אין ספק שלהיות שדכן או שדכנית זה מקצוע קשה ומורכב, שכולל התחייבות למצוא לכל סיר את המכסה המתאים לו. לפעמים זה כרוך בקשיים לא מעטים ובלקוחות לא מרוצים: ד', תושבת יפו כבת 50, רצתה למצוא את אביר חלומותיה שיגיע לפתח ביתה על סוס לבן. היא חיפשה ולא מצאה, וכמוצא אחרון נתקלה במודעה שפרסמה שדכנית בעלת משרד שידוכים באחד העיתונים, והחליטה לפנות אליה ולנסות את מזלה. היא נפגשה עם השדכנית ושילמה לה סכום של 8,500 שקלים.
ד' טענה כי השדכנית הבטיחה לה שתכיר לה מדי חודש כמה גברים פוטנציאלים לשידוך. אלא שעד מהרה התאכזבה לדעת שהשדכנית לא פרסמה אפילו פעם אחת את פרטיה במודעה בעיתון, ובמשך שנתיים הכירה לה גבר אחד בלבד - שכלל לא תאם את נתוניה. לטענת ד', השדכנית הסבירה לה כי מאחר והיא אינה בעלת השכלה אקדמית, מרבית המועמדים הפונים אליה פשוט אינם מתאימים.
ד' דרשה מהשדכנית להחזיר לה את כספה בטענה שהיא לא עמדה בהתחייבויות כלפיה. משנענתה בסירוב, הגישה נגד השדכנית תביעה לבית המשפט השלום בתל אביב על סכום של 33 אלף שקלים. היא דרשה מבית המשפט לחייב את השדכנית בהחזרת כספה, וכן בפיצוי על עוגמת הנפש שלא מצאה את גבר החלומות שלה, הפרת הסכם והוצאות משפט.
השדכנית הגישה כתב הגנה בו דחתה את טענותיה של ד'. לדבריה, היא לא הפרה שום הסכם עם ולמעשה, היא הציעה לד' בני זוג פוטנציאלים אבל זו לא הייתה מעוניינת להיפגש איתם בנימוק שהם אלמנים, גרושים וכדומה. ד' היא זו שהפרה את ההסכם ולא אני, טענה השדכנית, היא התעלמה מכל הפניות שלי לשדך לה בני זוג.
השופטת מירב קלמפנר קבעה כי השדכנית לא עמדה בהסכם וכי למעשה אכן הכירה לד' גבר אחד בלבד, ולכן היא זכאית לקבל פיצוי. השופטת ציינה בפסק הדין כי השדכנית לא השתדלה ולא התאמצה מספיק להכיר לד' גברים מתאימים. השופטת אף דחתה את טענותיה של הנתבעת לפיה בגלל שלתובעת אין תואר אקדמי, הדבר הקשה עליה למצוא לה גברים המתאימים לנתוניה.
השופטת פסקה כי השדכנית תשלם לד' סכום של 4,250 שקלים וכן הוצאות משפט בסכום של 4,500 שקלים.