זה מה שצריך לעשות כדי להיהפך למורה דרך בישראל: לעבור קורס הכשרה של שנתיים בעלות של 24 אלף שקל, לצאת ל-84 ימי סיור באתרי תיירות, לעמוד בבחינות בכתב ובעל פה, לשלם למדינה פעם בשנתיים אגרה בסך 220 שקל לחידוש הרישיון, ולעבור השתלמות שנתית בעלות של 100 שקל. אלא שבישראל פועלים אלפי מורי דרך שלא עברו את המסלול הזה ולא הוסמכו על פי חוק.
ביוני 2011 התקיים דיון בוועדת הכלכלה של הכנסת, שבו הציגה אגודת מורי הדרך בעיה שאתה היא מתמודדת כבר שנים: אי־אכיפת החוק שמאפשר רק למורי דרך מוסמכים עם רישיון להדריך בישראל, ויצירת שוק פרוץ של מורים לא חוקיים, ובהם גם מדריכים מחו"ל.
באותו דיון השתתף גם ח"כ יריב לוין (הליכוד), כיום שר התיירות, והביע דעות נחרצות בנושא. "המצב הזה הוא שערורייה שמוכרחים לשים לה סוף. מעבר לנושא הכלכלי והנושא של פרנסה ותעסוקה, נוצר פה מצב שבמקום שתיירים שמגיעים אלינו ישמעו, יראו וילמדו את העובדות כפי שהן, הם מקבלים מין מסע תעמולה שמציג נרטיב הפוך לחלוטין, ממניעים לאומניים של הצד השני. אף מדינה לא היתה מרשה שדבר כזה יקרה בתחומה, לא מצד אזרחים שלה ובטח ובטח לא מצד אנשים שמגיעים מבחוץ ומדריכים את הקבוצות האלה".
לוין המשיך ואמר בדיון כי "אני חושב שבנושא הזה חייבת להיות התערבות רגולטורית מהירה של המשרד. הדבר הזה מקובל בעולם ויש לא מעט דרכים לחייב ברישוי ולעשות מערכת מסודרת בעניין הזה. אני חושב שהמשרד חייב לתת על העניין הזה את הדעת וליצור מנגנון, משום שאחרת אנחנו יוצרים מצב שאנחנו מביאים הנה את התיירים כדי להסביר להם בדיוק הפוך ממה שאנחנו רוצים שהם יידעו, ויוצרים במו ידינו שגרירים שליליים לישראל. את הדבר הזה צריך ואפשר למנוע. עברתי ליד קבוצות ושמעתי מה אומרים להם. זה איום ונורא".
מאז עברו כחמש שנים, אך מבחינת מורי הדרך דבר לא השתנה, למעט העובדה שכיום הנושא נמצא באחריותו של לוין.
מורה הדרך דוד סוסנר מספר כי מדי יום כשהוא מסייר בכנסייה או באתרי מורשת של ישראל הוא רואה מדריך ללא תעודה. "כשעובדים עשר שנים בתחום כבר יודעים לזהות מי מוסמך ומי לא, מה גם שאנחנו מחויבים ללכת עם תעודה במקום בולט. עכשיו, כשיש שפל בתיירות הנכנסת, דווקא מורי הדרך הלא מוסמכים יוצאים לעבודה, כי הם מוכרים את עצמם בזול, ואילו המורשים יושבים בבית. חאפר שלא משלם מסים מסתובב עם רכב פרטי בלי תעודה, כשהוא יכול בכלל להיות אנטישמי ולפגוע בתדמית ישראל - ואף אחד לא עוצר אותו. אני רואה כל מיני פקחים שבודקים את מורי הדרך עם התעודה הבולטת ולא נוגעים באלה בלי התעודה".
תקנות שירותי התיירות קובעות כי רק אדם בעל רישיון מורה דרך רשאי להדריך סיורים בישראל. למרות ההשקעה הרבה של מורי הדרך שהוסמכו כחוק, הם נמצאים בתחרות מול אלה שפועלים ללא כל אישור מהמדינה, ומאשימים את משרד התיירות, שלא אוכף לדבריהם את החוק. "מחדל אי־האכיפה נמשך כבר שנים ארוכות, ולמרות פניות חוזרות ונשנות של אגודת מורי הדרך כמעט ולא נעשה דבר כדי לשפר את המצב", אומרים באגודה. "למעשה, כל אדם יכול לצאת לאתרי תיירות ולהדריך שם, בלי שמישהו ינקוט צעד כלשהו נגדו - תוך שהוא מתפרנס בכך על חשבון אנשים שהמדינה מחויבת בדין להגן על פרנסתם".
6,000-5,000 מדריכים בלתי־חוקיים בישראל
מורה הדרך אלי צור נתקל לא פעם ולא פעמיים במורי דרך לא מוסמכים בעת ההדרכות שלו. באחד המקרים צור יצא לסיור עם חמישה אוטובוסים כשעל כל אוטובוס היה מלווה מדריך - אך לדבריו רק הוא היה מורשה, וכל השאר היו גמלאים שליוו את האוטובוסים בשביל סידורים של קריאת שמות.
"בנקודה מסוימת, סוכנת הנסיעות ביקשה ממני לתת הרצאה לכל אנשים מכל האוטובוסים, כי אותם מלווים לא ידעו מה לספר להם. בהתחלה חשבתי שזה יהיה רק באתר אחד, אבל אז ראיתי שזה חוזר על עצמו גם באתרים אחרים, והסתבר לי שכל אחד מהם מרוויח 250 שקל בעבור היום הזה, פלוס ארוחת צהריים, כשאין להם שום יכולת להדריך". לפי צור, מורה דרך רשאי לקחת יחידה אחת, במקרה הזה אוטובוס אחד, והמשמעות היא שעוד ארבעה מורי דרך מוסמכים יכלו לזכות לפרנסה באותו יום אילו הקומבינה הזאת לא התרחשה.
בני כפיר, יו"ר האגודה, מציג את האבסורד: "כיצד ייתכן שהמדינה ביד ימין מחייבת רישיון למקצוע מורי דרך, וקובעת בצדק סטנדרטים ותשלומים רבים, וביד שמאל לא אוכפת את החוק ונותנת למדריכים להגדיר את עצמם כמורי דרך כשהכשרתם היא שהם ידוענים, סופרים או מספרי סיפורים תרתי משמע. מורי הדרך עוסקים בהסברה ובהצגת הפנים היפות של המדינה ונופיה, ומנגד המדינה מחמיצה להם פנים ופועלת נגדם שלא כדין".
להערכת אגודת מורי הדרך, בישראל פועלים 6,000-5,000 מדריכים בלתי־חוקיים, והנזק השנתי הישיר למורי הדרך בעלי הרישיון כתוצאה מהפעילות הבלתי־חוקית הוא 1.1 מיליארד שקל. לטענתם מדובר במדריכים שמורשים להדריך במוזיאונים, אבל יוצאים ומדריכים גם מחוץ למוזיאונים; מדריכי תו תקן שמורשים להדריך רק בני נוער במערכת החינוך, אבל בפועל מדריכים גם מבוגרים; אנשים הקוראים לעצמם מדריכי טיולים ועוסקים בארגון ובהדרכה של קבוצות ללא רישיון; ואנשי דת המגיעים לישראל עם קבוצות צליינים ומדריכים אותן בכל אתר ואתר, כשההערכה היא שמדי שנה מגיעות כ-2,500 קבוצות כאלה, כלומר מדובר באלפי מדריכים שונים, שכולם לא חוקיים.
במשרד התיירות טוענים כי הערכת האגודה מוגזמת ונובעת בין היתר מספירת המנהיגים הרוחניים המובילים את קהילותיהם בארץ, כמדריכים בלא רישיון. "מדריכים אלה באים למטרות פולחן ועל פי הסכמה היסטורית בין הוותיקן לבין מדינת ישראל", מסבירים במשרד התיירות. "קבוצות אלה יכולות להיות מונהגות על ידי הכמרים העומדים בראשן. יש כמה מאות כמרים כאלה המגיעים עם קהילותיהם ומקבלים אישור מהכנסייה כמדריכים רוחניים".
פרופ' יניב פוריה, ראש המחלקה לניהול מלונאות ותיירות באוניברסיטת בן גוריון, מבהיר כי בתחום הקבוצות המאורגנות הנוצריות יש בעיה חמורה מנקודת ראותם של המדריכים המורשים. "מי שמדריך קבוצות אלה הם אנשים שחברים בזרם נוצרי מסוים, או מי שמציגים עצמם ככאלה, ומלווים את הקבוצה, לעתים אף ללא שכר. הכנסתם של מדריכים אלה היא מעמלות מבעלי חנויות שבהן קונים התיירים. ההכנסה מעמלות יכולה להגיע ל-400 דולר ביום, תלוי בגודל הקבוצה ובתמהיל חבריה, המקישים על דפוסי הקנייה".
לדבריו, "מורי הדרך מתרעמים - ובצדק. בירושלים, לדוגמה, עובדים כיום מספר רב של מדריכים לא מוסמכים ממזרח ירושלים. צריך לזכור כי בירושלים, נהגי המונית בין רגע נהפכים למדריכים - ללא הבדל של דת, גזע ומין. אפשר להבין את התסכול של המדריכים המוסמכים שהשקיעו כסף וזמן רב ברישיון ההדרכה, מתוך ידיעה כי ההדרכה בישראל תיעשה רק על ידי מדריכים מורשים, וכיום יושבים בבית חסרי עבודה".
"למה צריך רישיון כדי להיות מורה דרך?"
זה שמונה שנים שיוסי (שם בדוי) מעביר סיורים מודרכים בשכונת מגוריו בירושלים בלי שהוסמך להיות מורה דרך. זו לא העבודה העיקרית שלו, והסיורים מהווים בעבורו גם השלמת הכנסה וגם מקום להציג את האהבה שלו לשכונה שבה גדל ולעיר שבה הוא חי.
הוא טוען כי אינו מבין מה הבעיה במה שהוא עושה: "למה בכלל צריך רישיון כדי להיות מורה דרך? אני מבין למה צריך רישיון כדי לנהוג או כדי להיות רופא. בכל זאת, מדובר בחיי אדם, ומתפקידה של המדינה להגן על חיי אזרחיה גם במחיר של פגיעה בחופש העיסוק. אך מה הנזק הצפוי מהדרכת סיורים ללא רישיון? אני מכיר כאן כל מבנה ורחוב. לא בדקתי אם מה שאני עושה תואם את חוקי מדינת ישראל, כי לא חשבתי שמישהו ימצא פגם בכך שבחור בשנות ה-20 לחייו ייהנה לספר על ההיסטוריה של ירושלים למבקרים ותיירים, וגם ירוויח מכך כמה מאות שקלים בחודש", הוא מסביר.
כשגילה באחרונה שהוא למעשה עובר על החוק, בדק את האפשרות לעבור קורס מורי דרך, אבל גילה שמדובר בקורס יקר מאוד לכיסו וארוך מדי בעבורו. "לא הלכתי בכיוון הזה, כי בסך הכל רציתי לספר את הסיפור שלי. לדעתי יש משהו תמוה בדרישה של משרד התיירות מסוכני הנסיעות להצמיד לקבוצות של תיירים מורי דרך מוסמכים בלבד. יש לתהות מה פשר הרעיון שרק מורי דרך מוסמכים יורשו להדריך תיירים. אני הדרכתי קבוצות רבות, בתשלום, גם תיירים מחו"ל וגם מבקרים ישראלים, וקשה לי להבין מדוע החוק הופך אותי לעבריין. נשאלת השאלה גם מי מרוויח מכך שהעיסוק הזה ימשיך לפעול כמו גילדה ולא יהיה פתוח לכל מי שרוצה פשוט לספר את הסיפור של המקום שלו".
יוסי לא לבד. כיום אפשר למצוא סיורי אוכל, אדריכלות, ספרות וסיורי נישות אחרות, המועברים על ידי אנשים שהם מומחים לתחום מסוים, אך אינם נושאים רישיון כחוק. אז למה באמת צריך רישיון למשימת ההדרכה? על כך עונה כפיר בשלוש מלים: "ככה החליטה המדינה". ומתברר שלא רק ישראל החליטה כך. גם במקומות אחרים בעולם כמו ניו יורק, ספרד ואיטליה מורי דרך יכולים לפעול רק לאחר שעברו הסמכה.
צור מציג את הצד שלו להשוואה של רישיון מורה הדרך לרישיון נהיגה: "אני יודע איך נוהגים על אוטובוס, אבל מה לעשות שמעולם לא הוצאתי רישיון. אז יכול להיות שאני נוהג יותר טוב מאלה שיש להם רישיון, אבל זה לא משנה - אין לי רישיון נהיגה אז אני לא נוהג. אותו הדבר גם על מורי דרך. גם מי שחושב שהוא מכיר את האזור שבו הוא מסייר ומדריך לא יכול לספר סיפור היסטורי אמיתי מכל צדדיו. הוא לא יכול לתת את כל המעטפת, אלא רק נקודה ספציפית", הוא אומר.
במשרד התיירות מודעים לבעייתיות שנוצרה, ובודקים את האפשרות לשנות את הטוטאליות של החוק הנוכחי. בתקנות חוק שירותי התיירות המתייחס למורי הדרך אינה מופיעה הגדרה למונח מורה דרך, וכאן מתחילה הבעיה. עולם התיירות השתנה, ובמשרד התיירות טוענים כי לא כל אחד צריך רישיון. הם עושים הבחנה, שלא מופיעה בחוק, בין הדרכה שעוסקת בעיקר בדת, היסטוריה ותרבות היסטורית, שמחייבת רישיון מורה דרך, לבין התמחויות בנישות ספציפיות שדורשות התמחות מיוחדת בשטח ספציפי, שאינה חלק מההכשרה בקורס מורי דרך.
"המחלקה המשפטית של המשרד בוחנת איך לשנות את התקנות בחוק בעקבות תחום סיורי הנישות, שהוא תחום חדש יחסית", מסבירים במשרד התיירות. "אנחנו בוחנים את ההגדרה של מורה דרך, ועד להכרעה אנחנו דנים בכל מקרה לגופו מול הייעוץ המשפטי בחומרה, ובודקים האם יש כאן הדרכה תיירותית. כך למשל, היתה סוגיה של מישהו שאמר שהוא מומחה לעכו, אבל החלטנו שהוא לא יוכל להדריך בעכו בלי רישיון, כי הנושאים שהוא מעביר נלמדים בקורס מורי הדרך".
גם בין מורי הדרך מצאנו כאלה שמסכימים בעניין הזה עם משרד התיירות. אלי קרמר, מורה דרך מזה 19 שנה, מציג עמדה שונה מזו של אגודת מורי הדרך לגבי החובה המוחלטת לרישיון מורה דרך לכל אחד שלוקח קבוצה ומסייר איתה. "המדריכים שמתייחסים רק לשכונות מסוימות, עושים הצגות ודמויות של אנשים מהעבר או מספרים על תופעות מסוימות, הם בסדר מבחינתי", הוא אומר, "אך אני חושב שמי שלוקח קבוצה והולך להסביר לה על ארץ ישראל צריך רישיון".
"לא כל המדריכים יודעים להעביר חוויה"
"נקודת התורפה של רוב המדריכים המורשים היא שהם פונים לקוגניציה ומנסים לתת כמה שיותר ידע על העבר מנקודת מבט מסוימת, בעוד כיום התייר רוצה להיחשף לכמה נרטיבים ולחוות חוויה רגשית", אומר פוריה. "המדריכים חייבים לדעת איך ליצור ולהעביר חוויה רגשית, אחרת הם יאבדו את פרנסתם. התייר רוצה לקבל מהמדריך תכנים וחוויות שאותן הוא לא יוכל לקבל באינטרנט. המדריכים צריכים להבין שהם חייבים להעביר חוויה זכירה, והם לא תחליף להרצאה באוניברסיטה. לא צריך להגיע לישראל בשביל להאזין להרצאה על הכותל. אסור להתעלם מכך שחלק מהמדריכים המורשים אינם יודעים להעביר חוויה זכירה, ולעתים דווקא מדריכים שאינם מורשים הם אלה שיכולים ליצור חוויות כאלה.
"להערכתי, כוחות השוק ינצחו, ורק אותם מדריכים שיידעו להעניק חוויה רגשית ישגשגו. בניגוד לעבר, כיום גם תיירים שאינם מגיעים בקבוצות שוכרים את שירותיהם של מדריכים במהלך הביקור. כיום יש תופעה חדשה שגדלה לממדי ענק - walking tours - הנצרכת דווקא על ידי התיירים הלא מאורגנים.
מדריכים אלה, לעתים סטודנטים צעירים החיים בעיר שבה הם מדריכים, חושפים את המבקר לעבר, כמו גם להווי החיים המקומי בעיר. הם נתפשים כבני המקום היכולים להעניק חוויה מהנה ואותנטית למבקרים. האם היית רוצה שסיור בשווקים בתל אביב יועבר על ידי מדריך מוסמך עם תואר שני בארכיאולוגיה, או על ידי בן העיר שיכול לחשוף אותך להווי הלוקאלי שלה ולהמליץ לך על החומוס הכי טוב באזור? אני באופן אישי הייתי מעדיף את הסטודנט המקומי.
חשוב לציין כי אותם מדריכים אינם גובים תשלום, והמקובל הוא לתת להם תשר בעבור הדרכתם. כתוצאה ממגמה חדשה זו, אני צופה כי תיירים ישכרו את שירותיו של מדריך מורשה שילווה אותם מבוקר עד לילה ב-4 ימים בישראל. בעתיד התיירים יהנו משירותיהם של שלושה מדריכים שונים - אחד בירושלים, אחד בתל אביב, ועוד מדריך לסיור פאבים בתל אביב".
הקנס למדריך לא מורשה: 3,000 שקל
בזמן שבמשרד התיירות בוחנים את תחום סיורי הנישות, צור ממשיך לפגוש את מורי הדרך הלא חוקיים שמתחרים בו בסיורים המסורתיים, כשהוא רואה אותם מסתובבים באתרים התיירותיים ומציעים עצמם כמדריכים לתיירים בלי שאף פקח יעצור אותם מלעשות זאת. "'אתה צריך מדריך באנגלית?', הם שואלים את התיירים התמימים, ומציעים עצמם ב-250 שקל לסיור של שעה־שעתיים בהר הבית", מתאר צור את התופעה. "ככה הם עושים כמה סיבובים על כמה קבוצות ביום אחד - ואנחנו נשארים בלי פרנסה. אני שומע כל מיני חאפרים שמדריכים קבוצות ומספרים להם סיפורים - וזה מביש. כשמורה דרך מעביר את החומר הוא צריך להעביר תכנים ריאליים ולא סיפורי מעשיות".
למארגן טיול או סוכן נסיעות שמחליט לא לעבוד לפי החוק משתלם לפנות למורי דרך לא מוסמכים, שכן אלה דורשים שכר נמוך יותר מאלה החוקיים. למורי הדרך בישראל יש הסכם קיבוצי הקובע שכר יומי של 225 דולר. הסיבה שמורי הדרך הלא מוסמכים מוכנים לעבוד בשכר יומי נמוך יותר מול מארגן הטיול או סוכן הנסיעות, היא במקרים רבים העמלות שהם יודעים שיקבלו מבעלי חנויות שאליהן יביאו את המטיילים כדי לקנות. כך הם מתכננים מראש מסלול שבו יציגו לקבוצה את האתרים התיירותיים - וייכנסו לחנות מזכרות או חנות תבלינים באזור. ככל שהמטיילים יקנו יותר, מורי הדרך הלא חוקיים יקבלו עמלה גבוהה יותר במזומן, שעליה הם כלל לא מדווחים לרשויות.
ממשרד התיירות נמסר בתגובה: "המשרד רואה במורי הדרך נדבך חשוב ביותר במתן שירותים לתיירים, ולכן מקפיד על רמת הכשרה גבוהה והשתלמויות בעבורם. המשרד ביצע ב-2015 קרוב ל-400 ביקורות אכיפה על בסיס יומי, שבהן נבדקו כאלף קבוצות תיירים, במטרה למנוע הדרכה בלתי־חוקית.
הביקורות מתבצעות באתרים תיירותיים מובהקים, ובהתאם לתלונות המתקבלות במשרד. התוצאות של אותן ביקורות הן שנקנסו שמונה מדריכים בלתי־מורשים (גובה הקנס הוא 3,000 שקל, ובסמכות המשרד לקנוס סוכנות נסיעות המעסיקה מורי דרך בלתי־מורשים בסכום של 9,000 שקל). בנוסף, 14 תלונות נמצאות בהליך ערעור ובדיקה בלשכה המשפטית של המשרד, ו-4 נמצאות בהליך משפטי בבית המשפט.
"לא כל תלונה על הדרכה בלתי־חוקית מסתיימת בקנס, אלא מתבצעות עשרות בדיקות ובכפוף לממצאים מתקבלת החלטה אם יש מספיק ראיות להטלת קנס. כמו כן, לישראל יש הסכם עם הכנסייה, שלפיה היא מאפשרת לראשי קהילות דתיות נוצריות ללוות כרועים רוחניים קבוצות צליינים שהם מביאים לבקר בישראל למטרה דתית.
"השר הנחה את המשרד להגביר את האכיפה. כמו כן, המשרד עובד בשיתוף פעולה מלא עם אגודת מורי הדרך ובשנה האחרונה מאפשר למורי דרך להצטרף למבצעי אכיפה ככל שירצו, וכן מממן ליווי של שוטר בתשלום בחלק מהמבצעים".
הכתבה פורסמה במקור באתר TheMarker
לכתבות נוספות באתר:
לטוס כמו טייקון: הצצה אל המטוסים הפרטיים של המיליארדרים האסיאתיים
