אני חושב שהדבר החזק ביותר היה הריח. הריח, שלא עזב את הנחיריים שבועות ארוכים. גם אורן, חברי לצוות ב-669, שהיה אתי על המסוק בדרך לשם, אמר לי שהריח פשוט לא מרפה. שאי אפשר לעשן סיגריה, שקשה לאכול בשר. כשפגשתי את תומר אליהו, לוחם גולני, מניצולי השריפה, הוא אמר לי את אותו הדבר. גם אותו הריח לא עוזב. בעצם, הוא לא עזב אותו עד היום.
העשן על השלוחות החשופות מסביב לואדי סלוקי, בצהריים של ה-28 באוגוסט 97', היה סמיך. כשריחפנו במסוק מעל השלוחות הבוערות של הסלוקי, הוא איים לחדור את השמשות. כשקפצנו לשטח (ההר התלול לא אפשר נחיתה), הוא נכנס לנו לעיניים. דמענו. אי אפשר היה לראות דבר. אפילו לא את הגופות, והפצועים, שהיו שרועים מרחק של כמה מטרים בודדים מאתנו. כשאני מנסה לתאר זאת במילים, זה נשמע לי כמעט כמו חלום. צעקות בקשר בהד גדול, שנבלעות ונכנסות אחת לדברי השנייה, רעש רגליים שרצות ללא כיוון על האדמה החרוכה, הרוטור המהדהד של המסוק. וכמובן הריח.
אני לא חושב שאי פעם אוכל להעביר את התחושה האמיתית שחווינו באותם רגעים בסלוקי. רגעים קטנים משם, אפשר לנסות ולתאר. למשל, כשהגענו לשומטו קסהון, המטוליסט המצוין של מחלקה 2. כשזיהינו אותו, שוכב בואדי, הוא נראה לנו מת. אבל כשהתקרבנו לאחוז בו בדרך למסוק, הוא הזיז לפתע את ידיו ורגליו. אני זוכר שבכוחות אחרונים, הוא ביקש ממני להציל את החברים שלו. הרופא, ד"ר שוקי רובין, סיפר ששומטו שאל אותו אם יישאר בחיים. "כן, בטח", ענה לו הדוקטור בחיוך מרגיע. שומטו קסהון, נפטר כעבור חמישה ימים מפצעיו.
אני מנסה לחשוב למה ביקשתי לתעד הכל בסרט. מה ניקר לי בראש כל השנים דווקא באסון הזה, אסון השריפה בואדי סלוקי. יכול להיות שאלו המראות הקשים שכמותם לא ראינו מאז, ואני מקווה שלא נראה שוב. יכול להיות שזה בגלל שאפילו לעצמי לא הצלחתי להסביר מה קרה שם באותו צהריים של אוגוסט 97'. ייתכן הייתה זאת תחושת הכישלון מכך שלא הצלחנו להוציא משם יותר חיילים בחיים. ואולי – גם אם קשה לי להודות בכך – סקרן אותי לדעת איך אני יצאתי מהסלוקי. והאם הצלחתי להוציא אותו מתוכי.
כשהתחלנו לצלם, שמרתי על ריחוק. ניסיתי, כמו בכל הכתבות שלי ב"עובדה", להסתכל על הדברים מהצד. זה לא היה זה. שוב ושוב הפצירו בי אנשי צוות הצילום, וגם התחקירנית יערה מרציאנו, להעז לקפוץ פנימה. להסתכל על זה מבפנים, לא מבחוץ. בהדרגה הפשרתי. משם הפכה החוויה למטלטלת, מרגשת, כזאת שלא שוכחים.
אחד מהרגעים האלה, היה כשהגענו לביתה של נטאש קסהון, אמא של שומטו, לספר לה על נסיבות מותו, ועל הדברים האחרונים שאמר לנו. כשטיפסנו במדרגות אל בית הדירות בראשון לציון, הרגשתי איך הרגליים שלי הופכות כבדות. נטאש פתחה את הדלת עם החיוך המקסים שלה, שמאז מות בנה השני מהרט בנסיבות טרגיות במהלך שירותו הצבאי, מסתיר מאחוריו עוד צער ולילות בלי שינה. ואז סיפרתי לה על שומטו. איך הגבורה שלו על ההר, בדקות האחרונות בהן היה בהכרה ריגשה אותנו עד דמעות, ואיך הדוקטור נטע בו את תקוות השווא שיחיה.
ביום שישי האחרון, קיימנו הקרנת בכורה חגיגית לסרט. במרכז תל-אביב, המקום הכי רחוק מואדי סלוקי, התכנסו המשפחות, הניצולים והחברים. בסיום ההקרנה עלה תומר אליהו לדבר. כשפגשתי אותו בפעם הראשונה, וסיפרתי לו על הכוונה לצלם סרט הוא היה סקפטי. "את מי אנחנו מעניינים בכלל", שאל אותי. הוא גם פסל בתחילה את הרעיון להיפגש עם המשפחות ועם חבריו מהמחלקה. התהליך שעברתי אתו במהלך הכנת הסרט היה מרתק. תומר נפתח, ובעקבות הצילומים גם החל לטפל בעצמו, ולדאוג שהלילות שלו מעכשיו יהיו עם יותר שינה ופחות מחשבות.
בסיום דבריו, על הבמה, הישיר תומר את המבט הכריזמטי החודר שלו לקהל, ואמר בקול שקט: "תודה שזכרתם אותנו". הצטמררתי בכיסא.
תודה לך, תומר. ותודה לכם: אופיר, רונן, דותן, חן, שלומי, יוסי, בן, וגם לכם: אושרי, אורן, יידג, רועי ושומטו. נפגשנו אומנם בנסיבות מחורבנות, אבל לא אשכח אתכם לעולם.
עובדה, ימי שלישי מיד לאחר החדשות