בגיל חמש רשמו אותי לחוג ריקוד במרכז הממוקם מספר דקות הליכה מהבית בו גדלתי בקריות. לא התאהבתי בעולם הריקוד, בגדי הגוף ונעלי הבלט נותרו זרים עבורי, אבל תמיד היה מי שיאחוז בידי ויגיד שהגיע הזמן ללכת לשיעור. מאז שאני זוכרת את עצמי, ההורים שלי עבדו רוב שעות היממה כדי שאוכל ללכת לשיעורי הריקוד, ובהמשך כשהבינו שככל הנראה לא אגדל להיות רקדנית פנומנלית, הם רשמו אותי לשיעורי שחייה, ציור, שיעורים פרטיים במתמטיקה ואנגלית.
כשצפיתי בפרק האחרון של "רוקדים עם כוכבים" (פרק גלגל ההצלה הערב, אחרי החדשות, קשת 12) לא הצלחתי לעצור את הדמעות. בעוד שקרב המנטורים היה תחרות על יוקרה וכבוד, מה שהתרחש באולפן סיפר סיפור אחר לגמרי עבורי. סיפור על אמהות ואבות, משפחות שלמות שעזבו את ארץ מולדתן ונתנו את כל מה שיש להן, בעיקר את מה שאין, כדי שהילדים שלהם יצליחו ויחיו חיים שלמים, ממומשים, טובים יותר.
זו הייתה תחרות שונה לחלוטין. המפורסמים ישבו בקהל לצד המשפחות, הרקדנים המקצועיים עלו זה אחר זה לרחבה והראו לכולם איך עושים את זה נכון. היו דגלים, היו שלטים, אבל מה שבלט בין כל האורות והנצנצים, היו המבטים מלאי הגאווה של המשפחות. רובן היו אימהות שראו עליהן שנים של השקעה ועבודה קשה כדי שהילד/הילדה שלהם יהפכו לכוכבים שהם היום.
ולאיזה כוכבים הם נהפכו. אותן שנים של השקעה והתמדה מוכיחות את עצמן בשיא הפריים טיים הישראלי. הם אלו שמככבים על המסך, הופכים את המפורסמים הגדולים במדינה לרקדנים מבריקים, נותנים את הנשמה שלהם. לא משנה כמה הדרך יכולה להיות עמוסה ומורכבת, הם ממשיכים לדהור קדימה, מבחינתם אין אופציה אחרת.
ואני מרגישה אותם. ההורים שלהם נתנו את הכל; גם אם זה דרש מהם לעבוד בעבודות שכלל הנראה לא היו הבחירה הראשונה שלהם, גם אם זה דרש לבלות את רוב שעות היממה בעבודה ולהפסיד זמן יקר עם הילדים, גם אם זה דרש מהם להצטמצם באופן משמעותי במקומות אחרים בחיים - אבל הם לא ויתרו - לא לעצמם ולא לילדים שלהם.
זה לא סוד שילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו. כמעט מאחורי כל אדם מצליח עומד מבוגר שתמך בו לאורך הדרך, ובעוד שהורות זה דבר מורכב, להיות הורה לילד עם חלום זו סיטואציה אחרת לגמרי. הדוגמה המובהקת ביותר לכך בתרבות הפופ של ישראל 2023 היא נועה קירל וההורים שלה ששמו את כל הז'יטונים שלהם עליה.
אלא שבעוד שלמשפחת קירל הייתה את העברית התקנית ושורשים שנטועים עמוק בחברה הישראלית, כמעט רוב ההורים שישבו בקהל היו אנשים שעלו למדינה זרה מבלי לדעת את השפה, לרוב בלי אמצעים מספקים, בלי קרקע יציבה מתחת לרגליים. זה מצב הישרדותי לכל דבר ועניין, ובסיטואציה כזו קל למקד את הפוקוס במחייה נטו, אבל הם עמדו מאחורי ילדיהם והגשימו להם את החלום, החלום שכבר נהפך לשלהם.
"רובנו ילדים של עולים מברית המועצות, ההורים שלנו עלו לפה, עזבו כל החיים שלהם ושמו אותנו בחוג", אמר חיים פרשטיין רגע לאחר ביצוע הטריו עם סנה סוקול ולוטם מדמוני, "הם עבדו ממש קשה, שמו את כל הכסף שלהם על התחרויות שלנו, השיעורים הפרטיים, הבגדים, הכל. הם מרגישים שהם עשו משהו נכון, שהילדים שלהם צמחו הלאה. תודה לכל האימהות שלנו, אתן הגיבורות שלנו, זה בשבילכן".
ההורים שלי עלו ארצה בתחילת שנות ה-90 מברית המועצות לשעבר. זה היה הסיפור הידוע, זה שהפך לקאלט מאוס וסוג של אגדה אורבנית העוברת מדור לדור בחברה הישראלית. הם עלו ממקום שבו היה להם הכל, למקום שאין להם בו כלום. באותם ימים הם היו בתחילת שנות ה-20 לחייהם, הורים לילדה בת שלוש, שהניחו את הכבוד והאגו בצד - והפשילו שרוולים למען חיים טובים יותר. שש שנים לאחר מכן אני נולדתי. המצב היה כבר נראה מעט אחרת, אבל הקושי היה שם. עם זאת, הם עבדו קשה על מנת שנגשים את החלומות שלנו ונרכוש השכלה. הם לא ויתרו לנו, גם אם ביקשנו. דבר השונה מאוד מההורות המודרנית של ימינו. הם התעקשו, כי הם ידעו מה החיים האלה דורשים.
החיים האלה התגלמו היטב במבטים שלא אשכח. הערב היה כולו מעין רכבת הרים קצבית רק שבמקום צ'ה צ'ה מקפיצה זה היה ריקוד ואלס וינאי שפירק את הנשמה; ג'וליה סיפרה בדמעות על מה אמא שלה מהווה עבורה ואילו היא הדגישה כי הבת שלה היא ההצלחה שלה, ארטיום סיפר על התקופה המורכבת שמשפחתו עברה כדי שימשיך לרקוד ויגשים את החלום שלו: "אלוהים נתן לי את המתנה הכי גדולה, את המשפחה שלי. לתקופות היה לנו מאוד קשוח, היו תקופות שלא קנו בגדים חדשים, או לא יצאו בשביל לשלם טיסות, לקחת הלוואות בשביל שאני אטוס לאליפיות ומחנות אימונים - ובאמת אתקדם ואגשים את החלום שלי. אז תודה רבה לכם".
אז הגיע המבט של אמא של נינה. היא לא אמרה הרבה, היא לא אמרה כמעט כלום, אבל באותו מבט התגלמו שנים של עבודה קשה. היא הביטה בבת שלה שהיא כבר אמא בעצמה, זו שזכתה בעונה שעברה של "רוקדים עם כוכבים", בשבוע שעבר בקרב המנטורים - וזו שגורפת מחמאות מטורפות על הביצועים לצד לי בירן. אני לא יכולה לתאר לעצמי את העוצמות שהיא הרגישה באותם רגעים, אבל זה היה ברור שהיא גאה. "היא מגיל קטן ראתה את הכישרון שלי ותמכה בי", אמרה נינה, "היו רגעים שלא האמנתי שיש לי כישרון, שאני יכולה, והיא תמיד תמכה בי. אני כל כך שמחה שאת פה".
הפרק היה מוקדש להורים, למשפחות, לאימהות, לסבים ולסבתות שעשו אותנו, את מי שאנחנו. הם לקחו את ניצני הכישרון והפכו אותם לשדות רחבים, הם לקחו את עצמם ונתנו לנו. הצפייה בקרב המנטורים הייתה רכבת הרים רגשית, ולמרות שברובה היא הרגישה כמו ריקוד ואלנס וינאי שמרסק את הנשמה, לבסוף הצ'ה הצ'ה הפציעה, בדיוק כמו בחיים.