אם יש דבר אחד שהקונסנזוס לגביו חובק חוקרים מהאקדמיה, אנשי תקשורת ופוליטיקאים מכל קצוות הקשת הפוליטית הרי זה קיומה של אפלית שכר ארוכת שנים בחברה הישראלית — בין נשים לגברים, בין יהודים לערבים ובין אשכנזים למזרחים. קביעה זו הובילה לעיצוב השיח בישראל בדבר אפליה חברתית. תנועות עממיות ומפלגות פוליטיות קמו על בסיס ההבטחה לתקן את המעוות ולפעול למען השוויון; פעילים חברתיים ועיתונאים בנו קריירות על מלחמה באפליה; וספרים, סרטים ותחקירים עיתונאיים התייחסו לקיומו של אי השוויון כאל נקודת מוצא שאין לערער עליה. האם ייתכן שכולם טעו?
פרופ' סטיבן פלאוט, כלכלן מאוניברסיטת חיפה, מאתגר את הפרדיגמה השלטת הזאת במאמר פרובוקטיבי שנקרא "המיתוס של אי שוויון אתני בישראל" (The Myth of Ethnic Inequality in Israel). במאמר טוען פלאוט, הידוע כבעל תפישות שמרניות וימניות, כי התפישה הרווחת לגבי פערי ההכנסות על רקע אתני בישראל אינה אלא מיתוס ושהחוקרים שמפיצים אותה הם שרלטנים.
"לסוציולוגים ולאנשי מדע המדינה יש אובססיה בכל הנוגע לפערי שכר בין אשכנזים למזרחים ובין יהודים לערבים, אבל האנשים האלה כנראה לא אובססיבים מספיק כדי להפשיל שרוולים ולעשות עבודה אמפירית רצינית וניתוח סטטיסטי, כי זה מצריך הכשרה ומאמץ", יורה פלאוט בשיחה עם מגזין TheMarker. "העובדה שיש קבוצה שטוענת לאפליה עוד לא הופכת את הטענה הזאת לנכונה. אם אכן יש אפליה, היא צריכה לקבל תוקף מדעי ולא להיות מונעת מתחושות", הוא אומר, ומתכוון בין השאר לדו"ח השנתי שפרסם בינואר מרכז אדוה ומאשש את דפוסי הפערים. לפי הדו"ח, אשכנזים ילידי ישראל משתכרים בממוצע כ־20% יותר ממזרחים בני הדור השני וכפול מערבים ישראלים.
ממצאים המעידים על פערי הכנסות ואפליה עדתית מפורטים גם במחקר שפרסם ב־2013 פרופ' מומי דהן מהאוניברסיטה העברית, אשר בחן את הנתונים לפי משק בית. דהן מצא כי ההכנסה נטו של משק בית שבו מוצא האב ממדינה באסיה או אפריקה הוא כ־74% בלבד מזו של משק בית שבו מוצא האב הוא מאירופה או מאמריקה. ממחקר אחר של המכון הישראלי לדמוקרטיה עולה כי רמת השכר של עובדים יהודים גבוהה ב־40%־60% מזו של עובדים ערבים, וזאת גם כאשר הם מועסקים באותו תחום ובעלי השכלה זהה. אף על פי שבין המחקרים קיימים הבדלים מסוימים, הם מציגים דפוסי פערים דומים.
פלאוט מותח ביקורת חריפה על המתודה של המחקרים הללו, ומציג דרך שונה לבחינת הנתונים שבה נמחקים פערי ההכנסות ובמקרים מסוימים תמונת ההכנסות אף מתהפכת. "הבעיה עם הגרפים של מרכז אדוה — וזה נפוץ בכל הגופים שמשתמשים בסטטיסטיקה — היא שהם זורקים מספרים חסרי משמעות", הוא אומר. "מחקרים כאלה מסתכמים במדידה גולמית של הכנסה ולא מביאים בחשבון גורמים כמו גיל ורמת השכלה וגם לא את העובדה שהאוכלוסיות המושוות שונות מאוד זו מזו.
פלאוט טוען שכאשר השווה רמות הכנסה במדידה גולמית, קיבל פערים גדולים אפילו יותר. "אבל לא כך צריך להשוות", הוא אומר. "למשל, אם מזרחים הם אוכלוסייה צעירה בהרבה, בממוצע, מאשר אשכנזים — והם אכן כך — אזי הנתונים הגולמיים משווים אוכלוסייה מזרחית צעירה לאוכלוסייה אשכנזית מבוגרת. מהשוואה כזאת לא ניתן להבין אם פער ההכנסות נובע מפער אתני או מפער ביכולת ההשתכרות של קבוצות גיל שונות. כשמשווים יהודים עם מוסלמים גורם הגיל חזק עוד יותר, כי הגיל החציוני באוכלוסייה היהודית הוא 31, ובקרב המוסלמים הוא רק 19".
הצברים הם המקופחים האמיתיים
גורם נוסף שפלאוט נשען עליו כדי להסביר את ההטיה המובנית במחקרים הקיימים הוא השכלה. "נניח שהתברר כי אשכנזי בעל תואר שני בהנדסה מרוויח יותר ממזרחי שנשר מהתיכון. לפער ההכנסות כאן אין שום קשר למוצא אתני, אלא להשכלה. רמות ההשכלה נחלקות בצורה שונה בין מזרחים לאשכנזים, ולכן השוואה פשוטה של הכנסות לא יכולה לשמש כבסיס מחקרי שממנו ניתן להסיק מסקנות בנוגע לפערים על רקע מוצא אתני. לכן השוואה בעלת משמעות בין אשכנזים למזרחים מחייבת השוואה בין תפוחים לתפוחים (משכילים מול משכילים) ובין תפוזים לתפוזים (בעלי השכלה נמוכה מול בעלי השכלה נמוכה)".
כדי שניתן יהיה להבין אם לאתניות יש משקל בהשפעה על ההכנסות, אומר פלאוט, צריך לנטרל את ההשפעות של כמה שיותר "גורמים מסבירים" שאינם קשורים לאתניות, כמו גיל, השכלה, מין, מצב משפחתי ומספר ילדים, וזאת בשל השונות הרבה בגורמים אלה בין האוכלוסיות. במחקרו הוא משתמש בשיטת מדידה סטטיסטית של ניתוח רגרסיה, שמודדת יחסים בין שני משתנים או יותר — במקרה זה, המוצא האתני של העובד ורמת ההכנסה שלו, בנטרול גורמים אחרים.
כמו מחקרים אחרים בתחום, גם אלה של פלאוט מבוססים על נתוני הלשכה לסטטיסטיקה (במקרה זה סקר ההכנסות הלאומי של הלשכה). בדרך זו הוא מראה כי אף על פי שברמה ה"גולמית" של ההכנסות קיימים פערים גדולים בין הקבוצות האתניות בישראל, הרי שכאשר מוציאים מהתמונה את השפעתם של הגורמים האחרים, שאינם אתניים, ובפרט את השפעת ההשכלה, הפערים מצטמצמים ובמקרים מסוימים נעלמים לחלוטין. לדבריו, כאשר בוחנים את השכר מעבודה בלבד ואומדים את הפער עבור גברים ונשים יחד, ערבים משתכרים 9%־13.6% פחות מיהודים, ולאשכנזים יש יתרון של 3%־4% בהשוואה למזרחים. ואולם כשבודקים את סך ההכנסות, הכולל לא רק את השכר אלא גם הכנסות אישיות נוספות כמו הכנסה מעבודה כעצמאים, וכאשר מפרידים בין נשים לגברים, הנחיתות בשכר של ערבים נעלמת. עוד מסתבר כי גברים ערבים מרוויחים בממוצע 8%־10% יותר מגברים יהודים בעלי מאפיינים דומים, ואילו הפער בין גברים אשכנזים לגברים מזרחים דומים מצטמצם ל־2% בלבד לטובת האשכנזים. בקרב נשים ערביות ומזרחיות בעלות מאפיינים דומים לנשים אשכנזיות — ההכנסות כמעט משתוות. למעשה, פלאוט מצא שנשים ערביות ומזרחיות מרוויחות שכר כמעט זהה, הגבוה בכ־4% מההכנסות של נשים אשכנזיות דומות.
מי שסובלים מתת־השתכרות, כלומר מרוויחים מתחת לרמה הצפויה בנטרול גיל, השכלה וגורמים לא אתניים אחרים, הם עולים שהגיעו לישראל אחרי 1990, קובע פלאוט. ומי שנוטה להרוויח קצת יותר מכל שאר הקבוצות (בין 2%־8% יותר, תלוי במגדר ובהגדרת ההכנסות) הם ה"צברים" — יהודים שנולדו בישראל.
חלק מהממצאים של פלאוט תואמים לדפוסי הפערים הידועים: גברים מרוויחים יותר מנשים בעלות מאפיינים דומים בכל הקבוצות האתניות. נשואים ונשואות מרוויחים יותר מגברים ונשים שמצבם המשפחתי שונה. בעלי מקצועות "אליטיסטיים", כמו רופאים, עורכי דין ומנהלים, מרוויחים יותר מאנשים בעלי השכלה דומה במקצועות אחרים.
האם אין זה בעייתי לנטרל משתנה כמו השכלה, שמשפיע דרמטית על השכר? הרי ידוע שבקרב מזרחים, שיעור המשכילים נמוך יותר מאשר אצל אשכנזים, והנחיתות ברמת ההשכלה של מזרחים היא לב הטיעון לנחיתות שלהם בשכר. בעצם, האם אתה לא מפספס את מוקד הבעיה?"בכל חברה קבוצות אתניות שונות רוכשות רמות השכלה שונות ולרוב אין לזה קשר לאפליה. יהודים הצטיינו בהשכלתם בכל המדינות שבהן חיו, כולל אלה שבהן היתה נהוגה נגדם אפליה בחוק. כיום בארצות הברית אסייתים הם משכילים הרבה יותר מלבנים, היספאנים או שחורים. לגבי מזרחים, אין לי הסבר מניח את הדעת לשאלה מדוע רבים מהם נמצאים מחוץ למעגלים של ההשכלה הגבוהה. אני לא מכיר שום ראיה לכך שיש לזה קשר לאפליה. אבל אפשר להניח שעלייה ברמת ההשכלה של מזרחים וערבים תעלים את רוב פערי ההכנסות, ואולי את כולם, וזה מה שעולה מהמחקר שלי. הפערים בהישגים הלימודיים הם גורם חשוב שמסביר פערים בשכר בשוק העבודה, אבל כשמנטרלים אותם נעלמים פערי השכר בין רוב הקבוצות האתניות בישראל".
באשר למחקר של פרופ' מומי דהן, אומר פלאוט כי הוא "מכיל טשטוש של ההגדרות בין אשכנזים לספרדים לאורך זמן. הוא משתמש בהגדרה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שנקבעה ב־1948, המבוססת על יבשת המוצא של האב במשפחה או אביו, אבל במהלך השנים קרו שני דברים: נישואי תערובת, שדהן מציין אותם; ולידתם של יותר ויותר ילדים ישראלים להורים צברים — אנשים שאי אפשר להגדיר את המוצא האתני שלהם כשמשתמשים בהגדרה המקובלת. זה אומר שתוך כמה עשורים הלשכה לסטטיסטיקה תאבד את היכולת לנתח מידע לפי מוצא. נישואי תערובת הם תופעה כה רחבה שהם משבשים את הנתונים. הילדים שלי הם דוגמה מצוינת: הם נולדו לאבא שהגיע מאמריקה ולאמא מזרחית". אשתו, ד"ר פנינה פלאוט, היתה שותפה לכתיבת המחקר.
הבלבול האתני גורם בעיות לא רק במדידה של המגזר היהודי, אלא גם בזה הערבי, מסביר פלאוט. "ישנם פערים סוציו־אקונומיים גדולים בין נוצרים, מוסלמים ודרוזים, וגם בין מוסלמים לבדואים, כך שהתייחסות לערבים ישראלים כאל מקשה אחת גם היא מטעה".
שוויון אינו הומוגניות
פלאוט (64) נולד וגדל בפילדלפיה למשפחה יהודית ציונית. הוא בעל דוקטורט בכלכלה ומימון מאוניברסיטת פרינסטון ועבד בין היתר בבנק הפדרלי. ב־1981 עלה עם משפחתו לישראל, ובמהלך השנים לימד בטכניון ובאוניברסיטת תל אביב. הוא מתנגד לתהליך השלום ונמנה עם מקימי אתר האינטרנט "ישראקמפוס", שעוקב אחרי פעילות אנשי שמאל באקדמיה ומשתף פעולה עם תנועת "אם תרצו". ב־2006 הפסיד במשפט דיבה לפרופ' ניב גורדון, מרצה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן־גוריון בנגב ופעיל שמאל התומך בחרם בינלאומי על ישראל, וחויב לפצותו ב־10,000 שקל. פלאוט טען אז כי גורדון "שואף להיות יודנראט". בית המשפט קבע כי שני הצדדים מחזיקים בעמדות "מן הקיצוניות שבנמצא בקשת הדעות הפוליטית".
בשיחה עם מגזין TheMarker, מבקש פלאוט להבהיר כי חרף עמדותיו הוא תומך ללא סייג בשוויון זכויות מלא לערביי ישראל. עם זאת, הוא מתנגד נחרצות לאפליה מתקנת בשוק העבודה ול"אחידות בייצוג על ידי הורדת הרף או גיוס עובדים לפי מכסות", כהגדרתו. לדבריו, "זה מפר את שוויון ההזדמנויות בשם יצירת אחידות של תוצאות".
האם אתה חושב שהאוכלוסייה הערבית בישראל זוכה לשוויון הזדמנויות אמיתי?
"שוויון הזדמנויות פירושו שכל אחד יכול להתחרות על כל משרה, קריירה או מקצוע. שוויון ההזדמנויות מיושם בחוק, ולהוציא כמה מקרים יוצאי דופן כמו ערבים שאינם מורשים לעבוד בתעשיות ביטחוניות, המצב בישראל אינו טוב פחות מאשר בדמוקרטיות מערביות. עם זאת, חשוב להבין ששוויון הזדמנויות לעולם לא מייצר שוויון בביצועים או בהכנסות. אף פעם ובשום מקום. אפילו שוויון מושלם בהזדמנויות לעולם לא יוכל לייצר הומוגניות בהכנסות או בייצוג או בשום היבט אחר. הומוגניות יכולה להיות מיוצרת רק באמצעות דיכוי גמור של השווקים והקצאת שכר למקצועות ומשרות באמצעות סוג מסוים של 'ועדי שכר', שמתעלמים מתנאי השוק".
האם אינך חושש שאנשים יבטלו את ממצאי המחקר שלך בגלל עמדותיך, כשם שאתה יוצא נגד מחקרים של אנשי שמאל?
"אני לא בטוח לאילו עמדות ימין קיצוני אתה מתכוון, אבל לעמדותי אין כל קשר לתוצאות המחקר. עמדותי שמרניות מאלה של רוב האנשים בסביבה האקדמית שבה אני עובד. זה יצר עלבונות ומתקפות אישיות נגדי ואפילו איום אחד במוות, אבל אני לא חושב שהיה לזה השפעה אמיתית על הקריירה שלי. כשיש ניתוח מחקרי רציני העמדות אינן מפריעות".
אולם נראה כי האופן שבו פלאוט מבטא במחקר את עמדותיו מקשה לבחון את הממצאים שלו ללא סימני שאלה מרחפים מעליהם. במאמרו הוא מותח ביקורת נוקבת נגד מה שהוא מגדיר כ"אובססיה" של התקשורת לגבי אפליית מזרחים וערבים, וטוען כי אפליה זו "זוכה להדים באקדמיה, במכוני מחקר ועל ידי עיתונאים, בעיקר בשמאל". הוא גם משמיץ אישי ציבור מזרחים ומקדיש פרק מיוחד במאמר לקעקוע ההאשמות הנפוצות, לדבריו, להיותה של ישראל מדינת אפרטהייד.
בין השאר, תוקף פלאוט במאמרו את עיתונאי ערוץ 10, אמנון לוי, שעורר הדים בסדרה הדוקומנטרית "הפנים האמיתיות של השד העדתי", ואת הסוציולוג פרופ' יהודה שנהב, ממייסדי הקשת המזרחית. "היבבות של לוי ושנהב בנוגע לאפליה של מזרחים הן מדעיות בערך כמו היבבות של הכומר השחור אל שרפטון בארצות הברית. שנהב הוא אנטי ציוני פנאט, ואת זה כדאי לזכור כשמתייחסים לתרומתו לדיון", הוא אומר. "הן לוי והן שנהב לא ערכו מעולם ניתוח אמפירי של הבדלי הכנסות או כל סוג אחר של פערים בישראל. לוי עשה סרט דוקומנטרי שבו הוא מראיין אנשים ממורמרים. אני יכול למצוא לך אנגלוסקסים שמאמינים שיש בישראל אפליה איומה נגד אנגלוסקסים. אז מה? מה זה מוכיח?".
בתגובה מסר אמנון לוי כי הנתונים שהציג בתוכניתו הם "פרי תחקיר מעמיק, שהצביע על תת־ייצוג של מזרחים בכל תחומי החברה. אם הדרך של הפרופ' להתמודד עם נתונים אלה היא על ידי הכרזה עליהם כיבבות מרירות, אין לי אלא להטיל ספק ביכולת שלו כחוקר להתמודד עם עובדות שלא נוחות לו, דבר המשליך על רצינות המחקר לו הוא טען". את תגובתו של שנהב לא ניתן היה להשיג.