קרה לי פעם שהגעתי לנחל ציפורי בטעות, רק כי ירדתי מהאוטובוס במקום הלא נכון. עייפה משבוע עבודה מייגע במיוחד, נרדמתי באוטובוס והתעוררתי – חצי התעוררתי – כשאני בטוחה שכבר מזמן עברנו את צומת סומך. מבלי להציץ בחלונות האוטובוס שעטתי אל הדלת ופרצתי החוצה בבהלת פספסתי-את-התחנה.
אבל לא פספסתי. למעשה, ירדתי מהאוטובוס ממש מוקדם – בצומת יגור השוממה. האוטובוס הבא אמור היה להגיע רק בעוד שעה וקצת, ולו הייתי נרדמת בתחנה, מן הסתם לא הייתי עולה עליו. בכיס שלי ישבה מפת כיס של כבישי הארץ. שביל ישראל קרץ לי מהצד ואני חשבתי, נו, מילא, מה יש לעשות. אז הלכתי.
כעבור שלוש שעות היה ברור שלחזור אחורה זה משעמם. צומת סומך כבר הלכה וקרבה. המסלול התגלה כיפהפה – בעיקר כשהכול פורח מסביב. למי יש כוח לעלות לאוטובוס אחרי שמבלים כאלה שעות יפות בטבע?
למי שמעדיף ללכת כמה שפחות
גם ציפורי, כמה מפתיע, הייתה מוקד לכיבושים ומלחמות רבות – החל מתקופת הורדוס, שכבש אותה ללא קרב, בעוד סופת שלגים השתוללה ברחובות. אחרי הורדוס הגיעו מרידות חוזרות ונשנות, דם נוסף נשפך ורעידת אדמה קשה באה והחריבה את הכול. לנו, אחרי כל אלה, נשאר נתח מעניין של היסטוריה בציפורי: התיאטרון הרומי המשקיף על בית נטופה, המצודה הצלבנית בראש ההר, מפעל המים התת-קרקעי ועוד הרבה פסיפסים מרהיבים.
הסיור בגן הלאומי ציפורי (שהכניסה אליו בתשלום, פרטים למטה) יכול להימשך בין שעה לשלוש שעות. מערבית לגן הלאומי נמצא קבר רבי יהודה נשיאה, נכדו של רבי יהודה הנשיא, שממנו יוצא סימון אדום שיוביל אתכם, בהליכה קלה של פחות משעה, אל מאגרי המים של בית נטופה, דרך תצפית הר חיא והחורש המקסים שמכל עבר. הדרך חזרה, אם השארתם את האוטו בציפורי, יכולה להיעשות דרך סימון השבילים הירוק (פנו שמאלה בבריכות) שנפגש עם סימון שחור שפונה שמאלה ומחזיר אתכם לגן הלאומי ואל היישוב ציפורי.
למי שמוכן ללכת קצת יותר
מי שמעוניין בטיול של הליכה ולאו דווקא להתרשם מהפסיפסים המפורסמים, יכול לפנות לסימון השבילים השחור (מקביל לסימון שביל ישראל) מערבה, ולהמשיך איתו כ-3.5 קילומטרים עד לצומת יפתחאל. מרגע שחוצים את הכביש נכנסים לגן לאומי אחר – גוש אלונים – אך הסביבה הטבעית לא משתנה: חורש יפה ונוח לאורך כשמונה קילומטרים, עד שמגיעים לטחנת הנזירים. המקום היה בעבר בבעלות מסדר הכרמליתים, והסמל שלהם עדיין חרות על משקוף האבן שמעל הכניסה. באמצע המאה הקודמת הוא קיבל תפקיד קצת אחר, ושימש כדיר חזירים. היום הוא רק בשבילכם. אם תמשיכו עוד מעט עם שביל ישראל, תראו לימינכם את גבעת תל חלי המערבי. כיף לטפס עליה ולסיים מפסגתה את היום. משם אפשר ללכת ברגל לכיוון הכביש הראשי (כביש 70) וצומת זבולון, ממערבה לכם. ולתפוס משם אוטובוס או טרמפ הביתה. המסלול כולו אורך כארבע שעות.
למי שרק רוצה לצעוד
ממאגרי המים של בית נטופה (הוראות במסלול הראשון) ממשיכים לצד מוביל המים הארצי עד לשביל הסימון האדום, שפונה צפונה. אותו שביל ייקח אתכם אל שמורת הר עצמון, ואתם ממשיכים איתו עד שמגיעים לתצפית מתל יודפת (בגובה 419 מטר). מהתצפית ישנו מסלול כחול שיורד דרומה, ואתם הולכים איתו כשני קילומטרים נוספים, עד פסגת הר עצמון – מאה וקצת מטרים נוספים של גובה ויופי מרהיב. אזור יודפת והר עצמון הם רקע חשוב לכמה סיפורים מלחמתיים אך דווקא מעניינים – בעיקר מתקופת המרד הגדול שלפני חורבן בית שני. כשמביטים על העולם הנפלא והרגוע שנשקף מכאן – ובימים טובים רואים אותו מים תיכון ועד כנרת – אי אפשר להאמין שפעם התבצרו ונלחמו פה אלפי אנשים. בטח לא כשחושבים על האוכלוסייה הפרו-מדיטציונית הנוכחית של יודפת, הררית, וכל היישובים הניו-אייג'יים מסביב.
אותו שביל ימשיך איתכם עד הפיצול במפגש עם השביל השחור, בעין אל וסטא. אם השעה כבר מאוחרת, אפשר לפרוש וללכת בשביל השחור, עם נחל אבלים, אל כביש 784. אם מתחשק עוד קצת (או שיש אפשרות להמשיך גם למחרת) כדאי – באותה צומת סימונים שחור וכחול – להמשיך עם הכחול צפונה ולסיים את המסלול שמונה קילומטרים אחר כך, ביישוב תמרה. בדרך תעברו במערת שכניה, שיש מאחוריה סיפור אימה לא מלבב במיוחד, על שומר יערות קק"ל, ישראל בן זאב לאופיר, שנרצח ב-1938 וגופתו נמצאה 52 שנה לאחר מכן, באותה מערה. הכניסה לשם – אתם יכולים לנחש לבד – אסורה, אבל לא בגלל גופות מוחבאות, דווקא, אלא למען שימור אוכלוסיית עטלפי החרקים הנמים בה, שעומדת בסכנת הכחדה.
עוד מגוון מסלולי טיול בכל הארץ
פתוחים: אפריל-ספטמבר 17:00-8:00, אוקטובר-מרץ 16:00-8:00
משלמים: מבוגר: 25 שקל, ילד: 13 שקל
מגיעים: מכביש 79, פונים ליישוב ציפורי ושם עוקבים אחרי השילוט.
מתקשרים: בגן הלאומי 04-6568272
נגישות לנכים: יש גישה, אך צריך להתקשר לגן הלאומי ולתאם מראש.