"אפשר להיראות ייצוגי ומדוגם גם עם ראסטות"
אל תטעו - אין לו שום בעיה עם זה: "אני חושב ששיער ארוך זו אמירה, וראסטות פי כמה. עם כמה שאנחנו רוצים לחשוב על עצמנו כאנשים פתוחים ונאורים, לכולנו יש סטיגמות. בדרך כלל אנשים מאוד מסוימים הולכים ללמוד משפטים, וקשה לאנשים לקבל את הניגוד שבין עורך דין, שזה מקצוע אפור ומרובע, וראסטות שמייצגות חופש וקלילות. אפשר להקביל את זה למישהו עם קעקוע על הגוף או על הפנים, מסוג האנשים ששופטים לא מצפים שייכנסו להם לבית המשפט. אבל אני חושב שזה עובד טוב לעולם שאני עובד בעמותה, כי זה מאוד זכיר וכשאני מגיע לבית המשפט זה 'וואו'. כשהייתי מתמחה בתנועה היה לנו דיון בבג"צ בבית המשפט העליון. כשהגעתי עם עורכת דין של העמותה, השומר בכניסה אמר לי: 'אני מכיר אותך. כנס אחי', והיא התרעמה: 'שמונה שנים אני באה לפה פעם בשבועיים, הוא כולה חודשיים פה ואתה נותן לו להיכנס חופשי?'".
"בדרך כלל אני מאוד נהנה מזה", מודה תומר, "כי עורכי דין הם עם מאוד נוקשה וסטיגמטי, בייחוד המבוגרים. לכן הרבה פעמים זה נותן לי פתיחה יותר טובה, כי אני מגיע והצד השני מסתכל עליי ואוטומטית מזלזל. אני פותח ב- 1-0, כי האדם מולי מוריד מגננות כשהוא חושב שעומד מולו סטלן, ואז אני פותח את הפה ומפתיע אותו". מצד שני, יש גם חסרונות – "פעם הייתי בוועדה בכנסת ועמד שם חבר כנסת חרדי שמרן. בדרך כלל אני מדבר המון ומקבל פידבקים טובים, אבל הרגשתי שהוא לא נותן לי לדבר, וביטל את מה שכן הצלחתי לומר. הרגשתי שהוא לא תופס אותי כאדם רציני שיכול לתרום לדיון. גם כשהגעתי לפקולטה למשפטים השאלה הקבועה הייתה: 'אחי, איפה אפשר להתארגן?'".
מחוץ לבית המשפט, תומר מעיד שהוא תרמילאי בנפש ומתגאה ביכולות הבין-אנושיות שלו ("מבחינתי אין זרים אלא רק אנשים שעדיין לא הכרתי"). "התחלתי ללמוד בגיל 24 ועשיתי את כל מה שצריך, אבל לא הפסקתי לעשות את הדברים שאני אוהב תוך כדי. הלכתי למשפטים בכלל כי רציתי להיות עיתונאי - כשהנחיתי תכנית תרמילאות בערוץ הטיולים מאוד אהבתי את הבמה. כל העיתונאים הגדולים שקראתי עליהם למדו משפטים והרגשתי שזה נותן רקע טוב למה שרציתי לעשות. זו כנראה לא הייתה תשוקה מספיק גדולה, כי כשסיימתי את התואר ראיתי שיש מקומות אחרים שאני יכול להגיע אליהם ולא הלכתי לכיוון התקשורת".
חבריו של תומר לא האמינו לו שהוא הולך ללמוד משפטים, "אפילו שבתיכון היו אומרים לי 'יאללה, לך תריב איתם קצת'. תמיד היה בי משהו שמחפש להנהיג ומחפש צדק, והוספתי לזה פן קליל. אנשים שפגשתי בטיולים היו בהלם כשסיפרתי שאני מתחיל ללמוד משפטים. גם היום, אני הולך להרבה פסטיבלים ואחרי שאני מספר לאנשים שאני עורך דין אני אומר להם "סתאאאם", ואז חוזר חלילה במשך כמה דקות עד שאני מגלה להם שזה אמיתי".
כשסיים ללמוד פנה אל התנועה לאיכות השלטון והפך למתמחה, המשיך שם כעורך דין, וכיום הוא מנהל את מחלקת הליטיגציה. "במקום הזה אני מרגיש שכל הכישורים שלי באים לידי ביטוי: עמידה ודיבור בפני קהל והחיבור לתיקים שאני מוביל. יש גם המון התעסקות עם התקשורת והיכולת ללכוד אנשים ולהתחבר אליהם, שזו מיומנות מאוד חשובה למשפטן".
איך מגיבים אליו שופטים? "הם מאוד נזהרים לא להיכנס למקומות האלה", הוא אומר. "שופט שיעיר על איך שאדם נראה אוטומטית ישים אותו במקום שהוא נותן לך העדפה. פעם אחת שופט התעצבן על הצד שעמד מולי, שדיבר שטויות, ואמר לו: "לא רק זה, אלא גם הבאת את האדון עם הראסטות כל הדרך מירושלים...". אני חייכתי, זה הצחיק אותי. זה לא מזלזל בעיניי, אבל מצד שני הוא לא היה מעז לומר 'הבאת את האיש השמן' או 'את הבחורה הרזה'. מה שכן, שופטות אוהבות את זה יותר, הן רואות בזה משהו נחמד יותר מאשר שופטים גברים".
בזכותך הלכתי פעם ראשונה למוסך
"פעם אחת בזמן צילומים לראיון", מספרת תהילה גבאי דויטש, מייסדת ומנהלת מיזם "אוטול'ה" בו היא מעבירה סדנאות להיכרות עם הרכב, "הצלם הנחה אותי להראות איך להחליף גלגל ברכב, ואז הוסיף: 'אני אוציא לך את הברגים ואז תבריגי אותם'. 'למה?', שאלתי, 'כל הרעיון הוא להראות שנשים יכולות לעשות הכל לבד'. הוא לא האמין שאני באמת יכולה להחליף גלגל לבד, לקח לו המון זמן להשתכנע".
לפני ארבע שנים סיימה תהילה, נשואה עם ילדה בת 4.5 מפתח תקווה, לעבוד בבזק, ובילתה חצי שנה בעבודות זמניות שעבורן רכשה רכב. חודשיים לאחר מכן נתגלתה תקלה ברכב והוא לא התניע. "מישהו שעבד איתי אמר לי שאני יכולה למלא מים מזוקקים במצבר והוא ייסע במשך כמה ימים, וזה עבד", היא מספרת, "הרגשתי מכונאית-על, כמו קוסמת. פתאום אמרתי לעצמי שאולי אלמד את זה בקורס ואעבוד בזה? חרשתי על האינטרנט, חיפשתי בהמון מקומות וראיתי שאין מקום שמציע ללמוד להכיר את הרכב. מצאתי רק קורס אחד שנמשך שנתיים, וחשבתי לעצמי שאולי אני אפתח קורס כזה, אבל כשסיפרתי על זה למישהי שעבדה איתי היא צחקה עליי ואמרה שזה רעיון מטומטם".
תהילה החליטה לוותר על הרעיון, אבל "בינתיים למדתי לעשות כל מיני דברים בעצמי - הלכתי למוסך, חפרתי למוסכניק ובכל פעם למדתי עוד קצת", היא נזכרת. "אחרי כשנה וחצי פגשתי מישהו וסיפרתי לו על הרעיון שלי לפתוח קורס לנשים כדי ללמד אותן לעשות דברים ברכב, והוא טען שזה רעיון גאוני והציע שאתחיל בלפתוח בלוג. פתחתי את הבלוג שלי בינואר 2015, פרסמתי בו כמה פוסטים, וכתבתי על הקיר בפייסבוק 'אם יש לכם משהו טוב להגיד תגידו, אם יש לכם משהו רע להגיד תשתקו'. אחרי כמה שבועות פנה אל תהילה בעל מוסך שראה את הבלוג ואהב את הרעיון. "קבענו פגישה ואחריה עשיתי סקר שענו עליו כ-150 נשים, כי רציתי להבין איזה דברים חשוב להן לדעת, מה הן צריכות, והייתה גם שאלה: אם הייתה סדנה על רכב, היית נרשמת? כ-70% כתבו שהן היו נרשמות, והבנתי שיש פה משהו".
לפני שנתיים התקיימה סדנת הפיילוט הראשונה של תהילה בהשתתפות חברות קרובות ובן זוגה, בעקבותיה החלה להעביר ביחד עם המוסכניק סדנאות דומות בערך פעם בחודש. בשנה שעברה אף העבירה תהילה סדנאות בשיתוף "טויוטה", "כלמוביל" ו"אוטו דיפו". "עד עכשיו היו אצלי בסדנאות בערך 400-500 נשים, רובן בגילאי 20 עד 35, הרבה אקדמאיות, הרבה נשואות. נשים שאוהבות ללמוד דברים לבד ולהיות עצמאיות. יש לי חברות שאומרות לי 'רעיון מגניב, אבל אותי זה פחות מעניין, אני נשואה ובעלי עושה הכל'. מנגד, הרבה נשים אומרות לי אחרי הסדנה 'בזכותך הלכתי פעם ראשונה למוסך', או 'פעם ראשונה בדקתי שמן ומים'. אפילו נשים שלא היו בסדנה ועוקבות אחרי הבלוג כותבות לי 'החלפתי גלגל לבד, איזה כיף!'. אחת סיפרה לי שהיא ראתה מישהי בוכה באוטו בתחנת דלק כי היה לה פנצ'ר, אז היא החליפה לה גלגל. מישהי אחרת סיפרה שהחליפה לבעלה פנצ'ר אחרי שהוא התקשר אליה ושאל - 'נכון שהיית בסדנה ההיא? את יכולה לבוא לעזור לי?'.
במקביל יש גם אנשים שעדיין מופתעים: "'זה העסק שלך?', שואלים אותי, 'בזה את עובדת? את בטח מרוויחה 1,000 שקל בחודש. פעם אחת מישהי שאלה אותי אם אני נשואה לגבר. כשאמרתי לה שכן היא הודתה שהיא הייתה בטוחה שאם אני מתעסקת בזה, אני כנראה נשואה לאישה. מישהי אחרת הגיבה לי פעם בפוסט שכתבתי על בדיקת שמן ומים, שיש דגמים מסוימים של מרצדס שזה לא עובד בהם ככה, ולא בודקים ככה שמן ומים, ובכלל 'עדיף שתמחקי את הבלוג שלך ואת מביכה'. ממש נעלבתי".
תהילה מאמינה שהרבה אנשים בטוחים שהם לא יכולים לעשות דברים רק כי יש להם קיבעון מחשבתי, אבל בשעת אמת כשקורה משהו הם מגלים שהם הרבה יותר חזקים ממה שהם חושבים, "כמו נשים שחושבות שבחיים לא יצליחו להחליף גלגל, וברגע האמת הן מצליחות", היא טוענת. "אפשר לגלות את זה קודם. כשפתחתי את הבלוג לפני שנתיים גם אני לא האמנתי שאוכל להחזיק את זה כעסק. קיוויתי, רציתי, אבל לא האמנתי. לפעמים אנשים יכולים להפתיע גם את עצמם".
"אשתי מתפדחת מזה עד היום"
יניב הוא בעל תואר שני בייעוץ חינוכי, ובעל דוקטורט בתחום הקונפליקט המיני התוך-אישי אצל נוער (במילים פשוטות - מה דילמות שקשורות למיניות עושות לבני ובנות נוער). הוא ביקש לעשות פוסט-דוקטורט אצל הדיקן במחלקה לפסיכולוגיה בבינתחומי, שכיוון אותו לחקור את נושא ההתמכרות למין, ומאז גילה יניב עולם שלם שמרתק אותו עד היום. בספטמבר 2015 ייסד את IHS, המרכז הישראלי לקידום מיניות בריאה ברמת השרון, שעוסק בגבול שבין התנהגות מינית בריאה לבין התנהגות מינית שאינה בריאה (התמכרות), וכיום הוא מנהל אותו בהתנדבות. "לטובת המחקר השתתפתי במשך חצי שנה בקבוצת SA (סקסואליים אנונימיים)", הוא מספר. "הגעתי לשם וביקשתי שיספרו לי מה זה אומר להיות מכור\ה למין. רוב חברי הקבוצה היו אצל פסיכולוגים במשך השנים, אבל הרבה מהפסיכולוגים אף פעם לא שאלו אותם את השאלה - 'האם את\ה מכור\ה למין?', אז הם לא ענו. ראיתי את הכאב בעיניים שלהם כשהם ענו לי. אני זוכר שחזרתי הביתה ואמרתי לאשתי: 'אני יודע מה אני הולך לעשות בחיים'.
בשביל המחקר חיזק יניב את קשריו עם ה-SA, החל להרצות להם ולמד להכיר את העולם שלהם. "בלט הכאב שהם חווים, הבריחה, טראומות הילדות, חוסר היכולת להתמודד עם כאב, חוסר היכולת להרגיש, ממש כפי שמופיע בהתמכרויות אחרות, רק שהם ברחו לעולם המיני. יש כאלה שמכורים לפורנוגרפיה ויש כאלה שמכורים למין, ותוך כדי שחקרתי ראיתי שאין להם שום מענה. גיליתי להפתעתי שאף אחד לא חוקר את התחום הזה בארץ ושהמדינה לא מכירה בהם ברמת הטיפול. יש מקומות ואנשים שמטפלים ועוסקים בתחום, אבל אין הכשרה מסודרת של משרד הבריאות או משרד הרווחה. אז החלטתי לתת מענה ולהרים משהו".
יניב עדיין נדהם לראות את ההבדל בין ההד החברתי-ציבורי של העיסוק שלו לבין הרמה האישית: "ברמה האישית הרבה אנשים אומרים לי 'וואו תקשיב, זה חשוב", ומציינים ששמים לב שהמודעות לזה עלתה. פתאום מתחילים לדבר ולהגיד 'אני מכיר, היה לי חבר ש...'. לעומת זאת, יש לא מעט שצוחקים על זה או מובכים מזה, ולפעמים יש גם תגובות מאוד חרדתיות. לאחרונה יצא לי לשלוח כתבות בנושא בקבוצת וואטסאפ של חברים שגדלתי איתם ולמדו איתי בישיבה, ופתאום אני מקבל הודעה מאחד החברים בקבוצה הזו שמפציר: 'תפסיק לשלוח כאלה כתבות'. בימים אלה יש דיון פנימי אם להוציא אותי מהקבוצה או לא. אני מאוד מבין ומשתדל לקלף את מה שאני רואה. גם בפייסבוק וגם אצל אנשים סביבי, אני יכול לפי התגובות להגיד לך מי מכור ומי לא. יש תגובות אובססיביות, שהווליום בהן מאוד גבוה והן נכתבות עם כעס או חרדה, ולעומתן יש את 'מקיאי המקלדות'. עם הזמן למדתי להתבגר במרחב הווירטואלי, כי צריך לדעת על מה לענות ולמה להתייחס".
מאז שנפתח המרכז הוביל יניב יחד עם משרד הבריאות הכשרה ל-40 מטפלים, כמו גם שיתופי פעולה עם פסיכיאטרים ופסיכולוגים פרטיים. "לשמחתי אני בקשר טוב עם האגף להתמכרויות במשרד הבריאות ואני נמצא בוועדות היגוי של משרד הבריאות והרווחה, אנחנו נפגשים פעם בכמה חודשים וחושבים איך לקדם את התחום הזה בארץ". בנוסף מעביר יניב הרצאות ברחבי הארץ מטעם המרכז - "40 הרצאות מקריית שמונה ועד ירוחם ובאר שבע. מבחינתי את הכסף אני עושה בעולם האקדמי, ובהרצאות אני מתחבר לשטח".
איך מתמודד יניב עם הביקורת מצד המגזר שחינך אותו לדחיית סיפוקים והצנעת המיניות? "כל אחד חושב שאני במחנה אחר ושאני בטח לא שייך אליו", אומר יניב. "הציבור החילוני רואה אותי כאדם דתי, והציבור הדתי הרי מחולק בתוך עצמו: החרד"לים בטוחים שאני 'לייט' וה'לייט' חושבים שאני חרד"ל. מימיי לא הבעתי את דעתי הפוליטית בשום פורום ובשום פלטפורמה, כי ברגע שאתה מגדיר את עצמך אתה נמצא במשבצת מסוימת ולא יכול לצאת ממנה. טוב לי להיות לא מוגדר, אפילו שכיום זה לא ייחודי. בסופו של יום אני אדם דתי, אני מגדל את ילדיי בציבור הדתי, אבל לא בחרתי להיות מוקף דתיים באזור המגורים שלי. בחרתי שהילדים שלי יכירו ויפגשו את כולם. אבל זה גם לא קל, כי אתה חשוף יותר לביקורת".