במשך שנה אחת מחיי התגוררתי בטבריה, והמשפט ששמעתי הכי הרבה מהאנשים שסיפרתי להם היכן אני נמצאת היה "נחמד... טבריה... מלאת פוטנציאל!", כולל כל הכחכוחים וההמהומים בין מרכיביו התחביריים של המשפט. טבריה היא מלאת פוטנציאל, כי היא שוכנת על האגם היחיד שיש לנו, והיא משקיפה על הרי גולן וצפת והחרמון ומה לא – ובכלל, אפילו ישו היה כאן. אבל כשאומרים על משהו שהוא "מלא פוטנציאל" – בדיוק כפי שמורים אומרים על תלמידיהם ביום ההורים – מתכוונים שהוא אבוד ועדיף להחזיר אותו למקום שממנו בא. מה שמאוד מזלזל באינטליגנציה של הילד. בנעוריי התאהבתי בעיר, כרבים ורבות, מסיבות רגשיות גרידא. לא פעם אני מוצאת את עצמי עוצרת כאן בין טיול לטיול, לאיזה פלאפל טוב ברחוב הגליל, או הליכה במדרחוב, שבאופן מצער נראה ריק יותר ויותר בכל פעם שאנו נפגשים. אך הטיילת נשארה אותה טיילת. יש בה נוסטלגיה עמומה שמתחבאת איפשהו בין "אבא גנוב 1" לשירה עברית מאמצע המאה הקודמת. אך חוץ מפוטנציאל ורגשנות פופוליסטית, טבריה היא גם נקודת התחלה נהדרת לכמה וכמה טיולים צופי כנרת, שישאירו אתכם כמהים למים ומסונוורים מהרי הגולן.
למי שמעדיף ללכת כמה שפחות
בתוך העיר עצמה מצויים כמה אתרים ארכיאולוגיים שנעלמים מעיני התושבים, בדרך כלל: ישנה המצודה, למשל, ברחוב דונה גרציה, הבנויה על תוואי החומה הצלבנית מתקופת דהר אל-עומר; בקצה הדרומי של העיר, מול חמי טבריה, שוכנים שרידיו של בית הכנסת העתיק שנבנה במאה השלישית לספירה, וקושט בפסיפס שבמרכזו גלגל המזלות. מצדה הדרומי של טבריה נמצא יער שוויץ, ובו מסלול של קילומטר אחד, למשפחות, שמתחיל ממרפסת התצפית לכנרת ומקיף את כיפת היער (סימון כחול). אפשר לקנח בפיקניק חביב ביער, או לרדת לכנרת לטבילת צהריים.
מכאן ממשיכים על כביש 90 קילומטרים ספורים, עד בית הקברות של קבוצת כנרת, שבו קבורות כמה דמויות חשובות כמו רחל המשוררת, ברל כצנלסון, נעמי שמר ועוד רבים אחרים. ליד קברה של רחל תוכלו להוציא מתוך אבן נסתרת את ספר שיריה, מרופט מקריאה ומלא אוצרות. את הטיול אתם חייבים לסיים על החוף, במבט לנוף מלא היופי של השקיעה וההרים.
למי שמוכן ללכת קצת יותר
מי שלא מתרגש מהליכה, יצעד בגאון אל הכביש הראשי שיורד אל טבריה מצומת גולני (77), ויפגוש עליו את שביל ישראל – קילומטר דרומית לצומת כפר חיטים. עם שביל ישראל הולכים דרך המושבה "מצפה", צפונה על המצוק. הדרך חולפת על פני השדות הארוכים, ריבועים צהובים וירוקים שמסתדרים על ההרים בשורות. סיום המסלול בנקודת התצפית שעל הארבל, שצריך להגיע אליה בשעה המתאימה ורצוי גם בתנאי ראות המתאימים לסיטואציה שכזו. הנוף מכאן קסום באמת, ואין כמו להביא גיטרה ולנגן לכנרת שיר ערש מהמצוק. הליכה של שבע דקות תוביל אתכם אל מגרש החנייה שיוצא בחזרה לכביש הראשי.
למי שרק רוצה לצעוד
מי שרוצה לצעוד, לעולם לא יראה את פניו במגרש החנייה, אלא ימשיך מטה, אל הכחול הגדול שמחכה בקצה המסלול. שביל ישראל יוריד אתכם במדרון ההר, לפעמים בנועם ולעתים בתלילות מה. בדרך תראו את המערות שבהר, שרידי יישוב יהודי מתקופת בית שני - וגם ואת שרידיו של מבצר מהתקופה העות'מאנית. המשיכו במסלול, ותגיעו עם שביל ישראל אל הכביש והיישוב מגדל - שלושה קילומטרים וחצי מסוף הירידה. שביל עפר יוביל אתכם אל עין נון, מעיין נחמד וקריר לצד הדרך. כאן נותרתם עם דילמה קשה - האם להישאר במעיין, או לעבור לימה הגדולה שבחוץ? להחלטתכם. אני ממליצה על שחייה בין כל העולמות – קצת מעיין, קצת ים והרבה פלאפל בטבריה. בכל זאת, חסד נעורים.
פתוחים: כל עוד הקו האדום לא עמד עלינו להשמידנו.
משלמים: אפשר לזרוק מטבע של עשר אגורות למזרקה בכיכר בטבריה ולבקש משאלה.
מגיעים: לטבריה – מכביש 77 שיוצא מזרחה מצומת גולני (על כביש 65).
מצטיידים: מים, בגד ים או בגדים להחלפה (אם מתחשק), כלי נגינה וספרי שירה.