זו הייתה משרה חלומית ומכניסה למדי בתחום התקשורת וההיי-טק, ואני קיבלתי אותה. הייתי אמור להעריך את זה - כל החיים למדתי, עבדתי קשה והתקדמתי כדי להגשים את השאיפות שלי. אבל זה לא היה זה. הסיבות לא משנות – היה לי ברור שזה פשוט לא המקום עבורי.
אחרי שלושה חודשים התחילו החרדות, השיחות המתישות והאינסופיות עם חברים ובעלי דעה, המחשבות והגישושים אחר תפקידים חדשים בתחום, עד שבסוף, יום לפני יום הולדתי ה-30, תחושת הבטן המעיקה הכריעה: אני עוזב מהר ועוזב עכשיו. עשיתי את זה בניגוד לכל מה שההורים טפטפו לי על עבודה קשה, כדי "רק לא לצאת כמוהם" ולהישאר בפריפריה. לא היה לי שום דבר ביד ולא מצנח ביטחון רחב מדי. זה לא מה שלימדו אותי בבית, לא בבית הספר ולא בסיפורים הכל אמריקאים הקפיטליסטיים שאנחנו רואים בסרטים. הרי התמדה סיזיפית מובילה להצלחה ולניצחון, ורק לוזרים וחלשים מרימים ידיים ועוזבים. לא ידעתי איך לאכול את זה.
אבל כמה ימים לאחר העזיבה, אחד מחבריי שלח לי לינק לאתר של צמד הכלכלנים והסופרים סטיבן לויט וסטיבן דבנר. לויט ודבנר התפרסמו בזכות הספרים "פריקונומיקס", ו"איך לחשוב כמו פריק", האבות הרוחניים של ז'אנר הכלכלה הפופולרית להמונים. מאז הם מתחזקים אתר ופודקאסט, שממשיכים לפצח תעלומות ותופעות מחיי היום יום בצורה כלכלית וידידותית. הפרק האחרון בפודקאסט שלהם משך תשומת לב גדולה, כי הוא העלה רעיון חתרני וחדשני: להתפטר זה אחלה, לפרוש זה כדאי, המיתוס האמריקאי ההוא על התמדה כבר לא תופס - או במלים שלהם – The Upside of Quitting.
אז הנה משהו שאולי הקורא בנימין נתניהו ישמח לשמוע: לפעמים הדבר הכי טוב שאתם יכולים לעשות הוא פשוט לפרוש. מהעבודה, מפרויקט בלתי נסבל שאתם תקועים בו, מרעיון מסוים שעבדתם עליו או מזוגיות שכבר מזמן לא עובדת. יותר ויותר חוקרים, מומחי קריירה ובעיקר עובדים צעירים בדור ה-Y מגלים בשנים האחרונות שנטישה מוקדמת של מקומות או רעיונות לא מוצלחים היא הדבר הכי נכון לעשות. האם באמת אפשר לזרוק את כל מה שחשבנו והכרנו על עבודה קשה וסיזיפית שמובילה לתוצאות? ולמה ההורים שלנו כל כך קשורים לכל זה?
לא כזה קר שם בחוץ
הקושי המרכזי שעומד בדרך אל מכתב ההתפטרות הוא פחד: הפחד שאנחנו מבזבזים את כל מה שהשגנו עד עכשיו – ותק, מעמד וניסיון - והופכים אותו לעלות שקועה, Sunk Cost. הרי רכשנו השכלה, עבדנו קשה, החברים בטוחים שהסתדרנו – אז איך לעזאזל אנחנו מעיזים לעזוב בגלל תחושת בטן?
דבנר ולויט מביאים כדוגמה את רוברט רייך, שר העבודה בממשל קלינטון, שהחליט לפרוש לאחר חמש שנים כדי לבלות יותר עם הילדים שלו, שאותם בקושי ראה במהלך כהונתו. במאמר שכתב על כך בניו יורק טיימס ציין רייך שהוא לא מאמין באפשרות של איזון נכון בין עבודה לחיי המשפחה; בסופו של דבר משהו תמיד נפגע. יש לנו גם דוגמה מקומית טרייה בדמותו של עמיר פרץ, או גדעון סער, שהודיע בספטמבר האחרון שהוא פורש כדי ללמד את בנו דוד ללכת - אם כי היום אנחנו יודעים אחרת.
האזכור של ילדים אולי אינו מקרי. באחד המחקרים שלויט ודבנר מצטטים נטען כי היכולת לנטוש רעיונות מסוימים ולא לחשוש מהעלות האבודה של ההשקעה שלנו, היא יכולת שקיימת במידה רבה אצל ילדים ובעלי חיים – והולכת ונעלמת ככל שאנו מתבגרים. הם מזכירים שאל מול העלות השקועה, כל מה שאבד, ניצבת עלות ההזדמנות - אפשרויות התעסוקה החלופיות, ואולי הטובות יותר, שאנחנו יכולים להשקיע בהן את זמננו.
"הבעיה היא שרוב האנשים לא מספיק מאמינים בעלות ההזדמנות שלהם או לא מודעים לה", אומר דבנר בראיון עמו. "הרי כל שעה, דולר או תא מוח שאנו מבזבזים בפרויקט מסוים שאנו לא מאמינים בו הולך לאיבוד. היינו יכולים השקיע אותו במקום טוב יותר. אנחנו טוענים שלנטוש מהר מקום מסוים זה רעיון שלא מספיק זוכה להערכה".
קרן רובין, בת 29, בלוגרית ועורכת תוכן, היא דוגמה טובה לתזה של דבנר ולויט: בארבע השנים האחרונות היא הספיקה להחליף שלושה מקומות עבודה עם כמה תקופות אבטלה באמצע, כשסיבת העזיבה זהה: חוסר סיפוק וחוסר התאמה לכישוריה. "בן אדם שעוזב מקום עבודה יותר מפעם אחת הוא בן אדם שאפתן", היא אומרת. "הוא חושב שמגיע לו משהו טוב יותר ויודע מה הערך האמיתי שלו בשוק העבודה. אנשים עם הערכה עצמית נמוכה יותר יהיו מוכנים להסכים בקלות למשכורות נמוכות, חוסר הערכה או תנאים ירודים, כי הם מתקשים גם ככה לקום ולעזוב, ולא באמת מאמינים בערך שלהם".
הזגזוג הזה בין מקומות עבודה לא נראה רע בקורות חיים?
"גם זה קרה. התראיינתי לעבודה שמאוד רציתי והמראיין שם אמר לי, את עזבת שלושה מקומות עבודה במעט זמן יחסית, ואת מאוד שאפתנית, אני חושש שאת פשוט תשתעממי מהר ותחפשי מהר מאוד אתגר חדש. יכולתי להבין את זה, הוא הרי כן שואף ליציבות כמעסיק".
ואכן, הדור הצעיר יותר שמחליף עבודות בקצב מסחרר יוצר לא מעט כאב ראש עבור המעסיקים. מלי אלקובי, מנכ"לית חברת הייעוץ דינמיקס, מספרת על מנהלים מתוסכלים, שלא יודעים כיצד להתמודד עם אותם עובדים צעירים שעוזבים את מקומות העבודה אחרי כמה חודשים או לפעמים אפילו יום אחד, כמו במקרה של נדב זקן, הבן של שולה, שנטש משרה שסידר לו הבוס אולמרט לאחר יום אחד בלבד, כפי שנחשף בתמלילי השיחות ביניהם באחרונה.
לדברי אלקובי, מחקר אחרון שביצעו בנושא גילה כי 25 אחוז מקרב עובדי דור ה־Y בגילאי 20-35 עזבו מרצונם את מקום העבודה בשנתיים האחרונות, לעומת רק 12 אחוז מקרב עובדים מבוגרים יותר. הסיבה הנפוצה ביותר לעזיבה היתה חוסר קידום מקצועי והיעדר סיפוק. "העובדים הצעירים של היום מחליטים הרבה יותר מהר אם מקום עבודה מסוים טוב עבורם או לא, והם הרבה פחות מוכנים להתפשר על איכות החיים או על הסיפוק המקצועי שלהם", אומרת אלקובי. "הם גם הרבה יותר בטוחים בעצמם ומאמינים שיסתדרו בחוץ. בסדנאות שאני מעבירה למנהלים אני מנסה להסביר להם את הצרכים של העובדים הצעירים, שהרבה יותר חשוב להם סיפוק ואתגר מקצועי ואיזון בין העבודה לחיים".
חולמים על התפטרות בלילה
הנתונים, מסתבר, בצד של קרן. מחקר חדש של המכון הלאומי למחקר כלכלי בארה"ב (NBER) מצא כי הנטייה לקפוץ בין עבודות בשנות העשרים של חייך לא מעידה בהכרח על חוסר יציבות ואחריות, כמו שרבים חושבים, אלא דווקא עשויה לקרב את אותם עובדים צעירים למציאת עבודה מכניסה יותר בשנות ה-30 וה-40 לחייהם. במלים אחרות, למשרה החלומית בעתיד יש פרמיה, והיא עוברת דרך הרגליים ומכתבי התפטרות מהמקומות שאינם מספיק מספקים או מאתגרים אתכם.
לפי אותו מחקר, הפורשים המקצועיים, שהתנסו ביותר מקומות עבודה מהשאר, הצליחו לעתים קרובות יותר למצוא את הייעוד האמיתי שלהם - עבודה מספקת, מלהיבה ומתגמלת יותר, כזו שהם לא רצו לנטוש כל כך מהר. דווקא עמיתיהם שנותרו באותו מקום עבודה שנים ארוכות וצייתו לכלל הקפיטליסטי הנוקשה, שרק חלשים מרימים ידיים ועוזבים, נותרו מאחור יחסית ברמת ההכנסה בטווח הרחוק.
ועדיין נראה כי הרוב רק מפנטזים על החלפת עבודה, אך לא עושים זאת. סקר גאלופ השנתי האחרון על שוק העבודה העולמי, שנערך ב-142 מדינות בקרב כ-180 מיליון מועסקים, מצא שרק 13 אחוז מהעובדים מרגישים מחויבים ונאמנים למקום העבודה שלהם. כלומר, מרבית העובדים עסוקים רוב הזמן בחיפושי עבודה מהצד תוך כדי. סקר מקומי של אול ג'ובס מצא כי 60 אחוז מקרב העובדים עד גיל 35 בישראל שוקלים להחליף מקום עבודה במהלך השנה הקרובה.
פרופ' יונתן סמילנסקי, מנהל המרכז לניהול קריירה בפקולטה למנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב ויועץ לארגונים מובילים בארץ ובעולם, מחזק את הטענה הזאת. הוא טוען שאנשים רבים מפחדים לעזוב מקום מסוים, בעיקר כי הם חוששים שבחוץ קשה יותר; הם מעדיפים להיאחז בקרנות המזבח של הפינה הבטוחה שלהם, גם אם היא מדכאת ומשעממת אותם.
"הבעיה היא שרוב האנשים כלל לא מודעים לאפשרויות שקיימות בחוץ, וסובלים מהערכה עצמית נמוכה מדי לגבי עצמם ולגבי היכולת שלהם לאתר הזדמנויות כאלה", הוא אומר. "למרות הכותרות שאנחנו קוראים על גלי פיטורים וקשיים בשוק התעסוקה, במקרים רבים אנשים שכן מעזים לעזוב מצליחים למצוא משרות טובות יותר שהולמות את הכישורים שלהם. אם לא טוב לך, ואתה באמת מאמין בכישורים שלך, אין סיבה שלא תחפש הזדמנויות אחרות".
ד"ר אבי שניידר, מרצה לייעוץ ארגוני במכללה למינהל, מטיל קצת ספק במוטיבציה האישית והרוח החופשית של הצעירים שמסמנים הנתונים. לדעתו, יש סיכוי שמדובר בתפיסת עולם שמכסה על מצוקה ומחסור במשרות טובות. "הם עוזבים כל כך מהר כי באמת לא מדובר במשרות חייהם", הוא אומר. "שוק העבודה שמקדם את פניהם של הצעירים היום הוא אכזרי ולא מתגמל. הם משקיעים שנים והון רב ברכישת השכלה ומקצוע, וכשהם יוצאים לשוק הם מצפים לקבל תמורה להשקעה, ולעתים קרובות הם מתאכזבים, במיוחד במקצועות כמו אדריכלות, ראיית חשבון, פסיכולוגיה או משפטים".
"מה אתה עושה" זה שם המשפחה החדש
פער דורות עמוק מתבטא בתגובות של ההורים והסביבה לכוונה הרדיקלית להתפטר. דניאלה, 34 (שם בדוי), אחזה במשרה נחשקת בחברת הייטק בינלאומית והתפטרה לאחרונה. "אחרי ארבע שנים במקום העבודה שלי התחלתי להרגיש מיצוי די עמוק", היא מספרת. "הבנתי שאני ממש מתקשה להתפתח באותו מקום. מכיוון שאני אדם מחושב מאוד, שרגיל לעבוד קשה, ניסיתי קודם כל למצות את האפשרויות בארגון שעבדתי בו וניסיתי להתפתח דרך פרויקטים נוספים שיכולתי להתנסות בהם".
אחרי שנתיים גם הכיוון הזה מיצה את עצמו, ודניאלה התחילה לחשוב על הזדמנויות אחרות בחוץ. "מכיוון שהתחום הספציפי שעסקתי בו הוא מצומצם יחסית, הרגשתי שאני חייבת למצוא משהו אחר לפני. היו לי המון לילות ללא שינה, חרדות ומחשבות מה הלאה", היא אומרת. "אני זוכרת שבוקר אחד, כשהייתי כבר ממש בדיכאון מהעבודה ודיברתי עם אמא שלי על זה, היא אמרה לי שאולי כדאי שאלך לפסיכולוג. התעצבנתי עליה, וצעקתי עליה שזה שאני לא מרוצה מהעבודה שלי – זה לא אומר שמשהו לא בסדר איתי".
גם החברים הרימו גבה. "זה נתפש בעיניהם כמעשה פזיז, חסר אחריות", היא מספרת. "היו כאלה בסביבת העבודה שחשבו שאני כפוית טובה, כי היתה לי משרה די טובה ומכניסה, אבל תחושת הבטן שלי היתה כל כך חזקה שזה כבר לא המקום עבורי, שלא היתה לי ברירה. אתה בסוף תמיד מגיע לקונפליקט מאוד חזק בין האינסטינקט שלך שאומר לך לעזוב, לבין המחשבה שאולי אתה עושה טעות מרה, והחיים הם לא תוכנית כבקשתך ואולי אין לך זכות להתפנק". בסופו של דבר, היא עזבה רק אחרי שמצאה עבודה אחרת.
גיל צוק (36), עד לא מזמן מנהל השיווק הראשי של לוריאל ישראל, החליט לצאת לחופשי ללא מצנח ביטחון. "היה לי תפקיד מצוין ונהניתי מאוד מהעבודה במשך כמה שנים טובות, אבל בשלב מסוים הוא פשוט הפסיק לאתגר אותי והרגשתי שאין לי לאן להתפתח. מאחר שהייתי בתפקיד ניהולי הרגשתי שאני לא באמת יכול לחפש עבודה אחרת באמת תוך כדי, כמו שרבים חושבים שאפשר. גם מתוך לויאליות למקום וגם כי לא הרגשתי נעים להיעלם לכל מיני ימי מיון או ראיונות ולשקר למנהלים שלי".
בדומה לדניאלה, גם צוק קיבל תגובות צוננות מההורים בעיקר. "הם חשבו שזה הדבר הכי גרוע שעשיתי בחיים שלי, לעזוב עבודה כזו מבלי שיש לי אחת אחרת. אבל אני מאוד מרוצה מההחלטה שלי. כבר 5 שנים כמעט לא קראתי ספר, ואני נהנה מהזמן החופשי, ומחפש עבודה בשקט בינתיים, שזו עבודה בפני עצמה".
לדבריו, אף שהתבשל עם המחשבות על עזיבה במשך חצי שנה, היה לו ברור שהוא עושה את ההחלטה הנכונה. "ידעתי לאן אני רוצה להגיע בעוד חמש או עשר שנים, והבנתי שעוד שנה באותו תפקיד לא תקדם אותי לשם או תוסיף משהו לרזומה. הנושא של ניהול קריירה ולדעת מתי הגיע הזמן להמשיך הלאה הוא עניין חשוב לטעמי, בטח בתעשייה כמו שיווק או פרסום, שלפעמים להישאר במקום אחד יותר משש-שבע שנים נראה קצת חשוד".
לפי שניידר, הקושי בלעזוב את מקום העבודה טמון לא רק בפחדים ובחרדות האישיים שלנו, אלא גם בניסיון של ארגונים להעניק זהות לעובדים שלהם. "כשעובד מחליט לעזוב מקום מסוים, הוא למעשה מרגיש שהוא מוותר גם על חלק מהזהות שלו. אם פעם שמות המשפחה היו מלמדים משהו על העיר שבה אדם נולד, שם האב או העיסוק המקצועי שלו, היום אנחנו מזהים אנשים בעיקר לפי המקום שבו הם עובדים. אמרת על מישהו שהוא עובד בחברת הייטק או בעירייה, למעשה כבר אמרת עליו לא מעט. זה משהו שנשאר איתנו מאז המהפכה התעשייתית כמעט, גם אם קצב תחלופת העבודות כיום הוא גבוה בהרבה".
אז מה לעשות? התשובה המעצבנת היא שרק אתם יכולים לדעת. האומץ לעזוב טמון במידה רבה במידת ההערכה העצמית שלנו והיכולת שלנו להאמין בהזדמנויות שלנו בחוץ. אם תחושת הבטן שלכם באמת מסמנת לכם חזק החוצה, אולי כדאי לחשוב מאיפה היא מגיעה ולמה, ומה בכל זאת יכול להיות בחוץ, ולא ישר להיכנע לפחדים שמתקיפים אותנו מכל עבר.
אלקובי ממליצה שאם אתם חושבים ברצינות לעזוב את מקום העבודה שלכם, תנסו לשוחח קודם עם המנהל או המנהלת ולברר האם ניתן לעשות משהו כדי לשפר את מצבכם, והאם יש תפקידים אחרים שמתאימים לכם. "הרבה פעמים עובדים רבים לא מודעים להזדמנויות שיש בארגון שלהם", היא מוסיפה. אם כבר החלטתם לעזוב, היא ממליצה לנסות לצמצם את טווח הטעות ולנסות למצוא תפקיד אחר מראש, וגם להבין כמה חודשים תוכלו לשרוד בלי עבודה. "נכון, לא נעים לעזוב. אבל התחושה הלא נעימה של העזיבה חולפת די מהר".