אז מה עושה נער עברי רחוק מהבית, בעיר סינית צפונית עם ניחוח רוסי, בטמפרטורה של 30 מעלות מתחת לאפס? אולי זה המזוכיזם היהודי, או הסקרנות הישראלית, או אולי איזשהו חיפוש אחרי שורשים אירופים בנופים מושלגים, או מניעים סמויים ועמוקים כלשהם. אבל המטרה הרשמית שלשמה טרחתי ונסעתי עד העיר חרבין, בירת מחוז חיילונגג'יאנג (Heilongjiang - נהר הדרקון השחור) שבצפון-מזרח סין, היא לבקר בפסטיבל מנורות הקרח (Bingdeng Jie) שמתקיים כאן כל חורף, בחודש ינואר.
את האווירה אפשר לחוש כבר בדרך לעיר: תחושת נמלול בקצה כפות הרגליים, צריבה קלה באף, וצורך להעביר את האוויר שאותו אני נושם, דרך סוג כלשהו של רדיאטור - כובע גרב, צעיף או צווארון. בהמשך גם זה נהיה בעייתי. הבל הפה שמצטבר על כובע הגרב, פשוט קופא גם הוא... ההרגשה, לפחות אצלי כאחד שבא ממחוזות החום של המזרח התיכון, היא שחייבים לזוז, ועדיף מהר, אחרת יהיה קר, וקר מאוד.
שיטוט בעיר: טאץ' רוסי ונקודה יהודית
השיטוט ברחובותיה הישנים יותר של חרבין מגלה את ההשפעות הרוסיות הרבות בעיר. בסוף המאה ה-19 הניחו הרוסים מסילת רכבת בקו שחיבר את חרבין עם עיר הנמל ולדיבוסטוק שלחוף האוקיינוס השקט, וכן בקו שחיבר בין העיר דאליאן למסילת הרכבת הטרנס-סיבירית, שעבר אף הוא דרך חרבין. כך הפכה חרבין מכפר קטן לעיר שיושבת על צומת דרכים חשוב, ובמהלך השנים הלכה והתפתחה לכדי בירת מחוז, עיר תעשייתית גדולה שאוכלוסייתה מונה כיום תשעה מיליוני בני אדם.
אלפי פליטים רוסים הגיעו לעיר ב-1917 במהלך המהפכה הקומוניסטית ברוסיה, והאוכלוסייה הרוסית הגדולה השפיעה רבות על הארכיטקטורה, התעשייה והתרבות של העיר. רישומי התקופה הרוסית ניכרים בעיר עד היום במבנים רבים, במסעדות, פאבים ובתי קפה בסגנון אירופי, וכן באוכלוסייה רוסית שמגיעה לעיר לקניות ולנופש. המבנה הרוסי הבולט והמרשים ביותר ששרד הוא כנסיית סנט סופיה, שעברה שיפוץ מקיף ובתוכה שוכן כיום מוזיאון לאדריכלות של חרבין.
עם תחילת העבודות להקמת המסילה התיישבו פה גם יהודים לא מעטים, ובסיום מלחמת רוסיה-יפן (1905-1904) הגיעו לחרבין חיילים יהודים ממשוחררי המלחמה, המפורסם שבהם הוא יוסף טרומפלדור, שלאחר שחרורו ממחנה שבויים ביפן ישב מספר חודשים בעיר. אל אלה הצטרפו פליטים שברחו מפרעות ברוסיה, אולם הגל הגדול של היהודים הגיע לעיר מרוסיה בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה. ההתיישבות הגיעה לשיאה בשנות השלושים המוקדמות, אז מנתה הקהילה כ-15 אלף יהודים. במהלך מלחמת העולם השנייה, כאשר העיר ואזור מנצ'וריה כולו כבר היו נתונים מספר שנים תחת שלטון יפני, עזבו רוב יהודי חרבין את העיר והיגרו למדינות שונות, בין השאר לישראל.
בשנים האחרונות נעשים מאמצים לשיפוץ ושימור בחלק מהאתרים יהודיים בעיר, ביניהם
בית העלמין היהודי, שקבורים בו בין השאר גם סבותיהם של ראש הממשלה אולמרט וחבר הכנסת אפי איתם, שמשפחותיהם עלו ארצה מחרבין. לאחרונה נחנך מחדש אחד מבתי הכנסת בעיר ומוצגים בו תערוכה לתולדות יהדות חרבין וכן סרט על שואת יהודי אירופה.
בכל מקרה, כפי שזה נראה כרגע, הישראלים לא נוהרים בהמוניהם לחפש אחרי שורשים אבודים בערבות מנצ'וריה, ולמעשה רוב התיירים המטיילים בסין פוסחים על הפינה הזו.
מתחם הפסטיבל: החומה הסינית בגרסת הארטיק
אני צועד לכיוון מתחם הפסטיבל, שמתקיים לצדי נהר סונגחואה הקפוא, ומלקק בהנאה ארטיק מתוצרת מקומית. פה אין צורך במקפיא, והארטיקים כמובן נמצאים מחוץ לחנויות, בארגזי קרטון על שפת המדרכה, במקום שבו אנחנו רגילים בדרך כלל לראות את ערמות העיתונים. כאן אני מבין את משמעות הביטוי עבודה סיזיפית - מנקי הכבישים עמלים לגרד את שכבת הקרח שהצטברה על הכביש בשלג האחרון, עוד לא סיימו את מלאכתם וכבר הסופה הבאה מכסה את הכביש בשכבת שלג טרייה, שתהפוך מיד לקרח קשה וחלק.
כבר בדרך למתחם אפשר ליהנות ממגוון פעילויות חורפיות שמתקיימות על הנהר: החלקה על מחליקיים (סקטים), גרירה במזחלות על ידי כלבים, גלישה במדרון על מזחלות, ונסיעה על הנהר הקפוא בכרכרה רתומה לסוסים. ברחבי העיר פזורות יצירות נוספות, בפארקים שונים וברחובות ראשיים, ומדי שנה נערכות גם תחרויות פיסול בשלג ובקרח.
הפסטיבל הוא למעשה תערוכה ענקית ומקורית של פיסול בקרח ובשלג. במתחם הפסטיבל פזורות עשרות יצירות בנושאים שונים - בעלי חיים, פירות ענקיים, מטוסים, מכוניות, כרכרות רתומות לסוסים, כנסיות וארמונות, מגדלים שאל ראשם ניתן לטפס ומשם להחליק למטה במגלשה, וכמובן, איך אפשר בלי, דגם של החומה הגדולה. הפסלים מוארים בלילה באורות צבעוניים שמעצימים את יופיין של היצירות, ולחלקם אפשר להיכנס ממש ולהיות מוקפים מכל עבר בקירות קרח.
הפסטיבל מתקיים ברציפות משנת 1985, אז חודשה המסורת לאחר הפסקתה באמצע שנות השישים, בתקופת מהפכת התרבות. רעיון הפיסול בקרח ובשלג הוא למעשה שכלול והרחבה של מנהג בן מאות שנים, שהיה נפוץ בחרבין. בעונת החורף היו התושבים יוצרים מנורות קרח פשוטות על ידי הקפאת מים בתוך דלי, יצירת חור בקרח וריקון פנים הדלי ממים שעוד לא קפאו. כך נוצר למעשה כד חלול ושקוף של קרח, שבמרכזו הונח הנר - והרי לנו מנורת קרח לתפארת.
אין ספק שחרבין מספקת חוויה מסוג אחר, אם כי אחרי שהייה של כמה ימים בקור הסוב-ארקטי הזה, הייתי ממליץ לאזן את חום הגוף עם כמה ימי רביצה על החוף בתאילנד...
עוד דברים ששווה לדעת
איך תגיעו: הגעה לחרבין (Haerbin) אפשרית בטיסה מכל הערים הגדולות בסין, או ברכבת. הנסיעה מבייג'ינג נמשכת כ-11 שעות ברכבת המהירה יותר, או 19 שעות ברכבת איטית (ומתישה).
מתי תגיעו: הפסטיבל מתקיים כל שנה מ-5 בינואר ועד 5 בפברואר, בפארק דז'אולין (Zhaolin) שברובע דאוליצ'ו (דמי כניסה: 30 יואן. הגעה ברגל, במונית או באוטובוס קו 8,53,113,114), וב-Harbin Ice and Snow World שמעבר לנהר (דמי כניסה: 80 יואן). הגעה ברגל, במונית או בקו 118.
כדאי לדעת: בתאריכים 13-6 בינואר מתקיימות בפארק דז'אולין תחרויות פיסול בקרח ובשלג בהשתתפות מתחרים ממדינות שונות.
מה עוד תוכלו לעשות: הפסטיבל מתחרה בפסטיבלים דומים שמתקיימים גם בקנדה, בנורווגיה וביפן, ובנוסף אליו מציע מחוז חיילונגג'יאנג אטרקציות תיירותיות נוספות: אתרי סקי (Yabuli,Yuquan), תחרויות ספורט חורף בינלאומיות (גם אולימפיאדת החורף תתקיים כאן בשנת 2010), וביקורים ואירוח אצל מיעוטים אתניים החיים באזור. במחוז ישנן כמה שמורות טבע ובהן אגמים, מעיינות חמים, הרי געש רדומים ואתרי דיג. דז'אלונג דזראן היא גן עדן לצפרים. זוהי ביצה ענקית (2,100 קמ"ר) הנמצאת על נתיב הנדידה של הציפורים במזרח אסיה. המקום משמש כנקודת עצירה וקינון למינים רבים של עופות, והביקור מומלץ בעיקר באביב.