"עד הג'נוסייד אנשים מרחבי העולם לא הכירו את רואנדה, היא הייתה נקודה קטנה על המפה. במהלך השנים נתקלתי בהמון תיירים שהגיעו עם דעות קדומות לגבי המדינה, הם חשבו שישדדו אותם ויפגעו בהם, אבל אחרי הטיול הם חזרו עם תמונה אחרת", סיפר מניפיק תושב המקום שהדריך את המסע שעמדתי לעבור ברואנדה, אפריקה.
לרגעים עולה בי המחשבה, שזה קצת מצחיק לקרוא לטיול בן שמונה ימים מסע, אבל בתוכי ידעתי שהפעם זה יהיה שונה. אהיה כנה, גם אני לא הכרתי את רואנדה, ומהרגע שההבנה שאני עומדת לטוס לשם חלחלה בי, ימים לא קלים עברו עלי. בתור אחת שמעולם לא חצתה את גבולות אירופה, ולמען האמת גם לא התיימרה לעשות זאת, לא דמיינתי לרגע שכף רגלי החרדתית תדרך ביבשת ששמה אפריקה.
חזרה למקורות
שלושה ימים לתוך הטיול, אני נמצאת בפארק הלאומי וולקנוס (Parc National des Volcans) שבצפון רואנדה. מולי ניצב הר וולקנו המרהיב ביופיו, ואני עומדת להתחיל את טרק הגורילות ההרים המפורסם. כל החרדות שלי מתנקזות לרגע הזה, מחשבות כיצד הן יתנהגו, האם הן יכעסו שנחדור לביתן והאם בכלל אצליח לעשות את הטרק, מציפות אותי.
בשמורה חיות 20 משפחות של גורילות הרים, כאשר המטיילים יכולים לבקר 12 מהן. כל משפחה מתגוררת באזור אחר ביער, וכך בעצם נקבעת דרגת הקושי של הטרק: קלה, בינונית או קשה. בהרשמה, ניתן לבחור את דרגת הקושי שמתאימה ליכולות הפיזיות שלכם. עם זאת, חשוב לקחת בחשבון שייתכן והגורילות יחליטו לשנות את מיקומן במהלך הטרק אליהן, מה שיכול להאריך או לחלופין לקצר את הדרך לביתן.
שעה וחצי לתוך המסלול, אני מתנשמת כאילו הרגע רצתי מינימום מרתון, אני שוקלת להפעיל את הביטוח אקסטרים ולהזמין חילוץ. מבחינתי הסוף כבר מעבר לפינה. לפתע, המדריך עוצר ואומר לנו להיות בשקט, והפורטר שאחז בידי עד לאותו רגע, נושם גם הוא לרווחה. בעודי מסדירה את הנשימה, אני מבחינה בכסוף הגב (Silverback), הזכר השליט. שום דבר לא הכין אותי לרגע הזה, שום דבר לא היה יכול להכין אותי לרגע בו אחזה בפלא הבריאה.
במשך שעה שלמה, הייתי חלק מחייהם של בני המשפחה. ביקרתי אותם בביתם, ראיתם אותם משחקים, רבים, אוכלים ומתלוננים. לרגע אחד הם לא שמו לב שאנחנו שם, היינו זבוב על הקיר נעים מצד לצד, מביטים על המתרחש וחיים אותם ואיתם. שנים שלא חוויתי התרגשות שכזו, ילדותית מעט, הייתה תחושה של חזרה למקורות ולפשטות, להבנה שאושר הוא לא תלוי חומר, אלא חיים.
כדי לפגוש את גורילות ההרים בפארק הלאומי, כל תייר נדרש לשלם 1,500 דולר, כשלקבוצות מאורגנות יש מחירים מיוחדים. אדגיש, מדובר בסכום לא מבוטל לכל הדעות, אך בניגוד למה ששכנותיה אוגנדה וקונגו מציעות, רואנדה מבטיחה מפגש עם הגורילות בטרק. כמו כן, חשוב לי להדגיש שהטרק הוא לא קל, ואני ממליצה לקחת פורטר שיעזור לכם לקחת את התיקים הכבדים ולטפס לגובה שבין 2,500 ל-4,000 מטר, זה מציל חיים.
טרק נוסף שניתן לבצע ברואנדה, הוא הטרק בעקבות השימפנזים בשמורת יער הגשם ניונגווה (Nyungwe), המהווה את אחת מיערות הגשם העתיקים ביותר באפריקה. היער שגובל עם ברונדי, מציע 15 מסלולי הליכה אופציונליים, ביניהם הטרק בעקבות השימפנזים. אציין שמדובר בטרק עם רמת קושי יחסית גבוה, הוא לא עובר בשביל מסודר ומצריך ירידה לא קלה כדי להגיע לאחת ממשפחות השימפנזים. עם זאת, כל רגעי הקושי מתגמדים לנוכח המראה המשגע של השימפנזים בסביבתם הטבעית. עלות הטרק המדובר, היא 100 דולר לאדם.
כל הדרכים היפות באמת
אני מודה, בימים שלפני הטיסה חטאתי בחטא הסטריאוטיפזציה. למרות המידע שקראתי, ההסברים ששמעתי ורופא אחד במרפאת מטיילים, שסירב בכל תוקף להקשיב לתחנונים שלי וחיסן אותי בחיסון נגד צהבת ומלריה בלבד, הייתי בטוחה שאני מגיעה לתוהו ובוהו. כשבפועל? מעולם לא הרגשתי בטוחה כמו שהרגשתי שם.
לא מעט זמן ביליתי בנסיעה בג'יפ הטיוטה האייקוני של מניפיק, בדרכנו ליעדים שונים ברחבי המדינה, ותמיד ראינו אנשים בדרכים. חלקם הלכו לעבודה, חלקם ישבו עם חברים, חלקם סחבו על ראשם דברים וחלקם הגדול היה ילדים. כשהמחנה המשותף בין כולם, הוא האדיבות והשמחה הגולמית המקורנת מפניהם. בכל מקום שהגענו אליו, המקומיים בירכו אותנו מיד לשלום ונופפו לעברנו בשמחה גדולה. כל כך התרגלתי לקבלת הפנים החמה הזו, עד כדי שהייתי בטוחה שאמשיך לנופף לאנשים מבעד לחלון המכונית בדרכי לעבודה בארץ.
דבר נוסף שלא ניתן להתעלם ממנו, הוא הניקיון המופתי שרואנדה מתהדרת בו. מעבר לעובדה שחל איסור על שימוש או הכנסה של פלסטיק למדינה, אחת לחודש כל תושבי רואנדה נרתמים למבצע ניקיון כללי ברחבי השטחים הציבורים. כשהמטרה הנוספת שעומדת מאחורי המבצע הזה, היא איחוד האזרחים.
לזכור, אבל לסלוח
את המסע שלי בארץ אלף הגבעות, מלאת הכפרים, גבעות ירוקות ונופים עוצרי נשימה, אחרי קונקשיין אחד באיסטנבול וטיסה של שש וחצי שעות, התחלתי דווקא בעיר הבירה של המדינה, קיגאלי (Kigali). מדובר בעיר מערבית לחלוטין, עד כדי שלעיתים ניתן לחשוב שנמצאים באירופה. היא מלאה במסעדות, מקומות בילוי ומסחר, חיי לילה ורחובות הומי אדם. עם זאת, לא על כך אשים את את הדגש בחלק זה, אלא אספר על נקודת המוצא של הטיול, שזו היא בעצם נקודת המוצא של רואנדה.
כל המגיעים צריכים להנפיק ויזה ולעבור בדיקת PCR ואנטיגן מיד לאחר הנחיתה. בעודי מחכה לתוצאות הבדיקה, אני שומעת את שאנון, האחראית על הטיול מתלהבת ללא הרף לקראת היום שלמחרת, שמתחיל בעוד ארבע שעות בדיוק. לא הבנתי איך אפשר להתלהב כשעוד ארבע שעות קמים, ומדוע לא מאפשרים לנו עוד כמה שעות מנוחה כשבסך הולכים למוזיאון, אבל אז הבנתי.
הגענו לאתר הזיכרון לרצח העם, Kigali Genocide Memorial, שהתרחש ברואנדה בשנת 1994. אז, יותר ממיליון בני אדם נרצחו על ידי מכרים, שכנים ומקורבים. במוזיאון, מוצגים תיעודים מצמררים של ניצולים, תמונות כואבות ואינפורמציה על השבטים, התקופה שקדמה לרצח העם וגן גדול בו קבורה כמות מצמררת של גופות שהתגלו באזור.
אחד מהחלקים המרגשים ביותר במוזיאון, הוא החלק המוקדש להנצחת מלחמות אזרחים ומקרים דומים ברחבי העולם. כאשר חלק אחד ממנו, מוקדש להנצחת השואה. בניגוד לעם היהודי, העם הרואנדי שנותר חבוט ומדמם לאחר רצח העם העקוב מדם, השתקם בעזרת סליחה ואהבה. בעוד אנחנו גדלנו על המשפט "לא נשכח ולא נסלח", הרואנדים מאמינים שכדי להשתקם צריך לסלוח ולאהוב, אך לא לשכוח.
שאלתי את מניפיק, כיצד ניתן לסלוח לאדם שטבח במשפחתך. הוא ענה לי שהם עושים את זה בשביל הנפש שלהם, כי הם ראו כל כך הרבה דברים, שאם הם לא היו סולחים עליהם, מצבם היה אחרת. באותה תקופה, מניפיק היה ילד בן 10 בלבד, ואת המראות שהוא ראה עד היום הוא לא מצליח לשכוח, אבל הוא סולח.
שנים ספורות לאחר רצח העם, השלטון שעלה ונותר עד כה, יזם את יום הניקיון המשותף המכונה אומוגנדה. שכפי שאמרתי מקודם, אינו מיועד אך ורק לשמירת ניקיון המדינה, אלא גם לאיחוד האזרחים שספגו אבדות רבות ונותרו מצולקים. כשגולת הכותרת, היא התחרות הניקיון בין הערים. העיר הזוכה יכולה לבחור איזו תשתית חדשה היא תקבל: כביש, מרכז חדש וכדומה, הלוואי וזה היה עובד בתל אביב.
גן עדן
אל מלון Akagera Game Lodge, שממוקם בשמורת אקגרה בדרום מזרח רואנדה, הגענו לקראת שקיעה. בכניסה למלון עומד עץ איתן, עליו עומדות אינספור ציפורים מרהיבות ביופיין שמברכות את האורחים לשלום. מהרגע שנכנסים אליו, ניתן להבין שמדובר בחוויה אחרת, ניתן להבין שאנחנו בספארי. מיהרתי לצאת החוצה לצפות בשקיעה מבריכת המלון ממנה ניתן להשקיף על האגם המרהיב שגובל עם טנזניה.
קמתי בבוקר והתבדיתי לגלות שהשקיעה היא לא המחזה היפה ביותר שראיתי, אלא הזריחה. השמיים נצבעו בגוונים אדומים ואיתם גם השלווה התפשטה בגופי. לצערי לא נשארנו במלון המדובר יותר מלילה אחד, אבל אני ממליצה לקחת כמה ימים ולחוות את המלון, הבריכה והאזור ברוגע, זה שווה את זה.
את הטיול שלנו בשמורת אקגרה, התחלנו בשייט באגם איהמה (lake Ihema). במהלכו זכינו לראות היפופטמים מרימים את ראשם מבעד לקו המים ומשקיפים עלינו. תנינים יורדים מהאיים הממוקמים במרכזו של האגם העצום, זנים שונים של ציפורים מעוררות התפלאות ופיל שנתן לנו שואו חד פעמי.
לאחר השייט באגם חזרנו למניפיק, לטיול רכבי בספארי. פתחנו את הגג והחלנו בנסיעה המופלאה שארכה כ-4 שעות. במהלכה ראינו אינספור חיות מדהימות, להקות המתהלכות זו לצד זו בהרמוניה שרק הטבע הפראי יכול להציע. מדריך הספארי שלנו שהצטרף לנסיעה, סיפר כי בשמורה חיים "חמשת הגדולים" - אריות, קרנפים, נמרים, באפלו ופילים. אם כי, לא זכינו לראות את כולם, אך על פי דבריו כדי לחזות בכל מה שהטבע המקומי מאפשר, צריך לפנות לפחות יומיים כדי למצות בטעם טוב את הספארי. לגבי עלויות, כל כניסה לשמורה עולה 100 דולר, כאשר במידה ושוכרים נהג ומדריך העלות תהיה 50 דולר ליום לרכב ללא תלות בכמות הנוסעים, 15 דולר כניסה לשמורה ועשרה דולרים נוספים לטובת הכנסת הרכב למקום. ממליצה לפנות לפחות יום שלם, ולחצות את הספאר לאורכו.
אגם קיוו
בדיוק כשחשבתי שאני לא אוכל להיות מופתעת יותר, הגענו למלון Cleo Kivu, השוכן על שפת אגם קיוו (Kivu), אחד מהאגמים הגדולים ביותר באפריקה. אתחיל מהסוף, נפער לי הפה מהיופי המרהיב גם של המלון - וגם מהנוף אליו הוא משקיף. למלון מזח פרטי, ממנו אפשרי לקפוץ הישר לאגם המרהיב, ובין היתר לשמוע את שירת הדייגים היוצאים לדיג לילי, מדובר במחזה מרהיב. ממליצה לקחת בגד ים ולסגור שבוע במלון, אם הייתי יכולה הייתי מתיישבת ולא מתפנה לעולם.
שופינג לנשמה?
לא אשקר, במהלך הטיול חיכיתי בקוצר רוח לרגע נסתובב בשווקים המקומיים ונראה מה יש לראונדה להציע מבחינה זו, כשביום האחרון זה סוף סוף קרה (המתנתי בסבלנות). הגענו לשוק קימירונקו (Kimironko), המחולק לשוק אוכל ושוק בדים, בגדים ויצירות מעשה ידיהם של המקומיים. במקום ישבה סוללה של תופרות, שעמלו על חליפות ושמלות מסורתיות. ניתן לרכוש בדים ולתפור בגד רואנדי מסורתי במקום.
את דרכה האמיתית רואנדה החלה לפני פחות מ-30 שנים, ובמהרה היא הפכה לאחת המדינות המפותחות באזור, כשיחד עם זאת שמרה על אופיה השובה. מדובר במדינה בהתהוות, שכבשה אותי מהרגע שנחתתי בה, היא השכיחה לי את כל הפחדים, החזירה לי את האוויר לנשימה וגרמה לי להתבונן על פלאי החיים ולהגיד תודה. תודה לך רואנדה על מסע שלעולם לא אשכח, או כמו שלימד אותנו מניפיק, מרקוזה רואנדה, מרקוזה.
אז איך מגיעים?
כיום ניתן להגיע לרואנדה בטיסת קונקשיין עם חברות התעופה טורקיש איירלינס או אתיופיאן איירלינס. בכנות, הייתי בטוחה שאסבול בטיסה, אני לא אדם שקל לו לשבת כמה שעות ולא לזוז, במיוחד בתוך מטוס. אבל חווית הטיסה עם טורקיש איירלינס הייתה מדהימה. למרבה ההפתעה היה לי נוח, והצוות היה אדיב ונעים. לגבי תדירויות הטיסה, בין איסטנבול לקיגאלי מתקיימות נכון לרגע זה, חמש טיסות שבועיות. כשמלבד רואנדה, החברה מגיעה ללא פחות מ-37 מדינות נוספות באפריקה.
בנוסף, במהלך הקונקשיין חזרה ארצה, זכיתי להתארח בלאונג' העסקים הפנומנלי שיש לחברה להציע באיסטנבול. שם ניתן להתקלח במקלחות פרטיות, לראות סרט באולם הקולנוע, לאכול ממגוון מסעדות הטרקלין ואפילו לקבל מסאג'. הייתי מגדירה את זה כחוויה של פעם בחיים, אבל אני לחלוטין לא רוצה שהיא תהיה רק פעם אחת בחיים. עם זאת, חשוב לדעת כי הכניסה לטרקלין מותרת עבור נוסעי מחלקת עסקים ומחזיקי כרטיס Elite Smiles&Miles ,Plus Elite, ו- Star Alliance Gold או חברי Turkish Airlines Corporate Club. לצערי הרב מאוד, אין אפשרות להיכנס בתוספת תשלום. אבל זה נשמע כמו תמריץ טוב להתחיל להשתדרג.
*הכתבת היתה אורחת של משרד התיירות ברואנדה