לא משנה כמה שאנו שומעים בפירוט על הזוועות והדיכוי בסוריה, הפעם הראשונה שבאמת התחברתי למה שאנשים עוברים שם היתה כשפגשתי אותם בירדן פנים אל פנים. הם נפתחים בפני ומכניסים אותי לבתים בהם מסתתרים האנשים שהצליחו להימלט. חלקם פצועים. חלקם מוכנים להצטלם רק עם צעיפים של דגל סוריה על הפנים כי אם מישהו בדמשק יראה אותם מדבר, מיד ישחטו את כל מי שנותר בחיים מבני משפחתם.
הם מדברים על העינויים, ההשפלה, הזעם הגדול על שכירי חרב מאיראן ומחיזבאללה שטובחים אותם ברחובות ועל כך שכל מי שמנסה להראות את המציאות שמתרחשת היום בסוריה - גורלו נחרץ. המשפט האחרון כואב לי באופן אישי כי לפני שבועיים נהרג שם, בעיר חומס, חבר שהכרתי. רמי אושליק היה אחד מצלמי המלחמות הגדולים של הדור החדש של העיתונאים. הכרנו לפני שנה במהפכה במצרים ושמרנו אחד על השני ברגעים שגם שם החלו לירות, לפגוע ולענות עיתונאים.
הכתבה הזו הוקדשה בחלקה לעבודה של רמי, ולניסיון, שלעיתים פשוט הופך לבלתי אפשרי, להיכנס לשטח בכל מחיר כדי להראות לעולם את התופת שהיא בלתי נתפסת.
האנשים שפגשנו מדברים בגילוי לב גם על הכעס על המערב, האכזבה ממדינות ערב והייאוש המוחלט מול השתיקה. אישה שברחה מחומס, מאותה שכונה שבה רצחו אתמול 47 נשים וילדים בבית מגורים, אמרה לנו "יום יבוא וכל אחד מהאנשים בעולם ישאל את עצמו וינסה להסביר לעצמו איך בעצם הוא בחר לא לעשות כלום אל מול טבח שהתחולל לנגד עיניו. אלו תשובות הוא ייתן לעצמו ולאלוהיו."
זו כתבה על עולם שמסתכל בשידור חי על זוועות ואכזריות מהרמות השפלות ביותר, ומחליט לא לעשות כלום.
מוקד לאיסוף תרומות למען ניצולי הטבח בסוריה: 1-900-575252
"עובדה", ימי שלישי מיד אחרי החדשות