כמעט 50 שנה עברו מאז שנשמעה האזעקה ששברה את דממת יום הכיפורים, והפתיעה את השרים בישיבת קבינט במהלכה איש לא ידע אם ומתי יפתחו במתקפה על ישראל. המלחמה שפרצה ב-6 באוקטובר 1973, סימנה את את סיום דרכה של ראשת הממשלה דאז, גולדה מאיר. זאת למרות, שבבחירות שהתקיימו זמן קצר לאחר המלחמה, מאיר נבחרה שנית לראשות הממשלה. "היא קמה והתפטרה כי היא הבינה שיש לה אחריות וזה רצון העם", אומר במאי ויוצר הסרט "יומני גולדה - הותר לפרסום", יריב מוזר.
מוזר, מפיק ובמאי קולנוע, מי שאחראי בין היתר על יצירות כגון "גברים בלתי נראים" ו-"אייכמן - ההקלטות האבודות", מציג בסרטו יומנים שלא היו ידועים לציבור עד כה. "יומני גולדה - הותר לפרסום", בהנחיית דני קושמרו, חשף לראשונה עדויות ומסמכים המתארים את הרגעים בהם הוחלטו ההחלטות הגורליות של המלחמה, את המהלכים בלשכה הממוקמת במחנה הקריה ועובדות שמציגות צד אחר של התמונה שנחקקה בזיכרון הישראלי.
"כמו כולם הייתי שבוי במיתוס, בדימויים של גולדה אחרי מלחמת יום הכיפורים; ראש הממשלה שאחראית למחדל המלחמה, שהייתה יכולה להביא שלום עם מצרים ופספסה את ההזדמנות", מתאר מוזר בריאיון ל-mako את נקודת המוצא שלו ומסביר כיצד התוודע לקיומם של היומנים הללו, "אחרי שסיימתי את 'אייכמן - הקלטות האבודות', פנו אליי שלושה היסטוריונים שעמדו לפרסם ספר ששמו 'יבוא יום ויפתחו את הארכיונים'; ד"ר חגי צורף, ד"ר מאיר בוימפלד וד"ר אפרת מס".
לציון 50 שנים למלחמת יום הכיפורים, ארכיון המדינה התיר לפרסום לראשונה את יומני ראש הממשלה, גולדה מאיר. בסרטו של מוזר, נחשפו לראשונה קטעים מתוך היומנים המדוברים. "הממצא המרכזי הם יומני הלשכה של גולדה, אשר הוחבאו במשך 50 שנה", הוא אומר, "אנחנו מפרסמים בפעם הראשונה מתוך היומנים האלה, גם הרבה מאוד מסמכים שחלקם קיבלו אישור מיוחד רק לסרט. מסמכים שמציגים באור שונה והרבה יותר מורכב את כל מה שידענו על מלחמת יום הכיפורים; ההתרעות למלחמה, האם באמת היה אפשר למנוע אותה והחשוב מכל לטעמי זה האופן שבו היא נוהלה. זה מציג באור שונה את גולדה מאיר".
דעתך השתנתה לאחר הממצאים האלו?
"לחלוטין. קודם כל, ההבנה שאישה בת 75, חולת סרטן, מבינה שכל האחריות הזו נופלת עליה והיא לא בורחת מהאחריות, אלא לוקחת את המלחמה על הכתפיים שלה, מנהלת אותה ומקבלת החלטות מאוד קשות שגורל המדינה נמצא על ההחלטות האלה. אי אפשר להגיד את זה אחרת, עד היום אנחנו צריכים במידה מסוימת להגיד לה תודה".
אתה חושב?
"אין פה בכלל ספק, ההחלטות שהיא קיבלה במלחמה הזאת שינו את פני המזרח התיכון, הביאו את האופן שבה המדינה הזאת, לטוב ולרע, נראית ב-50 שנה האחרונות מבחינה גיאופוליטית. מאז מלחמת יום הכיפורים ועד היום הגבול עם מצרים הוא הגבול הכי שקט שלנו, ישראלים נוסעים לסיני, להגיד את זה אז זה היה כמו מדע בידיוני. זה הכל אודות להחלטות שלה במלחמה הזאת".
באותה נקודת זמן, במהלכה שלושת ההיסטוריונים פנו למוזר, הם החל לכתוב את הספר שלהם אשר מתבסס גם כן על היומנים הללו. במהלך השנים, פורסמו על ידי ארכיון צה"ל במשרד הביטחון פרוטוקולים סודיים כאלו או אחרים, סטנוגרמות המתארות את הלך הדברים בישיבות, אבל הארכיון חיכה 50 שנה עד לפרסום היומנים המדוברים.
"אנחנו מספרים מה קרה שם", הוא מתאר, "היה ראש לשכה שהחליט על דעת עצמו לתמלל את כל מה שקורה שם, אחד לאחד, את כל מה שנאמר; זאת בנוסף לקצרניות ולפרוטוקולים הרשמיים. הוא כותב את היומן הזה בכתב ידו וזה נשמר. אגב, יש עדיין חלקים לצערי ששמורים ל-30-40 שנה הקרובות, גם עכשיו הצנזורה אסרה עלינו לפרסם דברים מסויימים, זה הזוי כי עברו כבר 50 שנה".
זה יאושר לפרסום כשיעברו כמעט 100 שנה מאז המלחמה.
"בדיוק. עדיין יש דברים שהמדינה הזאת לא יכולה להרשות לעצמה לפרסם, להבין את גודל הקטסטרופה, תביני מזה עד כמה היינו קרובים לקטסטרופה אמיתית במלחמה הזאת".
כמו שדיין אמר: חורבן בית שלישי?
"על כל מה שמשתמע מזה. זאת אומרת שכל האופציות היו על השולחן, זה באמת היה מקרב את ישראל למצב מאוד קריטי".
כאמור, כעת היומנים פורסמו בארכיון המדינה, ומוזר מסביר כי מעבר לממצאים החדשים - הוא הופתע מדבר אחד. "אישה בת 75, חולת סרטן, ממוקמת במחנה הקריה. אתה רואה דרך היומנים מתי היא מגיעה ומתי היא יוצאת כל יום. לפעמים אני עושה את החישוב ואומר: 'לא הגיוני, באחת בלילה היא הוציאה מברק לארצות הברית ואז יצאה הביתה. בשש וחצי בבוקר היא כבר התייצבה לישיבה ראשונה', וזה במקרים בהם היא הייתה יוצאת, היה גם מצב ש-72 שעות היא לא יצאה מהקריה".
"הדבר שרציתי לעשות בסרט זה להגיע לאנשים מעבר ליומנים האלה, להגיע לאנשים שהיו איתה בלשכה ועדיין חיים, לא נותרו עוד הרבה כאלה. הקצרנית, המאבטח, הדובר שלה, ממש על חמש אצבעות אפשר לספור את האנשים שהיו שם. כולם מעידים שהיא הייתה לגמרי צלולה, בריכוז, קיבלה החלטות. במצבים שהם היו מתפרקים ונופלים מהרגליים. הם אומרים: 'מאיפה יש לאישה הזאת כוח?' זו ממש תופעה על טבעית".
הם רצו לספר את הסיפור הזה?
"היה לנו מאוד קשה לשכנע את כל מי שהתראיין לסרט הזה להגיע, כי הם נכוו בעבר כשהם דיברו על גולדה, אף אחד לא מאמין לסיפורים שלהם, הם מפחדים לחשוף סודות".
מפחדים להציג עוד צד לתמונה?
"למשל אחד המרואיינים, איש מבוגר מאוד, שהיה חד ומאוד צלול כל הריאיון לפתע פרץ בבכי כשכיבינו את המצלמות. הוא אמר: 'כואב לי הלב, כואב לי הלב', הוא פונה באמבולנס לבית חולים, נכנס לחדר צנתור, היו בטוחים שמדובר בהתקף לב. אז, התברר שזו בעצם תסמונת הלב השבור, כל הסימפטומים כמו התקף לב, אבל זה בעצם מצב רגשי חזק מאוד. כל הזיכרונות האלה מהמלחמה, ממה שקרה שם, הפצע הזה שהוא נושא איתו, הצלקת הזאת, פשוט הביאו אותו להתמוטטות אחרי הריאיון. זה לא קרה לי מעולם, גם עבור דני קושמרו זה היה רגע מטלטל - אתה מכבה את המצלמה ופתאום מרואיין שלך מתמוטט".
איך מתמודדים עם זה?
"היה לי מאוד קשה לאסוף את עצמי ולהמשיך יום צילום כשהוא נמצא בחדר מיון, טיפול נמרץ, היינו כמה ימים במתח מאוד גדול עד שהוא יצא מבית החולים והכל היה בסדר. הוא הגיע להקרנת הבכורה, מצבו טוב".
לדבריו של מוזר, הסרט נוגע בנקודות מורכבות מאוד של החברה הישראלית. "חלק מדור המלחמה לא מסוגל להקשיב או לשמוע על כל דבר שקשור בגולדה", הוא אומר ומסביר, "אני יודע שיהיה להם קשה, ראיתי את זה גם בהקרנת הבכורה. מצד שני, היו תגובות מאוד חזקות ואוהדות של אנשים שאומרים שזה מטלטל, ששמעו דברים שלא ידעו".
אתה חושב שאנחנו עומדים בפני עוד מקרה כזה היום?
"אני חושב שאנחנו חייבים להסתכל על הסרט בשביל ללמוד שיעור חשוב בצניעות, לקיחת אחריות, הסתכלות נכוחה על המציאות, להבין שאנחנו בני אדם ובני אדם עושים טעויות. גם להעריך מנהיגים שלצערי אין לנו כאלה היום, מנהיגים שיש בהם מידה של ענווה ועוצמות להתמודד עם המציאות, לקחת אחריות. היא לא רק לקחה אחריות במהלך המלחמה, לא התמוטטה והלכה הביתה, והיו מנהיגים כאלה בתולדות המדינה שהתמוטטו; בגין התמוטט במלחמת לבנון הראשונה. היא לא התמוטטה כשהיו פה מספרי הרוגים גדולים, היא ניהלה את המלחמה הזאת עם כל הלחצים עד הסוף שלה, וכשהגיע הרגע אחרי שהיא נבחרה בבחירות, היא זכתה במספר מנדטים הכי גדול - וקמה והתפטרה כי היא הבינה שיש לה אחריות".
זה משהו שלא מובן מאליו, במיוחד לא בימים כאלו.
"נכון, גם את זה שמעתי לאחר ההקרנה. הרבה אמרו שכשמסתכלים על הסרט לא מפסיקים לחשוב על המציאות שלנו".