1. זה הזמן. לא בחנתי את זה סטטיסטית, אבל אני מרשה לעצמי להסתכן ולקבוע שפורטוגל לא הייתה נושא חם כל כך על סדר היום היהודי מאז גירוש ספרד. הרי נטע חוטר כבר כתבה שדרכון פורטוגלי הוא הדייסון החדש, טרנד ו/או סמל סטטוס נחשק בקרב הזכאים והתחמנים כאחד. בתזמון מושלם, וכנראה גם לא מקרי, אל על השיקה לפני כחודש טיסות ישירות לבירת המדינה, ליסבון. כרגע מדובר בשתי טיסות שבועיות, אבל מקורותיי באל על - אוקיי, אז זה היה היח"צ שלהם, תנו לגבר להרגיש קצת ג'יימס בונד - מוסרים שהחל מסוף חודש מרץ יתוגבר הקו לרמה של חמש טיסות בשבוע.
אני מתעכב רגע על עניין הטיסה הן מפני שהיא הניוז והעילה הרשמית לכתבה הזאת, והן מפני שיעד מערב-אירופי שמרוחק שש שעות טיסה מנתב"ג זה קצת עוף מוזר. הרי זה יותר זמן אוויר מגיחה ללונדון, כך שהשאלה המיידית היא אם זה שווה את זה, והתשובה הגורפת היא כן. אני יכול להיות נחרץ בעניין הזה מפני שרק לפני שנה הייתי בפורטוגל במסגרת שייט נהרות, כך שבסיכום הנסיעה הקודמת והנוכחית יש מאחוריי שבועיים מצטברים של טיול ברחבי המדינה. ותקשיבו, היא פשוט נהדרת (וגם ידידותית למשתמש באופן חריג. מספיק להזכיר שכולם והכל מדבר אנגלית, כי זה מקצוע חובה בבתי הספר. יומיים לקח לי להבין מה מוזר לי בטלוויזיה בבתי המלון עד שקלטתי שהיא לא מדובבת).
>> לעוד עדכונים היכנסו לעמוד הפייסבוק של mako חופש
לפני שנתקדם, רק כדי לסגור את הפינה של ההגעה, אותנו הטיסו במחלקת העסקים הקומפקטית של הבואינג 737-800 שמשרת דרך קבע בקו הזה. זאת טיסה שמתומחרת החל מ-1,219 דולר (בהשוואה למחיר מינימלי של 359 דולר במחלקת תיירים Lite), ואם אתם יכולים להרשות לעצמכם, אני ממליץ. זה אמנם לא הביזנס המרווח של הבואינגים הגדולים יותר, אבל חוויית המשתמש נעימה ורגועה להפליא. איך אמרה רנה זלווגר ב"ג'רי מגווייר" רגע אחרי שהדיילת סגרה לה בפרצוף את הווילון של הביזנס: "פעם זאת הייתה ארוחה טובה יותר. היום זה חיים טובים יותר".
2. זה הכסף. אחד הלילות שלנו על גדות נהר הדואורו (או דורו, איך שאתם רוצים) היה במלון שלא מגיש ארוחות בוקר לפני שמונה. אבל סחבק רצה להספיק אימון לפני הלו"ז, ובלי קפה אין אימון, אז שיהיה רום סרוויס. וכמה עולה ספל קפוצ'ינו שמגיע עד אליך לחדר במלון חמישה כוכבים? שלושה יורו. כ-12 שקלים. שניזכר ביחד כמה עולה קפוצ'ינו בבית קפה תל אביבי או שניגש ישר למשרד הפנים בליסבון ונגיש בקשה לדרכון?
כן, פורטוגל זולה. לא כמו היציע המזרחי של אירופה, אבל משמעותית יותר מהסטנדרט במערבה. לדוגמה (שאינה תיירותית, אבל בכל זאת), המדריך המקומי שלנו רכש לאחרונה דירת שלושה חדרים בפאתי פורטו וקיבל עודף מ-100 אלף יורו. לדוגמה תיירותית מובהקת, בפורטו אכלנו צהריים במלון Teatro – כשמו כן הוא,מלון עם רעיון של תיאטרון – שנחשב מבוקש מאוד. בדקתי כמה יעלו לכם שני לילות ממש בחג המולד, והתשובה היא 1,000 שקלים. כן, לשני הלילות ביחד. עכשיו שוב, שנדבר על צימרים בישראל או שבקשה לדרכון וכיו"ב?
סיפור הקפוצ'ינו במלון משלים את התמונה: לא רק שזול שם, אלא שהמקומיים עדיין לא למדו לעשוק את התיירים. מה שמוביל אותי באופן טבעי לסעיף הבא.
3. זאת פורטו. אחרי שני ביקורים בעיר הנמל הזאת אני מתייצב בשתי רגליים מאחורי הדברים שכתב עליה בשנה שעברה אחד ת. קמרלינג: "פורטו אדירה. קומפקטית אבל לא מיניאטורית, עם טופוגרפיה מפוארת שהופכת אותה למעניינת-מחדש מכל זווית וכל פינת רחוב. אזור הנמל הישן הוא בכלל שוס, מין מתחם התחנה בתל אביב רק עם נהר וגשרים והרים סביב לו".
בביקור הנוכחי למדתי משהו מאלף על העיר הזאת, שבשנים האחרונות זכתה בכמה וכמה תארי "היעד הטוב באירופה" (כולל בקטגוריה הסופר-רלוונטית "העיר השנייה", כלומר כיעד משני לליסבון): פורטו חווה צונאמי תיירותי שהחל בדיוק לפני שש שנים. קודם היא פשוט לא הייתה על מפת התיירות, בין השאר בגלל תדמית של עיר פועלים (בכל זאת, הנמל) והריחוק היחסי מליסבון (סדר גודל של שלוש שעות בנהיגה באוטוסטראדה). דווקא לאחר המשבר הכלכלי של 2008, שהוריד את המדינה כולה על הברכיים, משהו התעורר שם. היום זה מזכיר קצת את מובלעות הבילויים של חיפה: מצד אחד סצנת חיי לילה נהדרת, מצד שני כלום מהפוזה התל אביבית. כלומר הליסבונית.
מאידך, התיעוב ההדדי בין פורטו לליסבון מזכיר יותר את יחסי תל אביב-ירושלים. בהקשר הזה אצטט דברים שאמר לנו מדריכנו - אותו אחד שרכש דירה בפורטו במחיר קופסת קוטג' - כדי לסדר לנו את הראש בנוגע לאי-צפיפותה של פורטוגל: "יש לנו 92 אלף קמ"ר ו-10 מיליון תושבים, אבל מתוכם רק ארבעה מיליון בני אדם. השישה מיליון האחרים הם אוהדי בנפיקה".
4. זה הנהר. הסיבוב הקודם שלי בפורטוגל היה כאמור צמוד-מים, בשיט על הדואורו – הנהר שמוצאו בספרד, ושחותך את צפון פורטוגל ממזרח למערב עד הדייט שלו עם הים בפורטו. הפעם חווינו גרסה קצרה בהרבה ומהנה לא פחות: שיט על הדואורו ביאכטה שניתן לשכור לכל טווח זמן שבין מספר שעות לשבוע. היתרון הגדול של היאכטות על פני הספינות הגדולות הוא האפשרות לעגון ממש בכל מזח לאורך הנהר, עניין לא מבוטל בהתחשב בפיתוח הדל של גדות הדואורו.
"פיתוח דל" אולי נשמע כמו דבר רע, אבל הוא דבר פגז. להזכירכם, פורטוגל הייתה במשך עשרות שנים מדינה נחשלת של ממש. מי שהייתה בעבר הרחוק אימפריה ימית שעשתה קולוניזציה של מדינת ענק כמו ברזיל לא ממש הצליחה להרים ראש בעידן המודרני, בדגש על המאה ה-20; משנות ה-30 ועד לשנות ה-70 שלטה בה דיקטטורה צבאית, לא צורת הממשל הכי מעודדת צמיחה שהמציא האדם. בניינטיז הצטרפה אמנם פורטוגל לאיחוד האירופי, אבל היא תמיד הייתה ה-P בגוש המדינות שמכונה PIGS ("חזירים", כינוי הגנאי/ ראשי התיבות של פורטוגל, איטליה, יוון וספרד. פעם היו שני i, אבל אירלנד איכשהו חמקה החוצה). במילים אחרות ופשוטות, מדובר באומה לא מאוד חרוצה שמעולם לא קיבלה הזדמנות לפתח את מדינתה-שלה. ולתיירים זה זהב, מפני שלצד ערים מודרניות כמו פורטו וליסבון יש בפורטוגל בלי סוף כלום, וכלום מהסוג הכי טוב: עיירות קטנות, כפרים, כרמים. בלי ריזורטים, בלי קלאב-מדים, כמעט בלי רשתות בינלאומיות.
טיול לאורך הדואורו, על המים או ברכב, יביא אתכם למקומות מטמטמי שכל כמו גימראייש (אתר מורשת עולמית של אונסק"ו ומהערים הקטנות היפות ביותר שראיתי מימיי) או קסטלו רודריגו (פשוט תסתכלועל התמונות), והכי כיף – זה יביא אתכם למקומות שלא אתם ולא אני שמענו עליהם, אבל אתם רוצים לראות אותם. וברוב המקרים גם לשתות בהם.
5. זה היין. הידעתם שעמק נהר הדואורו הוא אזור היין המוכרז הראשון בעולם, כלומר עם כללי גידול/ מיתוג מחייבים כמו חבל שמפניה או אזור קוניאק בצרפת, רק קודם? אז המשמעות בשטח של הטריוויה ההיסטורית הזאת היא ארץ יין עם המון מסורת מצד אחד ו(שוב) מעט מאוד פוזה מצד שני.
אתה שומע מהייננים המקומיים לא מעט תסכול מכך שהתוצרת שלהם פחות "נחשבת", עם או בלי מרכאות, מזו של הצרפתים או של הגרמנים. אבל למטייל שאינו חובב יין מובהק זה סידור נהדר, כי אין כאן שמץ מהדרת הכבוד – שלא לומר הפוציות – שאופיינית לטעימות יין בגוש המדינות המחזיקות מעצמן. הנה סיפור שממחיש את הנקודה: עצרנו ביקב/ מלון בוטיק בשםQuinta da Casa Amarela (ממליץ לכם להיכנס ללינק רק כדי לראות את הצבע של העלים. לא, כי ככה בול זה נראה במציאות של אמצע נובמבר). עכשיו, מילא זה שהבעלים בכבודו ובעצמו מזג לנו יין והדגים איך דורכים (כן, ברגליים) על הענבים: האיש חשף את עצמו כאספן אובססיבי של ספרי אסטריקס בכל השפות – לרבות עברית – ואף ניהל איתי דיון מלומד על "אובליקס וחבורתו". מי ידע?
קצרה היריעה מלמנות את היקבים המסחריים והבוטיקיים שביקרתי בהם ולגמתי בהם בשני הביקורים שלי, אבל שווה להתעכב על היין הירוק או ("Vinho Verde"), וספציפית על זה שלQuinta de Covela.
האמת המעט מאכזבת היא שהירוק לא מתייחס לצבע; הכוונה ליין צעיר, קצת כמו בוז'ולה צרפתי, אבל המיתוג המסוים הזה מתייחס ספציפית ליינות שמיוצרים באזור Minho שממוקם בין פורטו לעמק הדואורו. אניני טעם אוהבים להגיד שיינות כאלה "לא לוקחים את עצמם ברצינות" (להבדיל מאניני טעם, אני מניח), אבל אתם מה אכפת לכם. הם יינות קלים וכיפיים וזולים, שלושה שמות תואר שלמען האמת מסכמים יפה את החוויה הפורטוגלית כולה.
את היין הירוק של Quinta de Covela, כנראה היקב היפה ביותר שראיתי בחיי, שתינו בנוכחות הבעלים טוני סמית. המקום האשכרה עוצר נשימה הזה קרס לחלוטין עם פרוץ המשבר הכלכלי של 2008 ושעריו נסגרו; כשסמית רכש אותו, הוא לא רק החזיר עטרה ליושנה אלא גם דאג להעסיק מחדש את כל המשפחות שפרנסתם אבדה עם הסגירה.
סמית עבד במשך 20 שנה ככתב מלחמה לפני שנעשה יינן. הפיזיות שלו דומה באופן כמעט חשוד לזו של אורסון וולס, הקול שלו עמוק כדואורו ויין הרוזה שלו מצוין ממש, אבל הדבר הכי מרשים ב-Quinta de Covela הוא העובדים שנולדו מחדש. זה סיפורה של המדינה כולה בכוס יין: הנפילה האיומה של העשור הקודם, ההתאוששות המקסימה של עכשיו.
6. זאת ליסבון. תראו מזה מנחוס: בנסיעה הקודמת לא הגעתי אליה בכלל. בנוכחית, שכזכור התחילה מנחיתה בשדה התעופה שלה, פרץ מבול תנ"כי בדיוק ביום שבו היינו אמורים להסתובב בה. כל כך הרבה מים נשפכו על ליסבון באותו יום שנאלצנו לבלות את כולו בקומפלקס הקניות העצום"ואסקו דה גאמה"; הוא מומלץ כשלעצמו (וכרגיל זול, באספקטים מסוימים ממש ברמת טרום-יורו), אבל בירת פורטוגל נשארה עבורי יעד לגילוי בטיול אחר.
מצד שני, היה לנו המזל לדגום את חיי הלילה שלה. בלילה שלפני המבול יצאנו למרכז העיר, לאזורהבילוייםBairro Alto. אם יצאתם פעם לשתות במדריד, זה בערך באותו ראש: הלילה לא מתחיל לפני אמצעו ונגמר אחרי שהשמש עולה, הסמטאות מוצפות אנשים שיוצאים עם הדרינקים ממקומות הבילוי הדחוסים לשאוף אוויר או עשן. בערך שתי דקות מתחילת הסיבוב שלנו נפלנו על מקום עם מוזיקה חיה, הרכב של שלושה חבר'ה שהריצו קלאסיקות רוק עם כזה גרוב שאפילו בא בימים כמוני היה אנוס לנוע לפי הקצב. כשמיצינו ורעבנו, גיחה מקרית לגמרי לטפאסיה בשםTapa Bucho התבררה כבוננזזה קולינרית כזאת שלא פחות משלושה עיתונאים משני מגדרים שונים השמיעו שם קולות שראויים פחות להיכל זלילה ויותר לחדר השינה.
אז לא, לא ראיתי את ליסבון. ואני עדיין יכול להתחייב בפניכם שמדובר באחת מערי הבירה המגניבות ביותר באירופה.
7. אבל רגע. הפורטוגלים מתגאים במספר מסורות מקומיות שההגדרה המנומסת ביותר עבורן היא "עבשות". לדוגמה ששעממה אותי למוות זו הפעם השנייה, יש במדינה הזאת עניין שלם עם אריחי קרמיקה כחולים (אני יכול להסביר לכם למה דווקא כחולים, אבל אז תצטרכו להרוג אותי); אם לא תיזהרו ייקחו אתכם לראות איך מייצרים שעם, או חמור מזה,פורצלן; והנוראה מכל היא המוזיקה המסורתית, ה"פאדו". אם בסיבוב הקודם עוד שרדתי אותה בנימוס, הרי שהפעם כבר הכרזתי על אינתיפאדו ("מי מקשיב היום למוזיקה הזאת?", שאלתי את המארחת שלנו, נציגה רשמית של תעשיית התיירות. "אף אחד שפוי", היא ענתה).
אבל אתם מבינים, זה בדיוק העניין: בדיוק כמו שיש סיורים מאורגנים שמציגים את ישראל כמקום שרוקדים בו דבקה וחובצים שמן זית, ככה אין שום קשר בין פורטוגל התיירותית-רשמית לזו שתגלו אם פשוט תיקחו רכב ו/או סירה ותטיילו בה. מה שאתם רוצים לעשות זה לפנות שבוע מהחיים, לבנות מסלול עם מינון עירוני-כפרי סביר - נניח שני לילות בליסבון, שניים בפורטו והשאר סביב הנהר ו/או לאורך החוף – ולהתאהב במדינה שתאהב אתכם בחזרה.
אפשר לוותר:
זה לא רק שהם משוועים לתיירים, אם כי הם בהחלט משוועים: זאת גם ההיסטוריה האנטי-אנטישמית של הפורטוגלים עצמם והמסורת היהודית שצצה כאן בכל פינה, החל בבית הכנסת הגדול ביותר בחצי האי האיברי (כדורי שבפורטו) וכלה במזוזות הניידות שהשתמרו כאן מאז ימי האנוסים, כשקיבוע של מזוזה בדלת הבית היה אקט פחות או יותר התאבדותי.
נסכם, אם כך, את השיעור: פורטו אדירה, ליסבון עושה את כל הסימנים של מדריד שנייה, הכל זול והרוב טעים (הערה בהקשר הזה: אם אתם לא אוכלים פירות ים, אני בטוח שתזכו לעולם הבא רק בגלל מה שאתם מפסידים בעולם הזה). שש שעות טיסה ואתם שם, חמש וחצי וחזרתם. רק בחייאת, בלי פאדו.
הכותב היה אורח חברת אל על וחברת וסוכנות התיירות המקומית Wild Douro