"לספר לך על הפעם שאיחרתי למשחקי הכס כי הם חסמו לי את הרחוב?", שואל אותי ערן, תל אביבי שמתגורר בפינת הרחובות בן יהודה ובוגרשוב, בצחוק מעורב בתסכול. "הם" הם התיירים שממלאים את הרחוב שלו בכל קיץ, ומאטים את קצב ההליכה שלו משמעותית. לא סיפור טרגי, זה ברור לו, אבל כשהעומס מורגש בכל יום כל היום, והתיירות משפיעה גם על יוקר המחיה בעיר שבין כה וכה לא ידידותית לכיס, זה כבר מתחיל להציק. "הם פשוט המון", הוא אומר. "כל יולי אוגוסט אין אפילו מקום על המדרכה בבוגרשוב. שלא לדבר על מסעדות סוג ב', חוף הים או תחבורה ציבורית, שהיא גם ככה זוועה".
את מה שערן מתאר חווים תושבי ברצלונה כבר כמה שנים, רק שאצלם מדובר בכמויות הרבה יותר מפלצתיות. בברצלונה מתגוררים כיום כ-1.6 מיליון איש. כמות התיירים שמבקרים בעיר מדי שנה מגיעה לפחות לפי עשרה מזה. נתונים מדויקים אין באף מקום, וזו בדיוק הבעיה - אין דרך אפקטיבית לעקוב אחרי כל תייר שמגיע לעיר. ב-2016 לנו בבתי המלון בעיר מעל תשעה מיליון איש, וזה מבלי לספור את כל מי שהתארח בדירת Airbnb, ביצע החלפת דירות או הגיע לברצלונה ליום אחד בלבד. לפי ההערכות המספר מגיע לכ-30 מיליון תיירים בשנה (לישראל כולה, לצורך השוואה, מגיעים כשלושה מיליון תיירים בשנה), והקיץ לתושבים נמאס סופית.
בחודש האחרון עשרות פעילי "אראן", הזרוע הצעירה של מפלגת השמאל הספרדית CUP מסתובבים עם שלטים על חוף הים ומפגינים מול תיירים המומים בבגדי ים, חלקם מעולפים משכרות ולא מבחינים במחאה שמתחוללת מעל לראשיהם המנמנמים. התושבים מרססים כתובות "תיירים, לכו הביתה" על בניינים; חותכים צמיגים של אוטובוסי תיירות; מחבלים באופניים המיועדים לתיירים; ואפילו עולים על אוטובוסים רעולי פנים ומפחידים את התיירים, אבל רק לרגע. תיירים שישבו באוטובוס ליד קאמפ נו כשהשתלטה עליו קבוצת אקטיביסטים בפנים מכוסות, הניחו שנפלו קורבן לאחת ממתקפות הטרור של דאע"ש על ערי אירופה. ברגע שהבינו שמדובר בפעולת מחאה של השמאל האנטי-קפיטליסטי, הפאניקה שאחזה בהם מעט התרופפה. אולי הם לא כל כך רצויים בעיר, אבל אף אחד לא יהרוג אותם.
המחאות החצי-אלימות האלה כללו גם מתקפה על מסעדה במיורקה בשבוע שעבר, בה כעשרים מפגינים פשטו על המקום ופיזרו קונפטי על התיירים הסועדים, ובכך חירבו גם את המנות שלהם, שהתמלאו בפתיתים בלתי אכילים. ראש ממשלת ספרד גינה את הפעולה. בוולנסיה כמאה מפגינים התלבשו כקריקטורה של תיירים וצעדו ברחובות תוך שהם לועגים להם ומחקים התנהגויות תיירותיות, כמו השתנה במרחב הציבורי. לאחר מכן הם השתלטו על אחת מדירות הנופש בעיר ותלו שלטי מחאה במרפסת. יאכטות שעגנו בחופי מיורקה ספגו מתקפת פצצות עשן מאולתרות, והיום מתוכננות צעדות בכל המוקדים האלה וגם בסן סבסטיאן.
זה הפך לקיץ של המלחמה בתיירים. המחאה הספרדית מצטרפת לערים אירופאיות אחרות, בראשן ונציה, מילאנו ודוברובניק, שתושביהן קצו באורחים והחלו לפעול. בחודש שעבר צעדו 2,000 מתושבי ונציה כנגד עליית מחירי הדירות בעיר וזיהום האוויר שמביאות איתן ספינות התיירים - 20 מיליון איש מבקרים בעיר מדי שנה, ו-55 אלף התושבים מאיימים לטבוע בשצף. מה יש בתיירים שכל כך מרגיז את כל מי שבא איתם במגע, ואיך זה שאפילו התיירים די מתעבים את עצמם?
כולנו טיסת השוקולד
כבר כמה שנים שהתיירות היא אחד הנושאים הבוערים בברצלונה. מצד אחד, אי אפשר להתווכח בנוגע לתועלת הכלכלית שלה. "התיירות בברצלונה מהווה 15% מהכלכלה העירונית", אומר פרופסור נעם שובל מהמחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית. זו גם כנראה הסיבה שעל אף היקף המחאה, כמות הפעילים שהשתתפו בה לא עצומה. חלק גדול מהאוכלוסיה נהנה ומתפרנס מעסקי התיירות, ולכן נמצא במלכוד - אולי לא נעים לו ללכת ברחובות, אבל אם התיירים יפסיקו להגיע הפגיעה הכלכלית תהיה קשה מדי. בעלי העסקים מעוניינים שהתיירות תימשך, אבל הכמות וגם האיכות הן מה שהופכות את הסיפור לבלתי נסבל.
קריקטורה ספרדית מהשבוע.
תיירים: סליחה, יש פה משהו צנוע שלא השתנה בעקבות הבום התיירותי?
מלצר: המשכורת שלי.
"תושבי ברצלונה מאוד גאים שהעיר שלהם כל כך מקסימה שכולם רוצים לבוא אליה", אומרת דפנה ארד, שנולדה וגדלה בברצלונה ומדריכה שם סיורים יחד עם אמה הישראלית דינה. "מצד שני, יש בעיה עם תיירות המונית, תיירים שלא מגיעים לחוות את העיר עם כבוד, אלא כדי לישון על החוף בימים אחרי שבלילות הם חגגו, וזה לא תמיד הכי כיף. יש יותר ויותר אנשים שעובדים בתחום התיירות בברצלונה, אבל אנשים שלא עובדים בתיירות מתקשים לחיות בה, כי אפילו לרדת לשתות קפה עולה לך הון תועפות. במרכז העיר, כל החנויות האותנטיות שמשרתות את התושבים נעלמו, וזה קורה בכל האזורים שנהיים תיירותיים. זה הורג את הרוח של העיר, בזמן שהתיירים באים בדיוק בשביל הרוח הזאת". ואכן, הנהירה של התיירים לעיר לא פוגעת רק בתושבים, שסובלים מהצפיפות, מהרעש ומהעלייה ביוקר המחייה. היא פוגעת גם בתיירים עצמם. בסרט הדוקומנטרי "ביי ביי ברצלונה" משנת 2014 שעוסק בבעיית התיירות בעיר, מוצג ממצא מעניין במיוחד - ברצלונה מדורגת במקום הרביעי ברשימת היעדים המאכזבים בעולם. התיירים נוהרים אליה, אבל מתברר שגם הם כבר לא כל כך נהנים.
כבר מספר שנים מתנהלת בעיר מחאה על אש קטנה. אדה קולאו, ראש העיר המכהנת, נבחרה בין השאר בגלל ההבטחה שלה לטפל בבעיה, ומאז היא אכן יוזמת חקיקות שמנסות להשתלט על זרימת התיירים לעיר, כמו השעיה של בניית מלונות חדשים בעיר, איסור על רכיבה על סגוויי על המדרכות, מיסוי כבד יותר על תיירי יום או ניסיונות לווסת את כמות דירות ה-Airbnb הבלתי חוקיות בעיר (נושא טעון שעוד נחזור אליו). אבל הבעיה ממש לא ייחודית לברצלונה, או לספרד. ברומא ובמילאנו החליטו לאסור על תיירים לאכול ליד המזרקות הפזורות בעיר או לשתות ברחובות. במילאנו נאסר השימוש במוטות סלפי. מהקיץ האחרון עיריית ונציה מנהיגה קנסות נגד פיקניקים במקומות ציבוריים, רחיצה בתעלות ולבישת בגדי ים ברחוב. "אנחנו צריכים להבהיר לציבור שאנחנו לא צוחקים", הסבירה אחראית התיירות בעיריית ונציה. אבל יוזמות החקיקה לא באמת מרתיעות, והתיירים ממשיכים למלא את המדרכות. "כשאתה תייר שמגיע לזמן קצר כדי להנות, לא באמת אכפת לך אם תשלם 100 יורו או 110 יורו", אומר פרופ' שובל, "כשפאולו קוסטה נבחר לראש העיר של ונציה בתחילת שנות האלפיים, המטרה שלו הייתה לפעול נגד התיירים ונגד התיירות. הוא סיים את הקדנציה עם עלייה של 30% בכמות התיירים". עם נתונים כאלה, אין פלא שתושבי הערים החליטו לקחת את החוק לידיהם ולפעול בעצמם נגד התיירים.
התיירות המסיבית מפריעה לתושבי ברצלונה משתי סיבות עיקריות - הראשונה היא הרעש, הצפיפות וההתנהגות של התיירים, והשנייה היא העלייה ביוקר המחיה, שמתבטאת גם בצריכה היומיומית וגם במחירי השכירות, שכמו בכל עיר גדולה בעולם - מרקיעים שחקים כשהרבה מבעלי הדירות מעדיפים לשכן בהן תיירים ולקבל תשואה גדולה פי כמה. על פי החוק הקטלוני, כל מי שמשכיר את דירתו לתיירים לתקופה של מתחת ל-30 יום חייב להירשם במשרד התיירות ולפרסם את מספר הרישום שלו כשהוא מפרסם את הדירה. על פי האתר Inside Airbnb, בברצלונה קיימות מעל 17 אלף דירות שמוצעות להשכרה באתר הסבלטים שהפך למעצמה, כשרק כ-20% מהן אוחזות במספר הרישום. 80 האחוזים הנותרים מורכבים מדירות שמוצעות להשכרה באופן לא חוקי. על פי פרופ' שובל, כלכלת השיתוף החדשה לא משפיעה רק על מחירי הדיור, היא נכנסת לאנשים לתוך הבית. "דמייני לעצמך בניין עם שמונה דירות, כשארבע מהן מושכרות לתיירים באופן קבוע. השכנים מתחלפים כל הזמן, לא אכפת להם מהסביבה, לא אכפת להם מהבניין, הם רוצים לעשות מסיבות, הם לא קמים מוקדם לעבודה. זה לא רק ההתייקרות של השכירות. בעבר יכולת להיחשף פחות לתיירים, כי היתה הפרדה בין אזורי הבילוי של המקומיים והתיירים, אבל כשיש עשרות אלפי דירות Airbnb, התיירות נכנסת לטריטוריה הפרטית של התושבים. זה הרבה יותר מרגיז".
דירות הנופש הזולות, טיסות הלואו קוסט, והתנועה החופשית בין מדינות האיחוד האירופי, כל אלה גורמים לתנועה עולמית הולכת וגוברת של תיירות, וגם לקיצור השהות בכל יעד. על פי פרופ' שובל, ממוצע השהייה של תיירים באירופה הוא שני לילות בלבד, מה שרק יוצר עוד יותר עומס על מוקדי התיירות המרכזיים, כשמבקרים שמגיעים לעיר לזמן קצר ורוצים לסמן וי על כל מה שחייבים. "זה סוג של צליינות חילונית", הוא אומר. על פי ארד הברצלונית, דווקא התיירים האלה פחות מפריעים לתושבים. "תיירים איכותיים", היא קוראת להם, ואומרת שהאנשים שמגיעים מתוך עניין אמיתי לראות את העיר מפריעים פחות מאלה שבאים לשתות ברחובות.
"אנחנו מתנהגים שונה בתור תיירים מאשר בבית שלנו", אומרת אליזבת בקר, מחברת הספר "OVERBOOKED - the Exploding Business of Travel and Tourism". "בערים שלנו אנחנו מכבדים את החוקים הכתובים והבלתי כתובים של התרבות, אבל כשאנחנו מטיילים אנחנו מרגישים חופשיים לחקור, לגלות, וחופשיים להתעלם מהנורמות התרבותיות במקום שאנחנו מבקרים בו".
אף אחד לא רוצה להיות האיש עם קרם ההגנה על האף
הדברים של בקר נוגעים בשאלה שעומדת מאחורי כל גל המחאה הזה – למה כולנו כל כך שונאים תיירים? הסיבות של יוקר המחיה והצפיפות שנגרמת מהפלישה לא עונות לשנאה הבסיסית, הקמאית, שכמעט כל אדם חש כלפי האדם השזוף שמעיין במפה לידך על המדרכה. אחת השאלות שעוררו המחאות באירופה היא האם מדובר פשוט בשנאת זרים ישנה וטובה, כפי שהאשים למשל שר התיירות הספרדי. האם בעצם מדובר בסוג גזענות שנתפש כלגיטימי. ממש כפי שאצלנו בארץ הטענות מתמקדות בתיירים הצרפתים, והתיירות משפיעה על התפיסה שלנו את הצרפתית באופן כללי, בברצלונה נוהגים להתלונן בעיקר על התיירים הבריטים, שמואשמים שאוהבים לשתות, להרעיש ולהפריע למרחב הציבורי יותר מהשאר. אם כך, לא מדובר בשנאת זרים קלאסית בסגנון טראמפ, שבדרך כלל מופנית כלפי תושבי מדינות חלשות יותר. זו לא שנאת הזר, אלא שנאת התייר, כשדווקא התיירים השנואים ביותר מגיעים ממקומות מפותחים ופריבילגיים. כשהישראלים מבקרים בצרפת או הספרדים בבריטניה, סביר שהמקומיים מפריעים להם פחות.
התייר הוא הרי יצור די מגוחך, גם כשהוא אנחנו. הוא מתבלבל בדרכים, עוצר לצלם מקומות ואנשים, משתמש בעיר כאילו הייתה פארק שעשועים ומביט על המקומיים כאילו היו חיות בספארי. התייר בא ליהנות. הוא יכול לקחת את הזמן שלו - להאט את קצב התנועה על המדרכות או את התורים במסעדות, להישאר בברים עד מאוחר גם באמצע השבוע, ולהיות קולני ככל שירצה. הוא בחופשה. כשהוא יוצא מהעיר הוא עוטה מכנסי ברמודה, מעמיס שכבות קרם הגנה על האף ויוצא עם מצלמה לבדוק את הכפרים הקטנים, שם המקומיים העניים הם מחזה אקזוטי אף יותר.
על פי פרופסור שובל, הצמיחה של הרשתות החברתיות רק מעצימה את התופעה הזאת עוד יותר - כשאנחנו מגלים דרכן מקומות חדשים שלא הכרנו אנחנו לא מסתפקים בתמונות, אלא רוצים להגיע לשם בעצמנו, כך שיותר ויותר מקומות בעולם מוצאים עצמם הופכים לפתע לאתרים תיירותיים. הפיזור במרחב היה יכול להוריד מהעומס באתרים התיירותיים הקלאסיים, אבל בפועל הוא רק מוסיף להם, כי הנגישות של התיירות גורמת לנו רק לרצות עוד ועוד - להמשיך ולהשלים את כל היעדים שלא היינו בהם וגם לחזור לסיבוב שני, שלישי ורביעי באלה שכבר ביקרנו בהם. אולי הפעם נדלג על האתרים ההיסטוריים לטובת חוויות "אותנטיות" יותר, אבל אלה רק גורמות לנו להתערבב עוד יותר בחיי המקומיים ולהפר את שלוותם. נדמה שהדגש בשנאת התיירים הוא על עצם הפלישה למרחב הפרטי ולקיחת הבעלות על מה ששלנו.
הסלידה מתיירים לא בלעדית לאנשי המקום, גם חלק גדול מהתיירים שונאים את עצמם. בתוך כמויות המבקרים שגודשות את הערים, יש מגוון רחב, וחלקם תופסים עצמם כתיירים מתוחכמים שלא מפריעים למקומיים, לכאורה. התיירות הבורגנית החדשה מתנשאת מעל התיירות הישנה. צעירים שגרים בערים גדולות בעולם נוסעים ממקום למקום, מחליפים ביניהם דירות ובמקום להגיע למגדל אייפל הולכים לקפה השכונתי במארה. הם אותם אנשים שמתעצבנים שהתיירים בעירם חוסמים להם את המדרכות, וכשהם מגיעים בעצמם למקום זר מנסים להיטמע במרחב ולחוות נופש אותנטי יותר, "כמו המקומיים". הם מתעדכנים בכל מה שחם בעיר דרך הרשתות החברתיות, מוותרים על התפריט ומזמינים אוכל היפסטרי הישר מתוך פיד האינסטגרם (תרחיש שראיתי במו עיניי בביקור בפריז בשבוע שעבר), ומשתמשים באפליקציות כמו Cool Cousin, שאוספת המלצות מעירוניים צעירים, מעודכנים ומגניבים. אלה לא התיירים שעטים על חנויות המזכרות, אבל הם לא מחליפים את סוג התיירות הישנה, הם רק תוספת. "ראש עיר אירופאית אחת השווה את זה לארוחת ערב שהזמינו אליה תריסר אנשים, ומאתיים מגיעים במקום", אומרת בקר. "תיירים שמנסים ללמוד את השפה, שחקרו קצת על התרבות ומכבדים אותה, תמיד מוזמנים להגיע. אבל הבעיה היא הרבה מעבר לתיירים עצמם. המספרים משוגעים - יותר ממיליארד נסיעות תיירות ברחבי העולם בכל שנה".
האדם שבפאוץ' ינצח
העובדה שאפילו המומחים והפוליטיקאים המעורבים ביותר – כמו ראש העיר קולאו - לא מצליחים לחשוב על פתרון אפקטיבי לבעיית התיירות, היא הסיבה שתושבי ברצלונה הגיעו לרוויה ומגבירים את ההתנגדות. המחאות נגד התיירים באירופה קיימות מאז תחילת העשור הנוכחי, אבל ככל שהזמן עובר התושבים מגלים שהתקנות החדשות שמנסות להתמודד עם הבעיה לא מצליחות במשימה, והתסכול מוביל לאמצעים דרסטיים. ובכלל, נדמה שהבעיה העיקרית עם התיירות היא שהיא כלל לא בעיה. לא מדובר בנושא כמו אבטלה או פשע שהם שליליים באופן אבסולוטי. התיירות היא תופעה חיובית ומבורכת שהרשויות, כמו גם התושבים, מעוניינים שתמשיך, אבל הגידול במספרים וחוסר היכולת לבצע רגולציה אפקטיבית, גורמות לכך שהנפגעים העיקריים יהיו השכבות המוחלשות, אלה שקולן לרוב אינו נשמע. לא מפתיע אם כך שאלה פעילים אנטי-קפיטליסטים שהחליטו לעשות משהו בנידון. התשובה הפשוטה למתלוננים היא הרי שאם כולם מגיעים לעיר שלכם בקיץ, סעו לעיר אחרת, אבל זה לא אפשרי עבור כולם. "רמת החיים בכל העולם עולה וזה גורם ליותר אנשים לטייל", אומר פרופ' שובל. "אבל מי שנפגע זה החלש, אלה שלא יכולים לנסוע. אנשים אמידים פחות נפגעים כי הם מטיילים בעצמם, וגם אולי יש להם בית משלהם, כך שהם לא נזרקים מהדירות שלהם לטובת תיירים. כשתיירים נמצאים במלון ועושים רעש, יש למי לפנות, אבל התיירות יוצאת מהמתחמים שלה וגורמת להתייקרות ודחיקה החוצה של אוכלוסיה, שגורמת למרמור".
הדחיקה היא לא רק מהדירות עצמן. גם מי שמצליח להמשיך ולחיות בעיר מגלה שהיא הופקרה כמעט לחלוטין לטובת התיירים. "אין יותר חיים מקומיים, זה הכל קישוט", אומרת אחת המרואיינות ב"ביי ביי ברצלונה", ואחרת מוסיפה "ברצלונה? זה פארק שעשועים. החנות הכי טובה בעולם". שתיהן מתייחסות לכך שהעסקים המקומיים הקטנים שמשרתים את התושבים נעלמים. "הירקן, הקצב, אפילו מרפאות - כל אלה נדחקים הצדה ונסגרים לטובת חנויות מזכרות עם חולצות 'איי לאב ברצלונה'", מסבירה בקר.
אנשים עדיין קונים חולצות "אני אוהב את ברצלונה"? זה לא עבר מן העולם?
"לא, אנשים עדיין קונים הרבה מזכרות, ולרוב הן בכלל מיוצרות במקום אחר. גם האמנים המקומיים נדחקים כי חנויות המזכרות מעדיפות למכור פריטים מזויפים בזול. ונציה היא דוגמה מעולה לכך. האמנות המקומית של זכוכית ונייר שם נעלמה והוחלפה על ידי זכוכית מזויפת שמיוצרת בסין. חנויות המזכרות הן הסמל הבולט ביותר של איך ערים מעדיפות לפנות לתיירים שמגיעים אליהן על חשבון המקומיים. תעשיית התיירות גדלה בקצב כל כך מהיר שממשלות ורשויות מקומיות פשוט לא מספיקות להגיב. יש דרכים להתמודד עם זה, אבל כל המדינה צריכה להתגייס. קשה לי לצפות איך הנושא הזה ייפתר, אבל אין ספק שנראה יותר ויותר הגבלות על התיירות".
