היום ה-25 למסע, אל האגם ולגרמניה
שלא כהרגלי, הפעם יש בי געגועים מסוימים לארץ. לא הייתי שם יותר מחצי שנה, וגם אז זה היה רק לשבועיים שהזכירו יותר טירונות מאשר חופשה – מעין תיזוז חברים-משפחה-טבע חסר מנוחה, לא בדיוק אוטופיה. "יש לי הרגשה שלא נצליח להגיע", טל אומרת בשמץ צחוק ומבט חושש בעיניים. תחושה פרנואידית שכזו, כאילו בגלל שצלחנו את רוב הדרך משהו עוד חייב להשתבש. התחזיות הפחות אופטימיות מדברות על איחור לטיסה והיתקעות נוספת בגרמניה; התחזיות הממש שליליות עוסקות כבר בעניינים של חיים, מוות ועינויים ביער. לאו דווקא בסדר הזה.
12:00, מקומונת בנייאנה לאגם הגארדה
אחרי שלושה ימים נפלאים בקומונה במרכז איטליה, מוקפת יערות ונופים טוסקניים, אנחנו משיגות טרמפ לכיוון סיינה(Siena), שממנה נמשיך לצפון. אך אבוי, ממש לפני העלייה לרכב מתגלה שהצלחנו לאבד את מה שלא ברור איך שרד עד עכשיו: המפה שלנו לאירופה אותה כינינו "פיליפ", וששרדה איתנו כמעט
חודש, אך בסופו של דבר ננטשה, ככל הנראה, בטרמפ האחרון. איזו אבדה! פיליפ יותר נחוץ משק שינה, יותר יעיל מאוהל באגמים באוסטריה.
ארבע שעות של חיפושים עיקשים מעלים תוהו. מילא, אנחנו אומרות בקול ונעצבות בלב. מה לעשות, נקשרנו. דקה דומיה מוקדשת לרוממות חייה הקצרים וגורלה האכזר (פנסיה מוקדמת בטוסקנה, מתברר). משם אנחנו ממשיכות עם דף נייר והדרכה מצוירת – איך מגיעים לאגם הגארדה ואיך משם ממשיכים למינכן. 320 ק"מ בסך הכל עומדים בינינו לבין האגם האחרון שנראה הקיץ (חוץ מהכינרת. אבל זה לא ממש אגם, הכינרת היא בעצם אוקיינוס אימתני, לא?).
17:30, עשרה קילומטר מהאגם
באופן מפתיע, אווירת הסוף הזו עושה לנו רק טוב: בלי מפה הצלחנו להגיע לתחנת הדלק שליד האגם בקלות יתרה – ומכאן הדרך כבר בהליכה. ההרים מלמעלה נותנים חשק מיוחד לטייל והתיקים כבר מזמן לא כבדים כשהיו בתחילת הטיול (יתכן שהסיבה היא כוח ההרגל, אך יכול להיות שפשוט איבדנו את מיטב רכושינו בדרך). באגם יש לנו מארח חביב שחי בקומה השנייה של דירת הוריו, יחד עם זוגתו. סדר היום שלהם מרתק: בבוקר עובדים, בצהריים אוכלים, בערב הולכים לשחות באגם. לשחות-לשחות – כמו כרישים. הם נעלמים אל האופק וחוזרים כעבור שעה, עדיין בחתירה חסרת פשרות, ולפעמים אפילו שחיית דולפין.
גם אנחנו מצליחות להתרגל לשגרה הזו – ירידה של ארבעה ק"מ אל האגם בבוקר בהליכה איטית, שחייה ועלייה חזרה רק כדי לרדת שוב לשחייה לילית. אנחנו דוחות את הגעתנו למינכן בעוד יום, ואחר כך עוד אחד. אך שלושה ימים לפני הטיסה כבר אין ברירה - אם אנחנו מסתמכות על טרמפים לא נוכל להמתין עוד.
09:00, היום ה-28 למסע, איפה אפי?
הוא גרמני ונוסע לגרמניה – מינכן ליתר דיוק, ואינו מדבר אנגלית. חוץ מזה, הוא חייב לעבור בפדובה קודם, כדי להחליף מכונית עם חבר.
טרמפ למינכן, מרחק 413 ק"מ מכאן, דרך פדובה, לבדה מרחק 120 ק"מ, וממש לא באותו הכיוון. נכון, יש כאן סטייה רצינית מהמסלול – אך מצד שני, מינכן זו מינכן, ולנו נמאס לעמוד כאן.
מר נהג מתברר כנהג שודים. תוך שעה אנחנו בפדובה – מגיעים לאזור תעשייה נטוש, ופה אנחנו מתבשרות שהחבר, שהוא בעצם "לקוח", מיד מגיע.
20 דקות חולפות, ואותו לקוח – איש בחליפה מכופתרת, פילגש בלונדינית ומכונית עם מזגן, לשם שינוי, מסתובב סביב העצם השחור שבו אנחנו הגענו, ומסמן באצבעו שניסע אחריו. "איטליאנס קטסטרופה", אומר לנו הנהג החברמן ולוקח אותנו בעקבות מכונית הלקוח. רבע שעה נסיעה ואנחנו בשכונת וילות ריקה מאדם.
הטרנטה מוחנית ליד שער ברזל חשמלי, והוראות חדשות מגיעות מהבוס בחליפה. משהו נראה חשוד. לוחית הרישוי של המכונית שאיתה באנו לא מוצמדת לאוטו כדת וכדין, אלא מודבקת עליו ברשלנות באמצעות מסקינג טייפ חום ומכוער. שלוש שקיות זבל שחורות עומדות מחוץ לבית, ומשהו מתחיל להסריח. "נפלא, תפסנו לנו סוחר במכוניות גנובות", עולה ההשערה הראשונה, וטל מוסיפה, בעברית למרבה המזל, "ואנחנו נגמור בתוך שקיות הזבל האלה, בטח בכמה חלקים". "אנחנו יוצאים לשתות", מתרגמת לנו הפילגש את מה שאומר המאפיונר, "רוצות לבוא?". הם מבטיחים שזה רק 20 דקות, עד שיגיע ה"לקוח" (עוד לקוח?!). אנחנו ממש לא מעוניינות. נחכה כאן, אנחנו אומרות, ושמות סטופר.
13:00, הם לא חוזרים
כבר 20 דקות אנחנו ליד הווילה. הגז המדמיע שספון ביד שלי סופג דמעות זיעה, וטל מתחילה לעשות לשיחים של המאפיונר גננות עם האולר. לצאת מכאן בטרמפים נראה בלתי אפשרי, ולברוח לא בטוח שרצוי. הווילה לא מראה סימני חיים, חוץ מכלב גדול בכניסה, מהסוג הפרוותי.
אחרי חצי שעה אנחנו מתחילות לדאוג. אחרי 40 דקות אנחנו מחליטות להודיע למשטרה, אבל לא בטוחות מה. 50 דקות ואנחנו כבר עצבניות, בודקות אפשרויות מילוט מכל הכיוונים, מוכנות לדו קרב עם האימא של הסנדק. מאפיונרים איטלקים, אלוהים ישמור, איך הכנסנו את עצמנו לזה?
13:55, מחליפים לוחיות
פתאום הם חוזרים. השער נפתח והבוס הגדול נכנס במרצדס כסופה. "איטליאנס קטסטרופה", לוחש לנו הנהג, ואנחנו כבר לא מנסות אפילו להיראות נחמדות. אמאש'ך קטסטרופה.
אחד אחד הם נכנסים לבית ויוצאים, מעבירים לוחיות ובודקים מכוניות. "זה המקרה הקלאסי", טל נזכרת להגיד, "אם יחטפו אותנו אין שום סיכוי שימצאו, הרי הלוחית מזויפת".
בהתחלה, מתוך אינסטינקט הישרדותי, כנראה, אנחנו מסרבות לעלות על המכונית, שהוחלפה במרצדס נוחה. אבל אין לנו מה לעשות כאן, בשכונת המאפיונרים – לא בדיוק המקום לרכוש בו חברים חדשים ולדבר על שלום במזרח התיכון. אנחנו עולות.
15:50, הנה אפי!
אפי. אנחנו באפי. שוב. חמש שעות אחרי שהיינו פה בבוקר – בדיוק כאן, לא ליד, לא בצד: כאן. מר נהג-איטליאנס-קטסטרופה עוצר למקדונלדס. אך אפילו הרעב לא מפריע להיגיון הבריא לעשות את שלו: בשנייה שהמרצדס עוצרת, לפני שהרגל יורדת מהבלמים, אנחנו כבר עם הרגליים בחוץ, פותחות יחד את תא המטען כדי להוציא את התיקים. "מה קרה?", הוא מתפלא. אלוהים ישמור, לכי תסבירי לפסיכופט שאת מפחדת שירצחו אותך. "ביי ביי", אנחנו נפרדות ממנו לשלום ופונות אל עבר עתיד של לינה בתחנת דלק ואיחור הטיסה, אבל לפחות בחיים.
בסופו של דבר הגענו, אפילו כמה ימים מראש. מה היה במינכן? עוד אגם, וגם סיור עצמאי ובלתי צפוי למחנה הריכוז דכאו, לינה בבית אנרכיסטי פרוע בשם "זומא" והמון רגעים מעודדים – שהפכו את מינכן לעיר נהדרת – את גרמניה למרתקת ואנשים מסוימים לחברים של ממש.
אל שדה התעופה יוצאים שש שעות לפני הזמן, כדי שלא יהיה שום סיכוי לאיחורים, איבודי ארנקים, מפות וכרטיסי טיסה. לפני העלייה לאוניה האווירית אנחנו אוחזות שוב, בגאווה, את השלט, "To The Country" (תרגום ישיר), ובפעם הראשונה מזה 31 ימים, נראה שעמדנו על הכביש הנכון. הטרמפ באמת מגיע, והוא עף!
סוגרת חשבון: הספירה האחרונה.
מלונדון לישראל נסענו על פני 2449 מיילים, שזה 3940 קילומטרים, דרך שמונה ארצות ומטוס אחד ממינכן. את זה עשינו בעזרתם האדיבה של 36 נהגים, מהם ארבע נהגות וכ-15 נהגי משאיות שלא הכירו אותנו בכלל - ורובם אף לא ידעו אנגלית. לפחות ארבעה מתוכם הסתברו כפסיכופטים, אחד כסוחר מכוניות גנובות ואחד כצייד. חמישה הורידו אותנו במקום שלא חפצנו בו, אחד התעכב איתנו בגבול, אחד תרם מפה, אצל אחד איבדנו אותה, ושניים אפילו לקחו אותנו לביתם.