ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ניסה לקדם את "חוק ההמלצות" בניסיון להסתיר המלצה עתידית אופציונלית של המשטרה להעמיד אותו לדין? נתניהו דוחף מאחורי הקלעים לאימוץ בישראל של "החוק הצרפתי" האוסר על פתיחת חקירה נגד מנהיג המדינה המכהן? עם כל הכבוד לניסיונות האנטי-דמוקרטיים הללו של נתניהו, את אחת מהצעות החוק שהכי חשוב שיחוקקו וייכנסו לתוקף, נתניהו וחבריו בקואליציה דווקא מעדיפים לעכב כבר כמה שנים. מדובר בחוק למניעת התעמרות בעבודה. חוק שמתיימר לחולל מהפכה תפיסתית וחברתית של ממש.
"התעמרות בעבודה", כהגדרתה הכללית בהצעת החוק, היא "התנהגות חוזרת ונשנית כלפי אדם, במספר אירועים נפרדים, שיש בה כדי ליצור עבורו סביבה עוינת במסגרת עבודה". החוק מונה סוגים של התנהגויות שייחשבו להתעמרות אסורה, בהן התייחסות מבזה, משפילה או מזיקה כלפי אדם, שיבוש יכולתו של אדם לבצע את תפקידו, לרבות באמצעות הצבת דרישות בלתי סבירות, הטלת משימות על האדם שמטרתן מילוי צרכיו האישיים של אחר, הכפפתו של אדם לאווירה של פחד ואיומים ועוד.
התעמרות בעבודה על שלל גווניה היא תופעה נפוצה ורבת-פנים, שרבים חוו על בשרם בשלב זה או אחר של הקריירה, והיא יכולה, איך לומר בפשטות - לאמלל את האדם, לפגוע בדימוי העצמי שלו ובאיכות חייו, ביכולת שלו להשתכר, ועוד.
מחקר שיזם והוגש למשרד הכלכלה לפני כמה שנים, מצא שכל עובד שני בישראל סבל או סובל מהתעמרות או מהתנכלויות בעבודה. אצל מחציתם חלה בעקבות זאת ירידה במוטיבציה, ואצל 11% מהם הובילה ההתעמרות לחוסר תפקוד מוחלט.
דוגמאות טריות ואקטואליות להתעמרות בעבודה לא חסרות. למשל, טענות כאלה עלו לאחרונה בתביעת עובדת מעון ראש הממשלה לשעבר, שירה רבן, שטוענת כי אשת ראש הממשלה, שרה נתניהו, התעמרה בה והתייחס אליה כאל "שפחה", או "אמה". נתניהו מכחישה את הטענות.
הפיצוי: עד 120 אלף שקל ללא הוכחת נזק
גם מה שקורה בחברת טבע עשוי להיחשב להתעמרות בעבודה. כאשר חרב הפיטורים מונפת מעל ראשם של עובדים רבים במשך תקופה ארוכה של חוסר ודאות, או פעם אחר פעם, הדבר עלול להביא ליצירת סביבת עבודה עוינת. כשמקשיבים לעובדים החוששים מפיטורים, מבינים את המחיר הנפשי הכבד מנשוא: "התחושה מאוד קשה. אין לי חשק לעשות כלום, לא פה ולא בבית. פה התחתנתי, פה גידלתי את הילדים שלי", אמרה אתמול (ה'), עפרה יפרח שעובדת במפעל טבע בקריית שמונה כבר 29 שנה, לכתבת הפוליטית של "גלובס", טל שניידר.
כדאי לציין גם, כי ההפסד הכלכלי שנגרם למשק בגין התופעות של התעמרות בעבודה, מגיע לפי ההערכות ל-1.5 מיליארד שקל מדי שנה.
באופן טבעי, במקרים רבים, עובדים הסובלים מהתעמרות בעבודה, בעיקר כאשר ההתעמרות היא מצד ממונה עליהם (שכן התעמרות יכולה לקרות גם בין עובדים באותה "רמה"), מהססים לעמוד על זכויותיהם או למצות את הדין עם המתעמר מחשש כי יבולע להם. גם אין מודעות מספקת - ולא שיח ציבורי - בקרב הציבור באשר לתופעת ההתעמרות בעבודה, השלכותיה, ונזקיה.
כדי להילחם בתופעת ההתעמרות בעבודה, גובשה בשנים האחרונות הצעת החוק החשובה על-ידי חברת הכנסת מרב מיכאלי, בסיוע פרופ' אורית קמיר, שניסחה גם את החוק למניעת הטרדה מינית, ומשרד עורכות הדין ארנה לין. עוד קודם לכן הוגשה גם הצעת חוק בנושא על-ידי זהבה גלאון (יו"רית מרצ).
נוסף על ההגדרות של "מהי התעמרות בעבודה" שאותן הזכרנו לעיל, החוק המוצע, שעבר בקריאה טרומית בכנסת לפני שנתיים וחצי - אך תקוע מאז - אוסר על מעסיק, מנהל, עמית לעבודה וכל אדם אחר להתעמר בזולתו במסגרת העבודה. החוק גם קובע פיצוי של עד 120 אלף שקל ללא הוכחת נזק למי שהתעמרו בו.
בדומה למה שקבוע בחוק למניעת הטרדה מינית, גם החוק למניעת התעמרות בעבודה מחייב את המעסיקים לנקוט אמצעים סבירים כדי למנוע את התופעות שהחוק רוצה למגר. כך, לפי ההצעה, מקום עבודה המעסיק יותר מ-25 עובדים יחויב בין היתר לקבוע תקנון שבו יובאו עיקרי החוק, בדומה לתקנון למניעת הטרדה מינית. כמו כן, נקבע כי לבתי הדין לעבודה תהיה סמכות ייחודית לדון בתביעות האזרחיות מכוח חוק זה.
פוטנציאל למהפכה תפיסתית של כל עובד ומנהל
כדי להבין את הפוטנציאל הגדול הגלום בחקיקת החוק למניעת התעמרות בעבודה, ואת השינוי החינוכי-הסברתי-מניעתי שביכולתו לחולל, ניקח לדוגמה את המהפכה העצומה שחולל כאן החוק למניעת הטרדה מינית, שחוקק לפני כמעט שני עשורים. כפי שהיטיבה לבטא לאחרונה פרופ' אורית קמיר, ה"אימא הרוחנית" של שני החוקים.
קמיר סיפרה שבשנתיים שלאחר חקיקת החוק למניעת הטרדה מינית היא הרצתה בפני מאות גברים ונשים על תוכנו, מטרותיו וחשיבותו. היא העידה, ש"כבר במהלך השנתיים הללו, ועוד יותר מכך בהרצאות שהעברתי בשנים שבאו אחריהן", ראתה את השינוי ממש מול עיניה.
"בהרצאות הראשונות, הנשים בקהל ישבו דמומות ולא העזו להוציא הגה מפיהן. היה נדמה כאילו ירדתי מכוכב לכת זר ומוזר, שעליו אולי יש הטרדה מינית, אבל שהתכנים שאני מדברת עליהם לא רלבנטיים כלל לחברה הישראלית. יתרה מכך, היו גברים בקהל שהגיבו בלהט, תוך האשמות קשות, ש'החוק מיותר', ש'הוא פוגע ברומנטיקה במקום העבודה', שהוא רק 'פרי דמיונן של נשים מתוסבכות שעושות הר מעכבר".
קמיר הוסיפה וסיפרה, שלא חלף זמן רב, והדינמיקה השתנתה מן היסוד. "נשים מהקהל החלו לדבר- לספר חוויה אישית שלהן או של חברה, להגיד כמה הן שמחות שסוף כל סוף יש שם למה שחוו, ולחלוק את הקשיים הנמשכים בהתמודדות עם הטרדה מינית למרות הוראות החוק.
"הגברים, לעומתן, השתתקו, והבעות הפנים שלהם נדמו לאלו של ילדים ששינו להם את כללי המשחק באמצע המשחק, והם מתקשים להבין למה ומדוע. אף שהיה ברור שתחושותיהם, כולל כעס, בלבול וחשש, רוחשות מתחת לפני השטח, לגברים לא הייתה יותר לגיטימציה לתפוס את חלל השיחה".
לדברי קמיר, "רק בשנים האחרונות, אחרי שנשים וגברים הפנימו שהחוק הישראלי בחר צד - את הצד של המוטרדות ושל המוטרדים, מתחיל להיווצר דיאלוג יותר פורה, שבו לוקחים חלק גם נשים וגם גברים. הדיאלוג עוסק בגבולות של האסור והמותר, ובמקום של החוק ברגולציה של יחסי הכוח המגדריים שבאים לידי ביטוי באינטראקציות יומיומיות או אינטימיות".
כמו שהחוק למניעת הטרדה מינית הביא למהפכה תפיסתית של כל אחד מאיתנו את האופן שבו צריך להתייחס לזולת, ואיפשר לנשים ולגברים לעבור גם תהליך של ריפוי באמצעות דיבור בפומבי על הטרדות שחוו, כך לחוק למניעת התעמרות בעבודה יש פוטנציאל להביא למהפכה תפיסתית של כל עובד או עובדת, מנהל או מנהלת, מעסיק או מעסיקה, באשר לאופן הראוי שבו צריכים להיראות יחסי עבודה תקינים.
ובפשטות, כפי שבעבר יחס בוטה לנשים יכול היה להתקבל בסלחנות בחברה, והיום החברה מוקיעה אותו, כך בעתיד, צעקות, השפלות או התעמרות מסוג אחר של מנהלים בעובדים, שהיום מתקבלות לעיתים כדבר שהוא כמעט טבעי או אינהרנטי ליחסי עבודה, יוקעו על-ידי החברה, עובדים יתלוננו ויגישו תביעות, המעסיקים יעשו הסברה, והתופעה הבעייתית תצטמצם.
אז אם החוק למניעת התעמרות הוא כל-כך חשוב - למה הוא תקוע ולא מחוקק?
נזכיר כי לפני כשנתיים וחצי הצעת החוק למניעת התעמרות בעבודה עברה בקריאה טרומית בכנסת, תחת כהונתו של אריה דרעי כשר הכלכלה. דרעי אף הצהיר שצריך לקדם אותו גם ללא הצעה ממשלתית, בתוך ניסיון להשיג תמיכה כזאת, כי זה חוק חשוב מכדי שיידחה.
בנוסף, התנהלו דיונים של נציגי המעסיקים, נציגי התעשיינים, חברי כנסת, ארגוני עובדים, עורכי דין, וכולם השתכנעו בנחיצות החוק וגם גובש נוסח מוסכם שלו. אלא שאז, בימים שראש הממשלה נתניהו החזיק בתיק הכלכלה, הצעת החוק נתקעה פתאום.
חברת הכנסת מיכאלי אמרה בעבר ל"גלובס", כי לפי מה שהיא יודעת, הסיבה המרכזית לכך שהצעת החוק לא קודמה הייתה התנגדותו של נתניהו, על רקע הסכסוכים המשפטיים שבהם היו ועדיין מעורבים עובדי מעון ראש הממשלה לשעבר, מני נפתלי, גיא אליהו. נפתלי ואליהו זכו בתביעות נגד המעון, תוך שנשיאת בית הדין האזורי לעבודה בירושלים לשעבר, דיתה פרוז'ינין, קבעה כי אשת ראש הממשלה, שרה נתניהו, התייחסה אליהם באופן לא הולם, בלשון המעטה.
לפני כמה שבועות הצטרפה גם שירה רבן אל "מועדון" העובדים, שטוענים כי נפגעו מהיחס של שרה נתניהו וכי זכויותיהם קופחו בעת שעבדו במעון ראש הממשלה.
אתמול דיברתי בעניין זה שוב עם ח"כ מיכאלי. לדבריה, היא לא נואשה מקידום החוק למניעת התעמרות בעבודה אפילו בכנסת הנוכחית. "לאחרונה הצלחתי לשכנע את אלי אללוף (יו"ר ועדת הרווחה) שנקיים בקרוב ישיבה כדי לדון בקידום החוק". עם זאת, מיכאלי לא אופטימית במיוחד באשר לסיכויים לקדמו. "לממשלה היום אין קשב לשום דבר חוץ מאשר לאג'נדות הפרטיות שלה לסוגיהן".
ומה יקרה אם מיכאלי ושותפיה ייכשלו בניסיונותיהם, והכנסת לא תשלים את הליך חקיקת החוק למניעת התעמרות גם בשנים הקרובות? פרופ' קמיר מאמינה שיש בכל זאת תקווה.
במאמר שלה שהתפרסם אתמול לראשונה מציינת קמיר כמה פסקי דין שנתנו בתי הדין לעבודה, שמעידים לדבריה כי בתי הדין מזהים התעמרות ללא כל קושי, ונותנים מענה לתופעות של התעמרות בעבודה גם ללא צורך בשימוש בחוק הספציפי שתקוע. קמיר כותבת כי "מתברר, שמערכת בתי הדין לעבודה אינה זקוקה לחקיקת חוק למניעת התעמרות בעבודה, ויכולה לטפל בתופעה בכלים העומדים לרשותה".
לדברי קמיר, "מלכתחילה היה טוב אילו מילאה הכנסת את תפקידה וחוקקה את החוק, אשר גוזר, במשנה סדורה, הוראות נורמטיביות רפורמטוריות מהשקפת-עולם מוצהרת. זה תפקידו של בית-הנבחרים, וזה תפקידם של חוקים שנועדו לעגן ערכים ולשנות התנהלויות רווחות. אך בדיעבד, משהתמהמהה הכנסת וגררה את רגליה, הרימו בתי הדין האזוריים לעבודה את הנטל והוכיחו כי ביכולתם לעמוד במשימה הנחוצה".
נקווה, כי פרופ' קמיר צודקת. אני יותר סקפטי ופחות אופטימי ממנה. איני חושב ששופטי בתי הדין לעבודה בהווה ובעתיד אכן מסוגלים לחולל לבדם את המהפכה החברתית והתודעתית הדרושה בנושא ההתעמרות בעבודה, בהיעדר חוק ברור לפרש אותו.
כך למשל, כל הרכיב ההסברתי והחינוכי, חובת התקנת תקנון, מינוי ממונה מטעם המעסיק וכיוצ"ב - המצויים בהצעת החוק - לא יבואו לעולם אם נתלה את יהבנו רק על פסקי הדין של שופטי העבודה. מהפכה של ממש תתרחש רק אם החוק יחוקק, או לחלופין, אם כלל המעסיקים יאמצו את הצעת החוק באופן וולונטרי ויחילו את כלל הוראותיה במקומות העבודה.