התוכנית שהכי אהבתי כשהייתי ילד היתה 'מנהרת הזמן'. היו בה שני מדענים אמריקאים,דאג וטוני, שהיו פוסעים דרך מנהרה מיוחדת ואז חוזרים אחורה בזמן לנקודה כלשהי בהסטוריה, חיים את הרגעים ואת התקופה. במסעות שלהם הם חזרו, בין היתר, לסוס הטרויאני, למלחמת העולם הראשונה, ללאונרדו דה וינצ'י בזמן שצייר את המונה ליזה... אחר כך הם חזרו הביתה ולהווה.

 אני חושב שעד היום לא השתנתה הפנטזיה שלי מהילדות. להיות כמו דאג וטוני. לא לחזור אחורה בזמן כי זה בלתי אפשרי (בינתיים...) אבל להגיע למקום שבו מתרחש משהו שהולך לשנות את העולם ולראות את זה בעיניים. זו הסיבה שאני משתדל לנסוע לכל מקום בעולם שהסטוריה מתרחשת בו.המקום האחרון שממנו חזרתי היה שוק פשפשים בעיר מאובקת בדרום טוניסיה ששמה סידי בועזיד.

לכאורה אין מקום פחות מרשים כדי לחולל הסטוריה אבל זה בדיוק מה שקרה שם. בחור צעיר בשם מוחמד בועזיזי היה מוכר שם ירקות. לפני כן הוא עוד פנה ללימודים אבל כמו רוב הצעירים בטוניסיה הוא לא הצליח למצוא עבודה. לאחר 24 שנות שלטון, המשטר של הנשיא הטוניסאי בן עלי היה כל כך מושחת באופן שמי שלא היה קומבינטור או מקורב לצלחת היה פשוט חסר סיכוי להתפרנס בכבוד. לעומת זאת, מי ששירתו את אותו משטר התנהגו כרודנים בזכות עצמם.

 מושחתים כאלה היו שלושת הפקחים שהגיעו לשוק בדיוק לפני שנה. הם החלו להתעלל במוחמד בועזיזי: אחת מהם סטרה לו בכוח לאחר שלא הסכים לשלם לה שוחד, השניים האחרים גנבו לו את המשקל החשמלי שבשבילו חסך כסף משך חודשים. לאחר מכן הם פיזרו את הסחורה שלו לכל עבר. בסופו של אותו יום, בשיא של תיסכול וייאוש שהצטברו במשך שנים, מוחמד בועזיזי הצית את עצמו והתאבד. תוך שעות מאותו רגע כבר הסתובב ברשת סיפורו של בועזיזי עם תמונה שלו עולה באש.

איור של פקחים (צילום: עובדה)
הכל בגלל מוחמד בועזיזי | צילום: עובדה

 בטוניסיה, שבה חיים מליוני בועזיזים מיואשים כאלה שחוו את ההשפלה והייאוש, הרגע הזה פוצץ את כל מה שהצטבר בהם. הם ייצאו לרחובות ותוך חודש הפילו את המשטר. מליוני בועזיזים כאלה היו גם בתימן, סוריה, מצרים ולוב וגם הם, בהשראת האירועים בטוניסיה, ייצאו לרחובות להפיל את המשטר. מה שלא קרה יותר מארבעים שנה במזרח התיכון התפוצץ בשורה של מהפכות הסטוריות.

 והכל בגלל מוחמד בועזיזי, איש השנה של 2011, האיש ששינה את העולם הערבי כפי שאנחנו מכירים אותו, בלי שבכלל התכוון או חלם על כך.מסיבות אחרות לגמרי ייצאו אחר כך לרחובות גם אמריקאים, ישראלים, ספרדים, פורטוגזים, רוסים.

כל מקום והסיבות שלו. אבל ההשראה לצאת לרחוב באה מהמהפכות שהוכיחו לעולם שבניגוד למה שחשבנו, כנראה שבכל זאת אפשר לשנות את החיים שלנו. הגעתי לאותו שוק בסידי בועזיד במסגרת כתבה גדולה שתשודר מחר ב'עובדה' שעוסקת בכיוון שאותו תופסות אותן מהפכות. בעיקר המהפכות בטוניסיה, מצרים ולוב.

יותר משהתרגשתי לראות את המורדים שהפילו את קדאפי או כשחזרתי לאנשים שהפילו את מובארק, הרגע הכי חזק עבורי היה להסתובב באותו שוק ולדמיין את מה שקרה שם. המחשבה שאיפשהו כאן, ליד הדלעת שמונחת על המרכול בפינה הצפונית של השוק, קרה משהו ששינה את העולם, החזירה אותי לפנטזיה של דאג וטוני ו'מנהרת הזמן'. הייתי כ"כ רוצה לראות את הרגעים האלה.

אז מה שהחלטנו לעשות בתוכנית הקרובה הוא פשוט להחיות אותם מחדש. מי שעשה את זה טכנית הוא המאייר יוני גודמן, אחד האנימטורים שייצרו את 'ואלס עם באשיר'. אני נתתי לו את הצילומים של השוק, את מה שסיפרו לי אחיותיו של מוחמד בועזיזי ועדי הראייה שהיו שם והוא התחיל לצייר את זה. למשך שתיים – שלוש דקות נכניס אתכם למנהרת הזמן לאותו שוק בסידי בועזיד.

במסע הזה אני עובר ומצלם באותן מדינות שהפילו את המשטר ורואה מהפכה אחת שלמרות כל הקשיים היא סיפור הצלחה, מהפכה אחרת שמסתמנת כרגע כקטסטרופה מוחלטת ומבין שאף פרשן ואף מומחה לא באמת יכולים לנתח לאן זה הולך. כי זה רחוב. ואנשים. וזה יותר גדול מכל ניתוח מלומד.

אנחנו מדברים עם מחוללי המהפכה על מה שקרה לחלום שלהם, מצלמים את הנשים שנאבקות כעת במפלגות המוסלמיות שמעוניינות לכסות להן את הפנים ברעלה ומתעניינים לדעת האם אנחנו כישראלים חוששים יתר על המידה.

>> בואו להמשיך לדבר על כל כתבות עובדה בעמוד הרשמי של עובדה בפייסבוק

עובדה, שני אחרי החדשות