ברגע שמגיעים לחוף כל החששות והחרדות נעלמים. זה מה שאומר כל מי שחזר מסיני בזמן האחרון. "בדרך עוד יש אולי חששות", אומרת שלומית טואף ינון שנסעה באוגוסט עם בעלה ושלושת ילדיהם לחופשה של שבוע באקווה סאן, כ- 35 ק"מ מטאבה. "שמעתי על הרבה שלא ישנו בלילה שלפני, לא סיפרו להורים. אבל כל זה נגמר כשמגיעים לקו החוף". טואף ינון חזרה לסיני בקיץ האחרון אחרי הפוגה של 15 שנה. מבחינתה, אין מחיר לחופשה בסיני: "זה משהו שאתה חייב בהוויה שלך כישראלי, מקום מפלט שאין בשום מקום אחר. זו החופשה המושלמת", היא אומרת.
"סיני היא תופעה: היא מוציאה מאנשים המון רגש, הם מתאהבים בחוף הראשון שאליו הם מגיעים ונורא חשוב להם לחלוק את הכיף והיופי", אומר גיא שילה, מנהל קבוצת הפייסבוק אוהבי סיני: Sinai lovers. "לא ראיתי שאנשים כותבים ככה למשל על בורגס או כל מקום אחר – וזה משותף גם לישראלים וגם לתיירים. אין מישהו שנוסע ולא רוצה לחזור".
מי שמכיר את חופי סיני היפהפיים יכול להבין על מה השניים האלה מדברים. הים הכחול העמוק, החושות על קו המים, היקיצה מיד עם הזריחה, הצלילות, הטיולים בהרים, הסחלב וגבינת הפטה, השקט-מעולם-אחר ו"זמן סיני" – אלה הם ללא ספק החומרים שמהם מורכבת החופשה המושלמת. או כך לפחות זה היה עד שהאידיליה נקטעה בידי הפיגועים במוצאי שמחת תורה של שנת 2004 במלון "הילטון טאבה" וברצועת החוף ה"ישראלית" ראס א-שטן, שבהם נרצחו 34 אנשים, מתוכם 13 ישראלים. הגבול נשאר כמובן פתוח, אבל הישראלים שהמשיכו לנסוע היו קומץ קטן של משוגעי סיני, נוטלי סיכונים מקצועיים או הרפתקנים מדופלמים – בקיצור, סוג האנשים שהאווירה הציבורית ו/או אזהרות משרד החוץ פחות עושים עליהם רושם. אצל האחרים לעומת זאת הלך והשתרש הביטוי "לקחו לנו את סיני" ומשנה לשנה חופי הזהב הפכו לחלום אבוד, לקוריוז שמספרים עליו לילדים.
ילדה, רוצה לבוא איתי לסיני?
בשנה האחרונה משהו משתנה. מה שהתחיל כטפטוף הפך לזרם מתגבר והולך, והיום אפשר כבר להצביע באופן חד-משמעי על מגמת עלייה במספר הנוסעים לסיני. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, באוגוסט 2016 יצאו מישראל דרך מסוף טאבה מעל ל-34 אלף ישראלים, לעומת 23 אלף בתקופה המקבילה אשתקד. "בחצי השנה האחרונה יש שינוי לטובה בכמות הישראלים", אומר בעל קמפ – מקבץ של כמה חושות, מסעדה ושירותים בסיסיים. "בפסח הייתה התעוררות ובאוגוסט האחרון היה פיק רציני, ונראה שבסוכות יגיעו הרבה", הוא מעז להתנבא. "מה שבמיוחד הפתיע אותי", הוא מוסיף, "זה שהגיעו הרבה משפחות בקיץ. כי אם אנשים מגיעים עם הילדים זה אומר משהו על תחושת הביטחון שלהם. זה לא היה ככה בשנים האחרונות".
בין היורדים לסיני אפשר למצוא גם בני 20 פלוס, משוחררים טריים, שעבורם זו פעם ראשונה בחצי האי. לא מן הנמנע שאלה צעירים ששמעו על סיני בעיקר מסיפורים של ההורים, והיום הם מחליטים לנסוע כדי לברר את העניין בעצמם, ולא פעם בניגוד לדעתם של אותם הורים.
ומה קורה כשהורים לילדים מחליטים לנסוע? סיון טמיר-משגב, שירדה בחג שבועות לסיני עם בן זוגה וארבעת ילדיהם, מספרת שבין שלל התגובות שספגה, החריפה ביותר הייתה ש"לנסוע לסיני זה כמו לשכוח את הילדים באוטו". לא פחות.
ואיך היו התגובות אחרי שחזרתם?
"העולם התחלק לשתי קבוצות", היא צוחקת, "אלה שחשבו שהשתגענו ונשמו לרווחה כששבנו בשלום, ואלה שחיכו שנחזור ובזכותנו קיבלו כוח ואישור לנסוע בעצמם. בעצם כבר כשהיינו שם העלינו תמונה אחת לרשת חברתית עם תיוג 'סיני' והיא עוררה המון הדים. יש געגוע וצימאון אמיתיים לסיני".
"יש הרגשה ששומרים עלייך"
סיון טמיר-משגב מספרת שמה שעזר לה לקבל את ההחלטה לנסוע הייתה עבודת מטה מדוקדקת: היא ובעלה נהגו לנסוע לסיני בקביעות עד שנת 2010, והשנה, כשצצו מחשבות מחודשות על חצי האי, הם קיבלו מחבר, קצין בכיר בצבא, תמונת מצב מודיעינית מפורטת, ומאחותה הקטנה של סיון – דיווח מעודד מהשטח. היא הייתה שם כמה שבועות לפני כן ואישרה שהכול רגוע. לבסוף נסעו לאקווה סאן, חוף שהכירו היטב מפעם. מעבר לחוויית גן העדן, טמיר-משגב גם מציינת לטובה את המצרִים בגבול: "הכול אמנם כמו פעם, בלי מזגנים ולאט, אבל המצרים היו מסבירי פנים, נחמדים, הפתיעו לטובה וגרמו לנו לחוש נעים ובטוח. יש תחושה שהם שמחים על החזרה ויש תחושת ביטחון גם בדרך. הרגשה ששומרים עלייך. גם הם מפחדים מדאע"ש וחשוב להם לשמור שהם לא יגיעו לחופים".
עבור רבים אחרים, הגורם שמטה את הכף לטובת נסיעה זה הרשתות החברתיות. אם עד לפני כמה שנים מי שחשב לנסוע לסיני התקשה למצוא מידע רלוונטי ועדכני, ולכן חש את הבדידות כבר בשלב התכנון, היום המצב שונה. השינוי הגדול נרשם לפני כשנה וחצי, עם פתיחתה של קבוצת הפייסבוק "אוהבי סיני", שכנראה תורמת לביסוס תחושת הביטחון האישי וסוחפת פנימה את המתעניינים. נכון לכתיבת שורות אלו הקבוצה מונה יותר מ-6,500 משתמשים.
מנהל הקבוצה, גיא שילה, הוא איש סיני אמיתי. הוא ביקר בסיני לראשונה בגיל ארבע, ומאז לא מפסיק כבר 40 שנה. לקבוצה הצטרף כשמנתה כ-30 חברים. קראו לה אז Sinai dreamers (החולמים על סיני), והדבר הראשון שהציע כשהצטרף אליה היה לשנות את שמה. "כתבתי אז לחברי הקבוצה שלקרוא לסיני 'חלום' הופך אותה ללא מושגת. הביטוי שסיני שייך לאוהביו (Sinai lovers) הוא שגור בקרב אנשי סיני, וזה נראה לי מתאים יותר".
גיא מדגיש שהקבוצה היא בינלאומית ושיש בה ישראלים לצד זרים, ביניהם וגם בדואים ומצרים - יותר ויותר מצרים צעירים ומעודכנים פוקדים אותו. קבוצה אחרת אותה מנהל רם סלע , יורדים לסיני, היא אך ורק לישראלים, ובעברית, ויש בה מעל 2,100 חברים. לפני שלושה חודשים נפתחה קבוצה נוספת, למטרות פרסומיות בלבד.
ב"אוהבי סיני" מרוכזים קבצי מידע יעילים, טלפונים וטיפים, והקבוצה משמשת לתקשורת עם נהגי מוניות ועם בעלי קמפים (תציצו למטה במסגרת). בימים אלה למשל הדיונים הערים ביותר נוגעים לעליית המחירים הצפויה בחגים, וכמובן, החיפוש אחר החוף האחד המבודד והשקט, שלא תורגש בו נהירת הישראלים הצפויה – סימן נוסף לנורמליזציה שעוברת סיני. כמובן שהתמונות שהחברים מעלים בין פוסט לפוסט הן חלק משמעותי מהעניין. מה לעשות שקשה לעמוד בפניהן. במקרים אחרים, הקבוצה משמשת כקבוצת תמיכה, מילולית ממש, כשמתלבטים וחוששים למיניהם מציפים את היסוסיהם ונענים בחיזוקים, או לחילופין באינפורמציה רלוונטית. "לפני שנכנסתי ל'אוהבי סיני' הרגשתי שאני המשוגע היחיד שרוצה לנסוע, ואז ראיתי שהמון אנשים נוסעים. זה משפיע על ההרגשה, גם אם באחוזים עדיין מדובר במעטים", מספר אודי שנסע ביולי לחוף המכונה "הדיונה הגדולה" לחמישה ימים.
"לאנשים נמאס לשמוע את האזהרות והם התחילו לחשוב בשביל עצמם"
ובכל זאת, החשש הוא לא עניין מומצא. למרות כל הנאמר כאן, אזהרת המסע החמורה על נסיעה לסיני מטעם המטה ללוחמה בטרור בעינה עומדת נכון למועד כתיבת שורות אלה. חובבי סיני מתנחמים בעובדה שלפחות באוגוסט האחרון, חלקם לא שמעו במערכת הכריזה של הצד הישראלי של הגבול את אזהרת המסע מפני נסיעה לסיני, שחוזרת על עצמה מדי כמה דקות. "זה היה הדבר הכי מפחיד בכל החוויה הזאת של הירידה לסיני – זה, והנהיגה בכביש הערבה", אומרת סיון טמיר-משגב. אגב הבדיחה הישנה בקרב המכורים הוותיקים של סיני היא שהסכנות הממשיות היחידות בנסיעה הן הזבובים, היתושים וקיפודי הים (מהמטה ללוחמה בטרור נמסר כי לא הוחלט לוותר על הכרוז, אך ציינו שהשידור הוא באחריות רשות שדות התעופה. סגנית דובר רשות שדות התעופה, ליזה דביר, מסרה מצדה כי אין שינוי במדיניות, שהכרוז עדיין מושמע וש"ייתכן שחלק מהעוברים לא שמו לב אליו").
כך או כך, הצניחה הראשונה בהיקף התיירות הישראלית לסיני נרשמה עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, באוקטובר 2000. אולם מכת המוות הגיעה כאמור ארבע שנים אחר כך, דווקא כשכמות המטיילים החלה לחזור לרמות של ערב האינתיפאדה. שלוש מכוניות נפץ שהתפוצצו במקביל ליד מלון "הילטון טאבה" הסמוך לגבול וברצועת החוף ראס א-שטן הסמוכה לנואיבה הפכו את סיני למוקצית כמעט בעיני רוב הישראלים. אלא שאט אט מערכת היחסים של הישראלים עם סיני החלה להשתקם, עד ששוב ספגה מהלומה, כמו בדפוס מחזורי: הפעם הייתה זו מהפכת תחריר ב-2011, שהחלישה את האחיזה של השלטונות המצריים בסיני, ובהמשך עלייתם לשלטון של האחים המוסלמים (שהודחו ב-2013) וכמובן, התפשטות ארגון המדינה האסלאמית (דאע"ש) לצפון סיני. בין לבין פוצץ צינור הגז בין ישראל למצרים ובאוגוסט 2011 בוצע פיגוע בכביש 12 בדרום הארץ, קילומטרים אחדים מהגבול עם המצרים, ובו נהרג חייל ישראלי ושוטר ימ"מ (לצד חמישה חיילים מצריים).
ספק אם לאירועים האלה הייתה השפעה על הנעשה בחלקו הדרום-מזרחי של סיני, היכן שמרוכזים מרבית התיירים הישראלים. גם התקיפות על בסיסי דאע"ש והפיגועים שביצע הארגון נעשו כמעט כולם בצפון סיני – כ-300 עד 400 קילומטר מרצועות החוף הקסומות. אבל ההשפעה הפסיכולוגית ניכרת. "בפועל המצב הידרדר בעיקר מבחינת התחושה", מסביר גיא שילה, שלא הפסיק לנסוע גם בשנים הקשות, שלוש-ארבע פעמים בשנה, "אבל למעשה שום דבר לא השתנה והבדואים אפילו הרגישו חופש רב יותר, קיבלו ביטחון וגם התיירים שהגיעו חשו כך. בתקשורת הישראלית לא עושים את הפרדה בין צפון סיני לדרומהּ. האמת היא שכל הזמן הזה ברצועת החוף עד שארם א-שייח וסנטה קתרינה היה שקט, ובעצם מאז סוכות 2004 לא היה פיגוע בחופים שאנחנו מדברים עליהם". באותה נשימה מזכיר שילה שדווקא בישראל בוצעו לאורך כל השנה האחרונה פיגועים, כמעט על בסיס יומי.
אתה לא פחדת לנסוע בשום שלב? גם בשנים הקשות?
שילה: "לא, אני מחובר מאוד למקומיים ולזרים שמתגוררים בסיני כבר שנים. אני יכול להגיד לך שאין להם את הפחד שיש לנו הישראלים, שמבוסס על כל ענייני היהודים-ערבים. מבחינתם זה סוג של תאילנד. אמנם מצרים היא מדינה ערבית, אבל סיני מאוד שונה ממצרים – פתוחה, משדרת הרגשת חופש, מקבלת תיירים כמו שהם ונוכחת בה תרבות בדואית חזקה".
ומה בכל זאת השתנה לדעתך בשנתיים האחרונות שהתחילו שוב לנסוע למרות האזהרות?
"נראה שלאנשים נמאס לשמוע את האזהרות והם התחילו לחשוב בשביל עצמם. אני מחבר את זה גם לרשתות חברתיות ולקבלת אינפורמציה שלא מגיעה מערוצי התקשורת והממשל".
ויחד עם זאת, שילה מציע לכל אחד לעשות את השיקולים שלו. למען האמת גם כל שאר המרואיינים לכתבה סרבו לצאת בקריאה להמונים לרדת לסיני. "אני ידעתי שכשאגיע לחוף אירגע ולא אשב שם בחרדות", מציינת שלומית טואף ינון, "אבל לא כל אחד כמוני. זה מאוד אישי". אודי, בוגר חופשת הקיץ בסיני, מכיר את הדילמה הזאת מהבית. הוא מספר שהוא עסוק בלשכנע את אשתו לבוא איתו לסיני לחופשה המשפחתית הבאה, ומסביר שמדובר בתהליך הבשלה שכל אחד צריך לעבור בזמן שלו. ועדיין, הוא אומר, "התגובות הקיצוניות ממש מפתיעות אותי. למרות שיש מידה של הפשרה ביחס לנסיעה, אנשים עדיין מגיבים בפחד ובהיסטריה. אבל האמת, קשה להתווכח עם מישהו שאומר לך שאם הוא ייסע, הוא יישב במתח בחוף". גם בקבוצות הפייסבוק נוהגים בזהירות בנושא השכנוע, מציינים שנושא הבטיחות שנוי במחלוקת ומציעים לכל אחד לעשות את השיקולים שלו ולהיות קשוב למידע ולמציאות בשטח. נכון לעכשיו המציאות בשטח מזכירה, יותר מכל דבר אחר, חלום.
להיכנס לקבוצות הפייסבוק על סיני – המקור הכי טוב למידע עדכני, לחיפוש טרמפים, שותפים לנסיעה וכו'. וכן, גם לחיזוק תחושת הביטחון בנוגע לנסיעה עצמה. הקבוצות מאוד פעילות, בייחוד לאחרונה (עם עשרות ואף מאות מצטרפים ביום). מומלץ לחפש שרשורים קיימים בשאלות הנפוצות, ובראשן: האם כדאי לנסוע והאם המצב הביטחוני מאפשר את זה. "אוהבי סיני: Sinai lovers" https://www.facebook.com/groups/SinaiLove/ "יורדים לסיני": https://www.facebook.com/groups/ohaveysinai/
לתקשר עם בעלי הקמפ/נהגי מוניות בווטסאפ - הרבה לא השתנה בסיני, אבל הטכנולוגיה בכל זאת עשתה את שלה, לפחות בתחום התקשורת עם גורמי התיירות. כיום כל בעלי הקמפים מחזיקים בסלולרי ולרובם גם יש וואטסאפ. בשל מגבלות שפה, רוב התקשורת היא בוואטסאפ קולי, וזה עובד. לחלקם יש גם סים ישראלי ולכן באזור טאבה והיכן שיש קליטה אפשר לשוחח עמם בשיחת טלפון רגילה. רבים מהם מתקשרים גם דרך פייסבוק-צ'ט עם עזרה של גוגל טרנסלייט.
לקבוע מראש עם נהג מונית (אפשר גם עם בעל החוף אליו רוצים לנסוע) – מומלץ בחום להתארגן מראש על מונית ולא לעבור את הגבול ואז לגלות שהנהגים מקפיצים מחיר או לחכות שמונית תתמלא. בדף הפייסבוק של אוהבי סיני יש קובץ מסודר של נהגים מומלצים ואמינים שחלקם דוברי עברית, ומופיעים גם פרטי ההתקשרות עמם.
החלפת כסף – המלצה חמה: תגיעו עם דולרים ולא עם שקלים – תקבלו כ-15% יותר לירות. בכל מקרה, אל תחליפו כסף בצד הישראלי של הגבול, אלא המצרי (הבנק שם פתוח 24 שעות ביממה). אם תחליפו באופן בלתי רשמי (אצל נהג מונית, בעל הקמפ, סופרמרקט מקומי – נפוץ מאוד) השער ישתפר אפילו יותר וההפרש יכול להגיע ל-30%.
WIFI – פרדוקס. מצד אחד נוסעים לסיני כדי להתנתק, מצד שני רוצים להיות בקשר עם ההורים, חברים, לשלוח מסרים שהכול בסדר וכמובן לשתף בתמונות שמוציאות לכולם את העיניים והלב. אז במקום להיות תלויים ב-WIFI בחוף (לפעמים יש, לפעמים אין) ובמקום להיות תלויים בחבילת חו"ל – ניתן לקנות סים מקומי בחנות (למשל בנואיבה). המחיר הוא 100 לירות (50 ש"ח) ל-3.5 ג'יגה גלישה + שיחות מקומיות.
עליית מחירים בחגים – קורה גם בחגים מוסלמים וגם בחגים יהודיים. בסך הכול תופעה לגיטימית שמאפיינת את כל עולם התיירות ולא צריך להתעצבן מזה.
תנאים סביבתיים – בסיני כמו בסיני: אם אתם ישנים בחושה, הצטיידו בשק שינה או במצעים משלכם, חומר נגד יתושים ואולי אפילו כילה. בחלק מהחושות (היכן שיש חשמל) יש מאווררים ואפשר לבקש מבעל הקמפ. זה טוב גם נגד יתושים.
נעליים / סנדלים למים, שנורקל ומסיכה – מלבד כמה חופים חוליים בודדים ברוב החופים יש אבנים וקיפודי ים ואתם לא רוצים לדרוך על אחד. אל תיכנסו יחפים ובררו לפני כניסתכם מאיפה הכי טוב להיכנס למים ואיפה הריף. אל תתרמו להרס הריף בגלל כניסה פזיזה.
מעבר עם אוטו – קצת טרטור ומאריך את זמן המעבר בגבול, אבל בגדול זה נוח מאוד לטייל עם רכב, שמשחרר אתכם מתלות במונית ומאפשר לעשות גיחות קטנות לעיר או לחוף אחר. טיפ חשוב: סעו רק בשעות היום. האכיפה בכבישים חלשה, מצבם רעוע וחלקם גם הופכים לדרך עפר מלאת מהמורות ובורות בקטעים מסוימים. בכלל סעו לאט ובזהירות.
אל תשכחו את ההר הגבוה - לצד השיבה אל חופי סיני, שתמיד היו מוקדי המשיכה העיקריים עבור ישראליים – ראוי להזכיר גם את אזור ההר הגבוה וסנטה קתרינה, אוצרות של טיולי טבע, נוף ובוסתנים משכרים שחלקם אף הפכו לקאמפים שניתן לשהות בהם.
מונית טאבה-נואיבה – 150 לירות למונית או 50 לירות לנוסע, לא משנה היכן עוצרים בדרך. מומלץ לסגור מראש עם הנהג
מונית טאבה-דהב – 300 לירות
מונית טאבה-שארם – 500-600 לירות
חושה – 50 לירות ללילה לאדם
ארוחת בוקר – 40 לירות
ארוחת ערב עם דג/בשר – 70-80 לירות
מים מינרלים – בחוף 10 לירות ל-1.5 ליטר. בסופר – 3 לירות
*לירה מצרית = כ-42 אגורות. המחירים עשויים להשתנות בתקופת החגים
ביר סווייר – כ-30 ק"מ מטאבה. רצועת חוף עם כמה קמפים שמגיעים אליהם בעיקר צעירים (20+) (בין היתר פרדייז, טרנקילה, מיאמי ביץ'). בחלק הדרומי יש את אקווה סאן שכולל גם חדרים ממוזגים וגם חושות ולכן מתאים למשפחות והקהל הוא יותר בני 30-40. החוף באקווה סאן הוא חולי וזה יתרון נוסף.
ראס א-שטן – כ-50 ק"מ מטאבה. חופים ותיקים שפוגשים בהם גם תיירות פנים, ושהתבססה בהם תרבות של מוזיקה ונגינה עם מוזיקאים רבים וידועים שמגיעים הנה באופן סדיר (יש אפילו אולפן הקלטות). החוף של עייש וסיגל הוא חוף מוכר (ראס סיני) וגם ליתר הקמפים – מון איילנד, קאסל ביץ' (בונגלוס עם רצפת בטון ולא חושות) – מגיע קהל ישראלי שמכיר וחוזר. בייחוד בני 30+.
מעגנה – כ-5 ק"מ דרומית לראס א-שטן. במקום פועל קמפ רוקסי בניהול גרמני (קצת יותר יקר אבל מתוקתק) עם בונגלוס מוגבהים על קו המים ובהם כילות ומאווררים. לאחרונה נפתח מחדש גם הפרידום ביץ'. קומקום 3 הוא קמפ נוסף של שייח עשיש שהתחבב על ישראלים וגם כאן הקהל הוא יותר בני 30-40+ אבל לא רק.
הדיונה הגדולה – כ-70 ק"מ מטאבה. חוף ותיק המתאים למשפחות וצעירים. מפרץ חבוי מעט מרוחק מהכביש עם כניסה קלה למים (אפילו יחפים). יש חושות על קו המים וקו אחורי כולל בתי אבן יחסית חדשים שנראים כמו חושה מבחוץ, מונגשים וכוללים חדר שינה, סלון, מקלחת ושירותים.
הדיונה הקטנה – כ-2 ק"מ אחרי הדיונה הגדולה (חוף חולי עם אבנים) עם חושות וחדרים בני 2 קומות. פיירוז ביץ' מוכר כחוף עם שירות טוב ומפנק, אהוב על צעירים. לידו: גרין ביץ' בעיקר לבני 30+ (חוף רגוע עם ערסלים ושקט) וחוף הדיונה הקטנה לבני 30-40+ בו זוכרים את התקופה של הישראלים, מדברים עברית ויש הרבה מוזיקה בלילה.
סייע בכתיבת הטיפים: גיא שילה