הצפייה ב"גוף שלישי" נתנה לי אגרופים בבטן בכל פרק מחדש. כל נושא שעלה מבין הסצנות, גם הקטן ביותר, תפס אותי לא מוכנה ועימת אותי מול עניין שבוער בי עמוק בפנים. החוויות של חברות שלי, של נשים שמקיפות אותי, וגם החוויות האישיות שלי - כולן היו שם בין המילים ודקרו כל פעם בנקודה כואבת אחרת. אפשר להתעכב כמעט על כל דבר בסדרה הזאת: השיחות הקשות בין אלי לעידו, מערכת היחסים המורכבת של חן ואלי, יחסי הורים-ילדים ועוד אינספור דברים מטלטלים במהלך הצפייה. אבל יש שלושה נושאים שליוו אותי במיוחד, כאלו שליוו אותי הרבה אחרי שהפרק נגמר. רגע לפני הפרק האחרון (הערב, אחרי החדשות, קשת 12), הרגשתי שחייבים לדבר עליהם:
1. שמדברים על הפסקת היריון כאילו זה לקחת כדור לכאב ראש
לפני שנה ושבעה חודשים קבלתי טלפון מחברה טובה, בצד השני שמעתי קול שבור ומפורק. היא סיפרה לי ששלושה רופאים שונים המליצו לה על הפסקת היריון, היא הייתה אז בחודש מתקדם, שמיני ליתר דיוק. אני זוכרת שהיא תיארה בצורה צובטת את הדרך הקרה שהרופאים בישרו לה על זה: "אמרו לי שאני צריכה לשקול הפסקת היריון כאילו המליצו לי לקחת כדור לכאב ראש״.
הסצנה של חן ועידו בבית החולים אחרי ההתכווצויות של חן, צבטה לי בלב בדיוק באותה הנקודה והחזירה אותי לשיחה עם החברה. הדרך שבה הרופא אמר לחן שצריך לשקול הפסקת היריון, הרגישה כאילו הוא מבשר לה שהברזל שלה נמוך או שיש לה וירוס ויראלי. זה השאיר אותי המומה להיתקל בחוסר הרגישות, האטימות והניתוק של הרופאים (לא כולם, כמובן) במהלך ההיריון - רק לשם הכסת״ח. התכווצתי מול הסצנה, כשראיתי את הקלות שבה אומרים למישהי שהיא צריכה לוותר על הילד שלה. הילד שהיא, או במקרה הזה עידו ואלי, חיכו לו יותר מהכל. כאילו להפיל ילד זה ״בקטנה״, כאילו אין בזה צער, אובדן וכאב פיזי ונפשי.
בשורה כזאת קשה צריכה להיאמר בצורה אחרת - עם מעטפת תמיכה רחבה יותר, בסביבה מכילה יותר וכשלא נותנים לרפואה המגוננת שכל כך אופיינית בארץ לפספס את האנשים שעומדים ממש מולם. אגב, לאותה חברה יש היום תינוק בריא ומדהים בן שנה וחצי, אבל גם צלקת ענקית בנפש על היריון מטלטל ומפחיד - שהסיכונים בו לא תווכו בצורה הנכונה.
2. יש המון צורות להורות, אבל הבחירה של אלי לא יורדת חלק בגרון
"זה גדול עליי, סליחה שגררתי אותך לתוך הטעות שלי", זה מה שאלי אמרה לחן כשסיפרה לה שהיא עוברת ללונדון ומוותרת על השנה הראשונה בחיים של הילד שלה. ראיתי את הקטע הזה בריפיט ולא הצלחתי להאמין למה שאני שומעת. יש המון צורות להורות, יש הורים מעורבים יותר וכאלה שפחות - והכל בסדר. יש כאלו שישימו את הקריירה במקום הראשון, ונשים שחוזרות לפול טיים ג'וב בשנייה שהן מסוגלות. יש מי שייקחו נני צמודה כי האינטנסיביות לא מתאפשרת להם ויש את אלו שיהיו 24/7 עם הילדים. יש המון צורות להורות, אבל הבחירה של אלי לא מצליחה לרדת לי חלק בגרון. הבחירה לעזוב את הילד שהיא הביאה לעולם מתוך החלטה מושכלת ומודעת, מתוך חלום ההורות.
במשך שנים החלום הזה הוביל אותה והפך למטרת העל בחיים שלה. היא הבטיחה לא פעם שהיא לא תהיה כמו אמא שלה, זאת ששמה אותה לגדול בבית ילדים בקיבוץ עד גיל שש וראתה אותה לשלוש שעות בכל יום. אלי תיכננה להיות אמא אחרת - אמא נוכחת ומחויבת. איך אותה אישה שילד היה החלום הגדול שלה מחליטה לנטוש אותו (במילים שלה) עוד לפני שהוא נולד? ואולי השאלה הכואבת יותר: היא הייתה עושה אותו דבר גם אם היא הייתה נושאת את הילד ברחם שלה?
גם אלי הבינה את האבסורד כשהיא ישבה מול חן. היא חלילה לא אמורה לעצור את הקריירה שלה בשביל הילד, ואפשר להבין את המקום שהיא נמצאת בו: משבר בזוגיות היציבה שהייתה לה, שנים של טיפולי פוריות עם אכזבה ותחושה שמשהו בה מקולקל. אבל לצד כל אלו, היא צריכה לנסות להתעלות על המשבר ולהיות שם, גם אם זה קשה. משהו בי מאמין שהבחירה שלה נבעה מהדברים שהכניסו לה לראש - המילים של עידו שטען שהיא לא תהיה אמא טובה, הביקורת שלה כלפי עצמה והשיחה הקשה עם אמא שלה בפרק האחרון. אני רק מקווה שהיא תתפוס את עצמה מספיק מהר ותשנה את ההחלטה, כשתבין שעוד רגע הילד שהיא ייחלה לו יהיה מולה.
3. כל מה שאנחנו עוברות כנשים, ועדיין מצפים שנתנהל רגיל בעולם
כשאלי נכנסה באיחור לפגישה הראשונה עם תומר וירתה עליו את כל מה שהצטבר אצלה שנייה אחרי שעברה הפלה (שוב), המנהלים שלה היו המומים. הם ניסו להבין איך אישה כזאת מוכשרת יכולה להתנהל בכזה חוסר מקצועיות. הם גם הזכירו את העובדה שהם תמיד תמכו במה שהיא עוברת ו"איפשרו" לה סביבה טובה להכיל את הקשיים. אלי ענתה להם שהיא לקחה שבעה ימי מחלה בחמש שנים והשלימה שעתיים על כל שעת טיפול או בדיקה שעברה - גם בסופ"שים. זה אולי הנושא הכי כואב מבחינתי מכל השלושה, זה שגרם לי לבכות מול המסך בגלל יותר מידי סיבות.
יש לי חברה שמתמודדת עם היריון בסיכון. אחת אחרת עברה הפלה לא מזמן והגוף והנפש עדיין מתאוששים. אני בעצמי מתמודדת עם תקופה קשה בריאותית, שהמקור שלה הוא זה שאני אישה. אבל אני, וגם החברות שלי, מגיעות כל בוקר למשרד, וצריכות לשדר עסקים כרגיל - לחייך לכולם ולהיות נחמדות, גם כשקשה. אני נכנסת לכל פגישה, גם כשכואב לי, גם כשהגוף שלי כבר לא מכיל את זה יותר ועומד לקרוס. כי לא משנה מה אנחנו עוברות כנשים - מחזור בלתי נסבל (או אנדומטריוזיס אצל חלקנו), היריון מורכב, הפלות, טיפולי פוריות או כל דבר אחר שנגזר עלינו רק מעצם היותנו נשים, מצפים מאיתנו להשאיר את זה מחוץ לדלת, לא להכניס את זה למשרד.
הכאבים, ההורמונאליות, הדימומים והחולשה, כל אלה נעלמים ברגע שהתיישבנו על הכיסא והדלקנו את המחשב. ברור לי שכל בן אדם עובר תקופה קשה שמוציאה אותו מאיזון, אבל במקרה שלנו - הנשים, לא מדובר בתקופה. מדובר בהתמודדות יומיומית עם הגוף שלנו. גם ברור לי שאי אפשר לעגל פינות בעבודה, ואין דבר שאני מאמינה בו יותר ממקוצעיות ומחויבות לתפקיד. אבל אפשר להבין יותר את המורכבות שאנחנו סוחבות איתנו, את ההתמודדות השקטה שלנו, ולהפסיק לצפות מאיתנו להתנהל רגיל בעולם - לא משנה עם איזה כאב פיזי (ונפשי) אנחנו מתמודדות.
