אחרי נסיעה ארוכה ברכבת בדרך מישורית, נגלה בפנינו הכפר על בתיו הקטנים והצבעוניים. הרחובות הצרים, המדרגות הגבוהות, חלקן חצובות בסלעים הגבוהים שעליהם בנוי הכפר, ומשתפלות לכיוון הים. אח, הים. צבע טורקיז עוצר נשימה. סירות עוגנות במזח הקטן, ממש בין הסלעים. כאן מתחילה החוויה של צ'ינקווה טרה (Cinque Terre), על-שם חמשת הכפרים שהעניקו למקום את שמו (צ'ינקווה - חמש באיטלקית).
צ'ינקווה טרה שוכנת בחבל ליגוריה שבריביירה האיטלקית. במפה אפשר לראות את החיבור שבין קצה האלפים הצרפתיים מכאן והרי האפנינים האיטלקיים משם, ואת הירידה לים התיכון. עד לפני כחמישים שנה היה האזור הזה לא מוכר, ממש חבוי מעין, מכיוון שהיה קשה מאוד להגיע אליו. עד 1960 הגישה היחידה אל חמשת הכפרים הייתה באמצעות סירות או שבילי הליכה. כיום יש לכל הכפרים חיבור לקו הרכבת שנסלל לאורך החוף, רובו במנהרות, אבל גם עכשיו זה לא פשוט: הכניסה לכפרים במכונית אסורה.
צ'ינקווה טרה הוא פארק לאומי. ב-1997 הוכרז גם כאתר מורשת עולמית מטעם אונסקו, וב-1998 הכריז עליו המשרד האיטלקי לאיכות הסביבה גם כאתר שימור אקולוגי. מתקני הפרדת פסולת בכל מקום, והשיא הוא כמובן באיסור כניסת מכוניות. יש רשת אוטובוסים ירוקים, ובכפרים המעטים שנכנסת אליהם תחבורה, מדובר רק בכזו שמובילה אספקה.
הדרך הטובה ביותר לבקר באזור היא להגיע ברכבת, או להשאיר את המכונית במגרש החניה בכניסה לכל אחד מהכפרים ולצעוד ביניהם ברגל. מי שמשלב את צ'ינקווה טרה בטיול ברכב שכור בטוסקנה, יכול להגיע ללה ספציה (La Spezia), להשאיר שם את המכונית, ואז לעלות על הרכבת.
דרך הקדושים ונתיב האוהבים
לה ספציה היא עיר נמל בריביירה האיטלקית, אבל יש לה גם קשר מפתיע לתולדות ישראל: הנמל השליו הזה שימש בסיס לספינות מעפילים בתקופת קום המדינה, ובו התרחשו כמה מהדרמות המפורסמות של התקופה. כאן עצרו הבריטים ב-1946 את הספינות אליהו גולומב ודב הוז.
שתי הספינות הן גיבורות "פרשת לה ספציה": כשעצרו האיטלקים (בלחץ הבריטים) את האוניות, עלה לסיפון של אחת מהן יהודה ארזי, איש המוסד לעלייה ב', כשהוא מתחזה למעפיל. הוא ארגן את המעפילים למאבק ממושך, שכלל גם איומים בשביתת רעב ובהתאבדות המונית של מעפילים, כולם ניצולי שואה. הסיפור עורר הזדהות בדעת הקהל, הבריטים נכנעו, והספינות הפליגו לארץ. קשה היום למצוא בעיר הקיט הנחמדה הזו זכר לכל אלה.
נסיעה של כעשר דקות מלה ספציה מביאה לכפר הראשון, ריומג'ורה (Riomagiore). פירוש השם הוא "נהר גדול", והמקומיים מסבירים שפעם עבר שם נהר וחצה את הכפר. הדרך היפה יותר להגיע לריומג'ורה היא בשביל קטן המכונה "נתיב האוהבים", שביל שעובר מעל הים ממש, עם צמחייה סבוכה מסביב ועם גלי ים שחובטים בסלעים ממול.
האזור בנוי כסהר עם חמישה מפרצים. לכל כפר מפרץ משלו וכנסייה משלו. חמש הכנסיות מקושרות ביניהן בנתיב המכונה "דרך הקדושים" (Via Dei Santuari), שביל הררי צר שניתן לעבור בו ברכיבה על אופניים או רגלית, ולסייר בין הכפרים. הדרך בין כפר לכפר ארוכה, אך אינה רק למיטיבי לכת.
הנוף מרהיב: מצד אחד הטראסות החקלאיות, בעיקר גפנים וזיתים, ומהצד השני הים הכחול והקצף הלבן של הגלים. אפשר גם לעלות על סירה שעושה דרכה בין הכפרים. בכל דרך שתבחרו הנוף מרהיב, והצבעוניות מרגיעה ומרגשת בו בזמן: ים כחול, סלעים אפורים מחורצים בצורות שונות שהים פיסל. טראסות מעוגלות וירוקות. קבוצות של בתים צפופים וצבעוניים המתנשאים כמגדלור על ראש כל צוק. רחובות צרים משתלבים בין המרפסות הקטנות לבין המדרגות המחברות את הבתים. לרגעים נדמה שנמצאים בציור של הצייר ההולנדי קורנליוס אשר (Escher), בלבול מסודר שכזה. אני בחרתי לעשות את הדרך בהליכה.
ובכול שולט הפסטו
מונטהרוסו אל מארה (Monterosso al Mare) הוא הצפוני ביותר מבין החמישה. הוא גם היחיד שניתן להגיע אליו במכונית עד לחוף, שהוא אפילו מוסדר לרחצה, עם חול לבן ועם שמשיות צבעוניות צפופות.
ורנאצה (Vernazza) הוא הבא בתור, והוא נחשב לפנינה של צ'ינקווה טרה. מתגוררים בו 500 תושבים, והוא בנוי כלשון החודרת לים. יש בו מפרץ קטנטן ופיסת אדמה שנקרא לה חוף לצורך העניין.
קורניליה (Corniglia) הוא השלישי ברצף, ונחשב לשקט מבין החמישה. הוא בנוי גבוה, מוקף כרמים ציוריים. מכיוון שאין לו חוף, מרבית התיירים עוברים לידו מבלי להתעכב, ובכך תורמים לא מעט לקסם המקום - הוא הרבה פחות מתויר מהכפרים האחרים. יש בו משהו לא מושג, נחבא אל הכלים. אחרי הכול, צריך לטפס כארבעים מדרגות מפותלות בין הגפנים כדי להגיע.
הכפר הבא, מאנארולה (Manarola), ידוע ב"דרך הכרמים" שלו. יופי של מסלול: מטפסים בשביל עפר קצת מעל הכפר, ליד הכנסייה, ומטיילים בדרך השזורה בעצי לימון, בגפנים, בשיחי ולריאן אדום ובקקטוסים בכל עבר, כשמעל כל אלה מרחף ריח מעלף של יסמין, ובצד רואים כל הזמן את הים הכחול וחווים את השפעתו המרגיעה. במנרולה אין אמנם חוף, אך למען הרפתקנים ישנן מדרגות חצובות בסלע, שניתן לרדת מהן למעגן ולקפוץ משם למים. כיכר העיר נקראת Piazza Capellini, פינת חמד ציורית שבה מתאספים התושבים עם ילדיהם להתענג על מאפה או על גלידה. אם עייפתם מההליכה, אפשר לשבת בבית קפה או לאכול גלידה (כל חנות שנייה מוכרת), ואפשר גם לקנות כרטיס יומי לרכבת מקומית, שנוסעת בין הכפרים בתדירות די גבוהה.
האוכל המקומי מבוסס על פירות ים ועל דגים. האנשובי של מונטהרוסו הוא מן המפורסמים, ובכול שולט הפסטו. רוטב הפסטו מעלי בזיליקום הומצא בג'נובה, אף היא בליגוריה, והאזור כולו חוגג פסטו: מאפים ברוטב פסטו, כמו פוקצ'ה למשל, קיש פסטו (כאן קוראים לקיש טורטה) עם אורז מעל. כדאי לנסות גם פארינטה (מין מאפה); פשטידה עשויה מקמח חומוס; קוסקוס עם פירות ים ועם שפע זיתים, שמן זית ויין, שמהווים את עיקר התוצרת המקומית.
אנשי האזור מתפרנסים מדיג, מהחקלאות הייחודית לאזור (על טראסות) ומתיירות - הדרכת טיולים, מסעדות, השכרת חדרים ועוד. המקום מאוד מתויר, ויש בו מעט חדרי מלון. אפשר ללון בכפרים או בערים בסביבה כמו לה ספציה, לוקה או לוואנטו, ואז להגיע בבוקר ולטייל יום שלם. אם בכל זאת רוצים ללון באחד הכפרים (וזה מומלץ), יש סוכנויות שמשכירות חדרים ששייכים לתושבי המקום. החדרים לרוב נקיים, מסודרים וזולים (אני שילמתי 50 אירו לילה ללא ארוחת בוקר), בוודאי ביחס למחיריהם של בתי המלון (בין 90 ל-250 אירו ללילה).
בין אם זה חדר במלון ובין אם חדר חבוי בין הסמטאות, להישאר לילה בשלווה האין-סופית הזו זו חוויה. תחושה של אי בודד, מקום שהקדמה טרם הרסה. אמנם לא מעט אנשים מסתובבים שם במשך היום, אך הלילה קסום במיוחד. אין מכוניות, רעש או פיח. אין גם מקומות בילוי פתוחים, זה לא מקום לבליינים. אבל ישיבה מול הים בשקיעה עם כוס יין ביד, והקשבה ללחשוש הגלים ולצרחות השחפים שמנקדים בלבן את השמיים, מביאות לתחושה שאין רבות כמוה בחיינו, לצמרמורת של אושר, להרגשה שהעולם נפלא, ולרצון להישאר כאן ועכשיו זמן רב ככל האפשר.
