טלו מלון ארבעה כוכבים. כעת השכיבו אותו על צדו, מצאו נהר, הכניסו את המלון למים ותנו דחיפה קלה. כל כך הרבה אנשים שאלו אותי מה זה שיט נהרות מאז שחזרתי משיט נהרות שאני מרגיש מחויב להשיב תחילה על השאלה הקולקטיבית הזאת, שלמען האמת סקרנה גם אותי, כי אמנם נתקלתי בעבר בצירופים "מלון צף" ו"ספינת נהר", אבל לא היה לי מושג מה זה אומר בפועל. ובכן, זה לגמרי אומר מלון צף בתוך נהר.
בעולם וגם בישראל יש לא מעט אנשים שדווקא יודעים מצוין מה זה שיט נהרות. ה"טלגרף" הבריטי פרסם לפני כשלוש שנים את "המדריך האולטימטיבי" לסוג הנופש הזה, עם 22 מדינות יעד מכל היבשות ומאות נהרות שאדם ומלונו יכולים לצוף בהם. בארץ מארגנות מספר חברות טיולים כאלה, ואחת מהן – "קרוז תור", מחלוצות הסצנה בישראל – הזמינה אותי לחוות את הפורמט.
הלכתי על פורטוגל. "קרוז תור" מוציאה טיולי נהר גם לגרמניה (הריין, המוזל והדנובה), סין (יאנגצה), רוסיה (וולגה ונבה), צרפת (סיין), הולנד ובלגיה (עזבו, מי מכיר את שמות הנהרות של הולנד ובלגיה) ומלאי שלם של יעדים אחרים, אבל מעולם לא התפרגזטי ושמונה ימים בנהר הדואורו נשמעו מצוין. מה גם שערב פסח נפל שם איפשהו באמצע, ואם יש משהו שאני אוהב יותר מליל הסדר זה כל דבר, אז בכלל.
הנה 3 הנחות מוקדמות שלי על שיט נהרות
1. האוכל יהיה פחות בקטע של גורמה ויותר בקטע של נורא.
2. הקצב יאתגר את הגבול התחתון שלי.
3. כמו דברים שבאים בתוך טורטייה, "מופע שנות ה-70" ונישואים, אחרי זמן מה זה יימאס.
והנה האמת
1. האוכל היה פגז. השיט הספציפי הזה היה על סיפונה של ספינה אוסטרית חדשה מהניילונים בשם Douro Spirit, והנוסעים היו ברובם גרמנים ובמיעוטם ישראלים. הערב-רב הזה לא בהכרח ראה כל דבר עין בעין – למען האמת, באוטובוס הדו-לשוני שבו יצאנו לסיורים התפתחה כבר ביום הראשון סצנת "גרמנים ויהודים מסרבים להיות ידידים" – אבל כולם היו מבסוטים קולינרית. אגב, בדיעבד זה לגמרי הגיוני: הספינה עוגנת לפחות פעמיים ביום. בזמן שהנוסעים נוסעים לראות עיר או יקב (נהר הדואורו הוא אזור יין, למעשה אזור היין הרשמי הראשון באירופה), המטבח מצטייד בתוצרת טרייה. וזאת פורטוגל, אז הירקות והפירות – לרבות הימיים – פגז ממילא, ודגים זה בכלל הקטע שלהם, ומתברר שגם עם בקר – לרבות נמוך – השף של הספיריט יודע מה לעשות. אני חושד הייתי חוזר שלושה קילו יותר אלמלא סעיף 2.
2. "נשמע לי שזה בדיוק מה שהרופא ציווה לך", אנגלזה לי מישהי בווטסאפ כשסיפרתי לה איפה אני, והאמת היא שהקצב של שיט נהרות הוא משהו שהרופא צריך לצוות לכולנו. אני עובד באתר חדשות, שזה הנתיב המהיר של אוטוסטרדת המידע, אבל זאת רק הקצנה קלה של הממוצע: הרי אף אחד מאיתנו לא חי לאט. אנחנו אפילו לא נופשים לאט. ולמען האמת, ההגדרה הנכונה לקצב של שיט הנהרות אינה "איטי" אלא מילה ששמעתי במהלך השיט ותהיתי מתי שמעתי אותה בפעם האחרונה: בנחת.
טיול בנחת פירושו שיש לך זמן לרדת כל ערב על מלוא ארבע הכוסות כי המלצרים כל הזמן ממלאים אותן ולא נעים, לקום כל בוקר לאימון כי אחרת שלושה קילו וכל זה, להספיק לארוחת בוקר ורק אז לצאת לסיור הראשון, שיתנהל בקצב הליכה של אדם הנעזר במקל (ותזכרו את המקל הזה, כי הוא יירה במערכה השלישית).
ביום הראשון הנפש עוד מתמרדת, מנסה להספיק דברים שאין תכלס שום סיבה לעשות. אבל ביום השלישי-רביעי – טוב, ר' סעיף 3.
3. זה לא נמאס. כאילו, בכלל. אחרי שמונה ימים על המים התבאסתי לחזור לאדמה, ולא רק בגלל שהאדמה הזאת היא בארץ.
על שובל כוכבים
עשיתם פעם טיול כוכב? אז שיט נהרות זה טיול כוכב שביט. ראשית, הכוכב שלך זז; שנית, הוא מותיר אחריו שובל כי אתה בנהר וזה. כן כן, היו לי שמונה ימים לחשוב על המטאפורה הזאת.
היתרון בטיול כוכב שביט הוא שאתה לא בהכרח מתעורר איפה שהלכת לישון. לילה אחד, נדמה לי השני, נרדמתי כשכלום נשקף מחלון תאי; הקירות של חלק מהמעגנים גבוהים יותר מהסיפון התחתון, כך שלפעמים אתה נופל על לילה של נוף לבטון. אבל כשהתעוררתי ופתחתי את התריס החשמלי, שמש אביבית מושלמת הריצה לי מיליארד זהרורים על המים הנוסעים לאחור של הדואורו. כמעט צילמתי סלפי רגל-על-רגל, אבל ברגע האחרון זה לא הסתדר כי נזכרתי שאני גבר.
הנה שלושה אספקטים טכניים של שיט נהרות שבחיים לא הייתי חושב עליהם מראש
1. מה עושים כשיש רק מעגן אחד אבל הרבה ספינות נהר? דאבל פארקינג. אפילו טריפל. הספינות השטוחות האלה מלבניות כמעט לחלוטין, והן מתוכננות מראש כך שאפשר להצמיד אותן זו לזו, כבש לכבש. לא אחת יצא לי לעלות מהתא שבסיפון התחתון אל פתח היציאה שבסיפון הביניים ולחצות את הלובאים של שתי ספינות נהר זרות בדרך אל המעגן. קצת קשה להסביר למה זה קטע, אבל זה קטע.
2. זה נהר. בנהרות יש סכרים. בדואורו ספציפית יש אחד שבו ההפרש בגובה המים לפני ואחרי הסכר הוא כ-30 מטר, כלומר אתה – כלומר אני – עומד על הסיפון העליון כשהמים מציפים את מבדוק המעבר והספינה כולה פשוט מטפסת 30 מטר לגובה בתוך חלל שרוחבו עולה על רוחבה אולי ב-30 סנטימטרים (ולהערכתי פחות: הספינות נבנות מראש לנהר מסוים, לרוחב סכר נתון, על המילימטר). אם אתם תוהים איך מנווטים ספינה באורך 78 מטר ורוחב 11.4 מטר בתוך חלל שרוחבו גג 12 מטר, אז זה נעשה באמצעות הטכנולוגיה המתקדמת של שני חבר'ה שעומדים על הסיפון וצועקים בפורטוגזית "סע יש'ך עוד". המראה של סכר כזה הוא לא דבר ששוכחים. למעשה, עד עכשיו אני תוהה מי זה הפורטוגז המנחוס שהג'וב שלו זה לגרז שרשרת באורך 30 מטר.
3. שילמתי 25 יורו על שבוע של Wi-Fi וקיבלתי אולי 15 שעות במצטבר, כי זה מה יש בתנאי שיט, בוודאי באזור שמיושב כל כך בדלילות. זה היה מעצבן אותי אלמלא זה הכריח אותי להתנתק, להתמסר לגמרי לחוויה. תכלס - להיות בדיוק כמו 20 ומשהו הישראלים ו-90 ומשהו הגרמנים שבניגוד אליי לא נזקקו לשום התאמות נפשיות או אחרות כדי להיכנס לקצב של הבנחת.
לוקיישן, מכירים?
לא התכנסתי כדי למכור לכם את פורטוגל כיעד תיירות אלא את שיט הנהרות כדבר, אבל בכל זאת, נדמה לי שנפלתי טוב.
העניין הוא כזה: אם בטיול רכבות אתה רואה רק את הנדל"ן הכי מחורבן בכל אזור נתון, הרי שבשיט נהרות אתה רואה בדיוק את ההפך. חלק גדול משותפיי למסע הזה כבר שיטו בדנובה או בריין או בסיין, והם מתארים גדות נהר עטורות טירות היסטוריות, בתים של עשירים מודרניים ואתרי נופש. פורטוגל היא מדינה הרבה פחות צפופה מהממוצע המערב אירופי, וכשהצטרפה לאיחוד ב-1986 היא הייתה גם המדינה הענייה ביותר בו. צרות שלהם, רווח שלי: על גדות הדואורו אין טירות, וילות או ריזורטים. יש רק כרמים או טבע לא-נגוע, וזה הכי כמאמר השיר - לשטוף את העיניים בכחול ובירוק. עכשיו, אם כבר מדברים, הנה ארבעה דברים בקשר לפורטוגל שאני במקומכם הייתי רושם לפניכם:
1. פורטו אדירה. קומפקטית אבל לא מיניאטורית, עם טופוגרפיה מפוארת שהופכת אותה למעניינת-מחדש מכל זווית וכל פינת רחוב. אזור הנמל הישן הוא בכלל שוס, מין מתחם התחנה בתל אביב רק עם נהר וגשרים והרים סביב לו.
2. אתם רוצים לראות את גימראייש. זה בסדר, גם אני לא שמעתי עליה לפני שדרכתי בה, אבל זאת הבירה המקורית של פורטוגל ומאז שנת 2003 היא מוכרת כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו. לא אתאר לכם עכשיו את הארכיטקטורה הייחודית ופעם נשבעתי שאתאבד בגז לפני שאקליד את המילים "סמטאות ציוריות", אז פשוט תסמכו על אונסק"ו.
3. קסטלו רודריגו, תזכרו את השם. הנה למה.
4. אפשר לצוף בפורטוגל במשך שמונה ימים ושבעה לילות של שתייה בכמות לא מומלצת, ולא לגעת בכלל בפורט המפורסם. יין אדום מכל סוג עושה לי מיגרנה מסוג רע, אז התנזרתי והתמקדתי בלבנים המקומיים, לרבות הפורט הלבן והנחשב-פחות שהוא יותר דז'סטיף ופחות יין שולחן. לא אלאה אתכם במותגים; רק אדווח שהכבד שלי ממליץ בחום.
5. הו, הסרדינים. זאת התמחות נודעת של המטבח הפורטוגלי, וצ'מעו: בצדק נודעת. אנחנו לא מדברים פה על הקטנים האלה שסביבת המחיה שלהם היא קופסה, כן? סרדינים בכירים, שמנמנים, קצת מזכירים ברבוניה. כמו שאמר אחד הנוסעים הישראלים, ושוב גרם לי לתהות מתי בפעם האחרונה שמעתי את המילה הזאת: "דליקטס".
כל ישראל חברים וזה
כן, המילה האחרונה חייבת ללכת ל-20 ומשהו הישראלים שהיו הפרטנרים שלי. ידעתי מראש שהם יהיו בגיל של הוריי, אולי קצת יותר, וכבר נערכתי לחיוך כפוי של שמונה ימים ושבעה לילות. אבל כבר ראיתם מה שוות ההנחות המוקדמות שלי.
אין לי מושג אם הצלחתי לשכנע אתכם שהקצב של שיט הנהרות הוא אכן מה שציווה הרופא למורעלי העבודה ומופרעי הקשב שאנחנו, אז בפרפראזה על מילותיו האלמותיות של מרטי מקפליי - אתם אולי עוד לא מוכנים לזה, אבל ההורים שלכם ימותו על זה.
תראו, החבורה של פרוטוגל הייתה הומוגנית רק במובנים של גיל. מכל הבחינות האחרות הם היו שונים מאוד – מאקס-שכירים ועד עדיין-בעלי-עסקים, ממגדלי יוקרה ועד דירות שלושה חדרים. לצורך העניין, הפלוס-מינוס 2,000 יורו לאדם שהם שילמו באו לחלקם מהחסכונות ולאחרים הלכו בלי לחשוב פעמיים. פה ושם התבטאו ההבדלים האישיותיים והאחרים בריבים שוליים, היה אפילו מקרה אחד של מרד (נגד מדריכה מקומית ולא על הסיפון, האמת היא שחוויתי תחושת פספוס), אבל כולם נהנו. יודעים מה, בעצם נהנו זאת לא הנקודה: הם התעלו.
דיברתי על זה בערב האחרון עם המדריכה הישראלית הנהדרת יונית קמחי, פצצת אנרגיה ופגז ידע עם קול שתי טיפות טבק כרמלה מנשה: בערך מחצית מחברי הקבוצה הישראלית נעזרים במקלות הליכה. אישה אחת וגבר אחד עברו בשנה האחרונה ניתוחים לא קלים, ושתיים מהנשים נאלצו להשתמש בשירותי ההסעה של שדות התעופה. אבל כל החבר'ה יצאו לסיורים הרגליים, טיפסו לראות את הנוף, ירדו במדרגות למפלס מינוס חמש של היקב.
כשאתה חוזר מחו"ל שהיו בו ישראלים, אתה לא אמור לחזור עם סיפורים על איזה מגניבים הם. אבל מעשה שטן – במקום לחזור מפורטוגל עם תמונות של יקבים וסרדינים בראש, מה שהכי נצרב לי היה אוסף שלם של רגעים אנושיים שמקצתם העלו בדעתי את קטעי הראיונות עם הזוגות המבוגרים ב"כשהארי פגש את סאלי", ואחרים סתם עשו לי להתגעגע לסבתא שלי. לכן ולסיום, הנה חמישה דברים שאזכור מפורטוגל גם אחרי שאשכח איך מאייתים גימראייש:
1. ניצולת שואה מספרת, ככה בחיוך קטן אחרי ארוחת ערב, על הפעם שהיא ובעלה טיילו בנורמנדי והבעל התעקש לומר קדיש על כל אחד ואחד מקברי החיילים היהודים שהאמריקאים טמנו שם.
2. מקל הליכה ננעץ באדמה, נעל אורתופדית עושה צעד קטן קדימה על אדמת טרשים, נשיפה, מקל ננעץ מחדש באדמה.
3. יד נשית שמזכירה לי את קווין ספייסי מתאר את סבתו ב"אמריקן ביוטי" – "העור שלה נראה כמו נייר" – אוחזת יד גברית, גם היא נייר.
4. היא והוא, גיל ממוצע 72, מחובקים על הסיפון העליון מול איך שפורטו נראית בלילה.
5. מישהו אומר "אל תדאגי" לאישה שהייתי מלהק לתפקיד שלה את שירלי מקליין בלי לחשוב פעמיים. היא אפילו לא מסתובבת אליו, רק אומרת משפט שבגללו החלום החדש שלי הוא לצאת לפנסיה: "אני", מפטירה שירלי, "כבר עברתי את הגיל של הלדאוג".
פרטים
קרוז תור מתמחה בטיולים מאורגנים המשלבים שיט באוניות קרוז ושיט בספינות נהר. בקרוז המאורגן שלנו סיורי החוף כלולים כבר במחיר הטיול והם מנצלים באופן מלא את זמני העגינה של הספינה, כל הטיולים מבוצעים באוטובוס פרטי שייחודי לקבוצה, עם מדריך מיומן דובר עברית.
הטיולים הבאים לנהר הדאורו יוצאים בספטמבר ואוקטובר, וכוללים את ליסבון. לפרטים. לטיולים אחרים כמו מוסקבה וסנט פטרסבורג בספינת נהר; נהר הדנובה; נהר הריין ועוד, אפשר למצוא באתר.
הכותב היה אורח של חברת קרוז תור