הלחץ עולה, איתו גם הדריכות - ולינוי אשרם יודעת היטב שהיא צריכה לתת את הופעות חייה ערב אחר ערב בשידור חי מול כל המדינה ב"רוקדים עם כוכבים" (פרק הדחה הערב, אחרי החדשות, קשת 12). במילים אחרות, לינוי מרגישה בבית. אחרי שהוכיחה שקורצה מחומר של אלופים על מזרן ההתעמלות וגרפה מדליה אולימפית מזהב, המתעמלת בדימוס באה להראות שמעבר לפן המקצועי, החוזק המנטלי שצברה לאורך השנים עשוי להיות ההבדל בין להתקדם הכי רחוק שאפשר בתחרות הריקודים הקשה בעולם, לבין ללכת הביתה.
רגע לפני שתעלה לרחבה הערב, שוב מול עיניהם הבוחנות של עם ישראל, הפעם לדו-קרב מול לא אחר ממריאנו אידלמן, תפסנו אותה ואת הרקדן והמנטור שלצידה, רפאל פליישמן, לשיחה על התחושות, התגובות וההבדל שהם מרגישים מתחילת הדרך. "יש את הצבעת הקהל, קודם זה היה רק קהל באולפן ושופטים. עכשיו אנחנו צריכים לתת יותר פייט, להמשיך לעבוד קשה, להראות דברים עוד יותר מרשימים וטובים. הרבה יותר עבודה קשה", אומרת אשרם בריאיון ל-mako ופליישמן מחזק את דבריה, "תמיד ניסינו לעשות את הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים. קהל היה, וגם הצבעה, פשוט רק באולפן. עכשיו אתה רוצה לעשות את המעל ומעבר שלך כדי שלא יהיה אפילו בן אדם אחד מכל מאות אלפי האנשים שמסתכלים שיגיד שזה לא היה טוב".
>> כך תוכלו להצביע לפייבוריט שלכם באפליקציית +12
אתם מרגישים שלשאר הזוגות יש יותר לחץ בעקבות זה?
אשרם: "מרגישים את זה בחדר החזרות, לכולם יש לחץ. כולם נותנים עבודה קשה, כולם 24 שעות נמצאים בסטודיו. כולנו נמצאים באותה סירה, עוברים את אותה הדרך. אני אוהבת להתמודד עם הלחצים והמאני טיים".
פליישמן: "מאוד מורגש שאנחנו מתחילים להצטמצם. התחלנו 21 זוגות ועכשיו אלו שמונה בלבד, ועוד ימשיך לרדת. זה מאוד מורגש, אני מאמין שגם נגיע לאיזשהו שלב, טפו-טפו, ובו תגיד לעצמך: 'מי הבא בתור? כולם טובים וראויים להגיע למקום הכי גבוה'".
בהחלט מורגש שאשרם אוהבת את המאני טיים. בפרק הבכורה של שלב השידורים החיים, המתעמלת האולימפית עשתה את זה כמו שרק היא יודעת - ונעלה את הרחבה עם סמבה אותה כינתה לוסי איוב "טורבו סמבה". "מי את? מה את? מה את עושה פה? אלוהים אדירים, אני רואה כל היום אולימפיאדה והם לא ברמה שלך - את מביאה כל פעם טכניקה, משחק, יכולת וירטואוזית, אין לי מילים", אמר דוד דביר לאחר מכן.
כולנו יודעים מי את, האלופה האולימפית, את מרגישה שאנחנו מגלים כאן צדדים נוספים?
"כן, מרגישה שמראה צד שלא ראו בי. היו רגילים לראות בי המתעמלת שאחרי קריירה כל כך ארוכה הפכה לסוג של רובוטית של הדבר הזה, פתאום אני מראה צד יותר נשי, רך, מרגש ופרוע. אלו צדדים אחרים בי שלא הייתי מראה כמתעמלת. אני משתדלת שכשמראים אותנו רגע לפני הביצוע, להיפתח, לספר על דברים שעברתי, על החוויה שלי פה. זה לגמרי שונה ממה שהייתי עושה".
זה בא לך בקלות?
"בהתחלה זה היה קשה, היה לי מנגנון. הייתי פשוט צוחקת מבושה, פשוט צוחקת. לא משנה מה, הייתי מתחילה לצחוק".
ואיך זה היה בחדר החזרות?
אשרם: "התהליך התחיל מורכב. אלו דברים שלא ידעתי או חוויתי, הטכניקה שונה ברמת הצעד והכל שונה. פתאום לרקוד עם בן זוג ולא לבד. אנחנו צריכים להיות אחד עם השנייה".
פליישמן: "יש ריקודים שהיא מאוד תלויה בי, אם אני לא אעשה את הצעד נכון אני אכשיל אותה. היא לא רגילה לזה".
איך זה עבורך להיות תלויה במישהו?
אשרם: "קשה. אני זוכרת שלפני הפסודובלה שעשינו עם החבל, דיברתי שאני רגילה להיות עם המכשיר ופתאום מצטרף עוד אחד שאני תלויה בו. אני מאומנת עם מכשירים, חוויתי את זה כל הקריירה, ופתאום יש מישהו. פתאום יש אביזר, לא ידעתי איך הוא יתמודד ויגיב, איך הוא במאני טיים. זה שונה לא להיות שולטת ואני לעצמי. אני לא יודעת מה הולך לקרות, אנחנו ביחד ותלויים אחד בשני".
פליישמן: "לינוי הייתה רגילה להיות לבד בתחרויות שלה עם אביזרים. פתאום, בוואלס לדוגמה, צריכים להיות צמודים צעד אחר צעד. זה נורא שונה, אני תקוע לה בחיים מה שנקרא והיא בשלי. אנחנו ביחד צריכים לעשות יצירת מופת. אני חושב שזה נורא שונה, אבל זה כל היופי. עד לפה הראנו הרבה צדדים של לינוי שברור שלא ראו, אבל אני חושב שיש עוד מה להראות. אנחנו באמצע הדרך ונמשיך להראות את כל הצבעים של לינוי".
בינינו, איך הדינמיקה ביניכם?
פליישמן: "זוג נשוי של עשר שנים. הכי חשוב שיש את אותה המטרה; להצליח ולהגיע לגמר. לנצח ולהראות את לינוי בצורה הכי טובה, בשביל זה אני פה. הצמידו אותנו ביחד לאו דווקא בגלל היבט פיזי, אלא גם מנטליות ואישיות. צריך לדעת להכיל אחד את השנייה, ולא משנה מה, המטרה היא אותה מטרה ואם נצטרך להיות בסטודיו כמה שעות בשביל צעד אחד נמצא בסוף את מה שעובד. אנחנו צריכים לעלות לשידורים החיים כשאנחנו שלמים עם זה, וכשיש את המכנה המשותף כל דבר מתגמד".
אשרם: "כבר יש את הריבים של הזוגות. הכל התחיל יפה וצחוקים. אנחנו מאוד דומים, אבל יש בנו גם המון צדדים שמשלימים אחד את השני. לדוגמה, אם יש משהו שאני לא אוהבת אז אני יכולה לא לעשות את זה, רפאל מאוד מכיל את זה, לא כל אחד היה עושה את זה. הוא מקבל, וחושב על דברים אחרים שאפשר לעשות. הוא זורם איתי ועם מה שאני מרגישה - וזה קשה".
וכמו בכל זוגיות, גם בין רקדן ורקדנית יש מערכת יחסים, אמון וקשר שמתהווה עם הזמן. "למדנו אחד אתה השנייה. אי אפשר להיכנס לזוגיות בלי להכיר וללמוד אחד על השנייה", מתארת אשרם את הדרך שעברו השניים. "למדנו מה כל אחד אוהב ומה פחות, איך כל אחד מתמודד במצבים מסוימים. אני ממש מרגישה שלא הייתי מחליפה אותו, אני באמת שמחה על הזיווג הזה ושתיאמו אותנו ביחד, שאנחנו עוברים את זה ביחד כי אנחנו באמת מכילים אחד את השנייה. עם כמה שזה קשה, יש קשיים ומשברים, אבל ממשיכים".
היה רגע שהיה מבחינתכם רגע מכונן, רגע שמשהו השתנה בו?
פליישמן: "הרבה רגעים קטנים. אם נחשוב על הריקודים שבנו אותנו, אז כנראה הרומבה היה אחד מהם. חיווינו שם קושי, איטיות ועקבים. הבנו שלא נוח לה בעקבים וריקוד איטי, ועדיין עוברים את זה. אחר כך עברנו את הלירי כשלאו דווקא אני מוביל, לינוי הביאה את האמירה שלה. גם הפסודובלה לקח לנו כמה שנים מהחיים".
אשרם: "הריקוד דרש כל כך הרבה ובחזרות הוא פשוט לא הצליח. בפעם הראשונה שהוא הצליח היה בריקוד עצמו".
כמה זמן אתם מבלים בחדר החזרות ביום?
אשרם: "כמה שצריך, עד שהריקוד מוכן. קשה לי עם מנוחה, אני חוזרת אחרי זה על הפנים, עם כאבים".
פליישמן: "לרוב אנחנו נעים בין 4 - 6 שעות ביום. זה תלוי גם איפה אנחנו נמצאים, יש מצב שאנחנו תקתקנו עבודה, הבאנו בראש וסיימנו ריקוד אחד ואולי אפילו התחלנו בפור איזה ריקוד אחר שאנחנו יודעים שאנחנו רוצים, אז אולי יהיה לנו פחות לחץ ואולי אפילו יום מנוחה להירגע. לינוי לא אוהבת ימי חופשה. היא עובדת מקסימום וכשהיא נחה אז גם במקסימום, חוזרת כאילו השרירים מעולם לא עבדו".
מה חשוב לכם להביא לרחבה כשאתם עולים עליה?
אשרם: "להביא בכל פעם משהו אחר לריקוד, לא להישאר מקובעים למשהו אחד. בכל פעם משהו אחר, צד אחר, משהו מרתק יותר ומשחקי. אנחנו רוצים בכל פעם להביא את עצמנו מחדש ולהתעלות על עצמנו מחדש".
ומשהו לשופטים?
אשרם: "תתכוננו. מה שראיתם זה עוד כלום, נמשיך לתת בראש".