסום. ומיד אחר כך, פוצח הוא, פוצחים גם המבקרים האחרים, ב"אבל" אחד גדול: אבל חשפתם רק עזרא נאווי אחד שרוב צופי "עובדה" לא הכירו עד עכשיו; אבל דיברתם על "אירגוני שמאל" באופן כללי; אבל נתתם במה לפעילי ימין ש"מחפשים" את פעילי השמאל; אבל נתתם תחמושת בידי נפתלי בנט ואיילת שקד, אבל יצא שהצטרפתם לציד-המכשפות שמתנהל נגד אירגוני זכויות האדם.
חברים יקרים, בשמאל, בימין ובמרכז, יש לנו חדשות בשבילכם: אנחנו לא עובדים אצלכם. לא אצל אנשי "להבה", ולא אצל "תעאיוש". לא אצל "נוער הגבעות", ולא אצל "בצלם", לא אצל בנט ולא אצל גלאון, ולא אצל ביבי או כחלון, או יאיר לפיד. יש לנו מלאכה ברורה: להביא את הסיפור, לוודא שהוא אמיתי וחדש וחשוב. ויש לנו מחוייבות לעשות את זה בלי מורא ובלי משוא פנים (המוטו האלמותי של אורי אבנרי, שלא נס ליחו).
מה פירסמנו בכתבה של עמרי ומתן? הבאנו סיפור על אחד מוותיקי הפעילים למען זכויות אדם (דווקא איש די מוכר ורב פעלים), שפועל יחד עם פעילים אחרים – גם איש "בצלם", גם איש "תעאיוש" – כולם מנהלים מהלך מתמשך, צעד אחרי צעד, מתוך כוונה ברורה ומפורשת למסור אדם לידי הבטחון המסכל של הרשות הפלשתינית, שם מחכה לו – כך לפי נאווי עצמו – גורל מר של עינויים ומוות.
אולי מישהו מאבירי זכויות האדם מוכן להסביר לי: זה עניין של מה בכך? אפשר להשאיר את זה לפני ה"אבל" ואחר כך לשכוח את חומרת העניין?
אז לטובת כל מי שמתעקש "למהול" את הדברים, להסתיר אותם מאחורי "אבל" למינהו, כדאי לוודא שהפרטים לפנינו: עזרא נאווי, הרוח החיה באירגון "תעאיוש", אומר (לשתול שמתעד הכל) שהוא יודע שאנשי הבטחון המסכל יענו ויהרגו את מוסא המתווך, הוא מספר שכך קרה כבר כמה פעמים בעבר, הוא יוצר קשר עם פעיל של "בצלם" ועם בכירים בבטחון המסכל, כדי לוודא שהאיש ייפול בידי מבקשי נפשו. הוא חוזר אל אותו סוחר קרקעות, בעקבות שיחה עם פעיל "בצלם" (גם הוא בסוד העניין), כדי לקבל פרטים נוספים, הפעם על מוכרי הקרקע עצמם. הוא משתף במהלך פעיל שמאל ישראלי נוסף, ששמו מוזכר בכתבה. אותו פעיל יודע שהמטרה היא להעביר את האיש לידי הביטחון המסכל, אבל מזהיר את נאווי "זה לא לטלפון".
אולי אצלי משהו לא בסדר, אבל אני לא מצליחה להקל ראש בגילוי העובדה שפעילי זכויות אדם לא חוששים לסכן חיי אדם (שרק בנס ניצלו במקרה הזה). אני לא מעלה בדעתי שהייתי מתעלמת מסיפור דומה אילו הגיע מהצד השני של המתרס הפוליטי. אילו היה מדובר בפעיל של ארגון "יד לאחים", למשל, או ארגון ימני קיצוני כלשהו. ואחרי שסיכמנו את חומרת הדברים עצמם, אפשר להתפנות לתלונות האחרות, שחוזרות על עצמן. "חטאתם בהכללה", אומרים לנו, חשפתם את נאווי, והצופה קיבל את הרושם ש"כך עושים כולם" בשמאל.
אז ככה: דיברנו על אירגוני שמאל קיצוני ועל אירגוני זכויות אדם, בדיוק בהקשר שבו נחשפו ממצאים עובדתיים בכתבה. כן, "תעאיוש" ו"בצלם" הם אירגונים כאלה, וחשפנו מעורבותם של פעילים בשני האירגונים האלה. מנין הטענה שכעת הצופה מייחס התנהגות כזאת לכל הפעילים בכל האירגונים? למה לא שמעתי את המבקרים הללו אחוזים חרדה דומה כשנחשפה חתונת הדמים (האם לא נחשפה כדי לתאר בעייה חמורה יותר מן החתונה עצמה? האם משום כך יואשם המפרסם שהכתים את כל נערי ההתנחלויות, שהם רוקדים כך בכל חתונה)? למה לא דאגו ככה כשאנחנו, בכתבה שהכין בזמנו עמרי אסנהיים עצמו, גילינו שלוחמים בחטיבת כפיר מתעמרים בפלשתינים בשטחים (האם כל החיילים בכפיר עושים ככה)? למה אותם מבקרים לא כתבו דברים דומים כששידרנו כתבה (שוב, של עמרי) על מחדל מותו של עציר בטחוני תרגיל של יחידת "מצדה" בכלא קציעות, ונלחמנו יותר משנה כדי לשדרה, וחשפנו את המחדל והמחיר הנורא (האם כל לוחמי "מצדה" אחראים? האם כל היחידות בשב"ס, בכל בתי הכלא פועלות ככה)? או כששידרנו כתבה על פעילי ארגון "להבה" שיצאו לשרוף את ביה"ס הדו-לשוני בירושלים?
לא בכדי הזכרתי את הכתבות הנ"ל. משום שלא היססנו, עם השנים, לשדר כתבות שמדליקות פנס גדול על הנעשה בשטחים, על אלימות של חיילים ואטימות של שופטים, על אסיר בשם נידל אבו-סעדה שהורשע על לא עוול בכפו, וגם על קצין אחד, סרן ר' נקרא לו, המ"פ שעמד במרכז פרשת מותה המיותר של ילדה בת 13 מול רפיח. לא, אני לא מזכירה את הכתבות הללו כדי לזכות באהדת השמאל; בדיוק כמו שלא שידרנו את הכתבה האחרונה כדי לזכות באהדת הימין. אילו חיפשנו "איזון קדוש" היינו עושים את זה מזמן; אילו חיפשנו אהבה, היינו מוצאים דרכים יותר יעילות, לפני הרבה שנים.
"חטפנו", זה לא סוד, כשסיקרנו את העוולות כלפי פלשתינים בשטחים, ואנחנו "חוטפים" עכשיו, אחרי שחשפנו התנהלות בעייתית מאוד בשמאל הקיצוני. לא כיף לחטוף, אבל יש משהו בדרמות האלה שמחדד אצלנו את תפיסת המקצוע. אנחנו יוצאים להביא את הסיפור כי הוא חשוב, כי הוא משמעותי, כי יש לו רלבנטיות לחיים שלנו. בלי קשר לשאלה איזה צד פוליטי הוא משרת.
כשעשיתי, לפני למעלה מעשר שנים, את הכתבה הראשונה שנעשתה אי-פעם על "שוברים שתיקה", חשפתי לפני הצופים אירגון חשוב, פורץ דרך, של חבורת צעירים שהחליטה להקשיב לחיילים שראו ועשו דברים שאנחנו חייבים לדעת עליהם. הצגתי לצופים את יהודה שאול וחבריו כי חשבתי שהם לקחו על עצמם משימה חשובה, קריטית. ולא, לא יצאתי לציד-תחקירני אחרי מקורות המימון שלהם (לא אז, ולא אחר כך, כשזה הפך אופנתי יותר). אגב, גם לשאלת מקורות המימון יש לפעמים מקום – בימין וגם בשמאל – אבל איך בדיוק זה רלבנטי למהות שנחשפה בכתבה שלנו ביום חמישי? מה לכל זה ולממצא המזעזע, על פעיל זכויות אדם שמתכנן איך לשלוח אדם אחר את מותו?
אם יש טענה מקוממת, בטח כשהיא באה מפי עמיתים-עיתונאים, היא נשמעת ככה: "חברתם לכוחות החשוכים שמנסים לעשות דה-לגיטימציה של אירגוני שמאל וזכויות אדם, דווקא אלה שעושים עבודת קודש למען התושבים בדרום הר חברון"; "השתמשתם בעוצמת הפלטפורמה שלכם אל מול ציבור חלש ומוחלש"; אז דווקא כן הזכרנו את עבודתם החשובה של האירגונים האלה לטובת הפלשתינים בשטח, דווקא הבאנו שוב ושוב את ההקשר, דווקא הדגשנו שאין לנו שום כוונה להצטרף למסעות ההכפשה נגד אירגוני השמאל. מן הסתם, זה לא הספיק לאנשים מסוימים. אז הנה, שוב, תזכורת בסיסית: עשינו כתבה על אמת מטרידה שנחשפה בתוך אירגוני השמאל הקיצוני, לא כתבנו ערך בוויקיפדיה על האירגונים האלה.
ככה זה, חברים, כשמספרים סיפור עיתונאי: מביאים את ההקשר, כן, אבל מספרים את הסיפור החדש, את המהות החשובה, את מה שבאנו לחשוף. כשחשפנו את החורים השחורים באימפריית היהלומים של לב לבייב לא סיפרנו על כל מפעלות הצדקה שלו; כשסיפרנו על רופאים שלוקחים כסף מתחת לשולחן לא הבאנו את עשרות, אולי מאות, החולים שחייהם ניצלו בזכות אותם רופאים; כשדיווחנו על ההוצאות החריגות בבית רוה"מ בקיסריה, לא הטרחנו את הצופים בעלילות הגבורה של נתניהו על כנף מטוס סבנה. אה, ויש גם את הטענה הגולמית, המרגיזה באמת: "שימשתם כלי שרת" בידי הימין, נתתם תחמושת בידיהם של נפתלי בנט ואיילת שקד.
מתברר שגם את זה צריך להזכיר: ההחלטה לפרסם סיפור עיתונאי בשום אופן איננה נגזרת מן השאלה מי ייהנה ממנו, ומי יסבול. "כלי שרת"? זאת טענה מוכרת, אפילו ממוחזרת. כששידרנו כתבה על עד המדינה בפרשת הולילנד, אנשי אולמרט חשבו שהיינו כלי שרת בידי הפרקליטות, כששידרנו על הנעשה במכון לרפואה משפטית, הפרקליטות אמרה שהיינו כלי בידי ד"ר חן קוגל, כששידרנו את חומרי החקירה בפרשת הרפז – גבי אשכנזי טען שהיינו כלי בידי אהוד ברק, וכששידרנו תחקיר על עימות בין השב"כ לצה"ל סביב המודיעין לפני צוק איתן – כל צד טען שהיינו כלי שרת בידי הצד האחר.
***
גדעון לוי התארח באולפן שלנו אחרי שידור הכתבה ביום חמישי האחרון. הוא כעס עלינו, מכל הטעמים שהזכרתי כאן. כשהתכנית הסתיימה דיברנו קצת, ונפרדנו לשלום. לא הספקתי לומר לו כמה אני מעריכה את מפעל חייו כעיתונאי. בעיקר את הרפורטאז'ות, את עבודת הרגליים, את הסיפורים שהוא מביא מהשטח, את ההתעקשות שלו לצאת פעם אחר פעם, כל שבוע, למקומות הקשים והאומללים, בכפרי הגדה ובמחנות הפליטים, ולהביא את הסיפור על צעיר שנותר נכה, על אישה שנורתה לשווא, על ילד שמתאבל על אבא שלו שנהרג על לא עוול בכפו.
לא הספקתי לומר את כל זה לגדעון, שאני חולקת עליו לא פעם, שעושה עיתונות שונה כל כך מאיתנו, אבל דומה לפחות בדבר אחד: גם הוא מכיר מקרוב את התחושה הזאת, כשאתה מקרב מראה לפרצופו של מישהו, וזה נורא מכעיס אותו. בעיקר כי לא נעים לראות את מה שניבט משם.
>> לצפייה בכתבתו המלאה של עמרי אסנהיים, לחצו כאן
"עובדה", חמישי ב-21:00