בשנה הראשונה עוד עיוויתי פרצוף. זה לא שהתפילה הספרדית לא הייתה מספיק טובה בשבילי, זה רק ההרגל. ימי כיפור עם סבא בבית הכנסת האשכנזי הקטן בנווה שאנן בחיפה, מוקף בישישים חייכנים שלא שומעים דבר אבל זוכרים את התפילה בעל פה, היו שונים מאוד מהחוויה בבית הכנסת הספרדי החדש והנוצץ, עמוס בנערים ותינוקות. הסידורים השונים, התפילות, הניגונים.
סבא כבר לא היה כדי להדריך אותי שוב ("נו, עכשיו מדפדפים אחורה לתחילת התפילה, לא הבנת עדיין"), לתבוע ממני ריכוז ("עכשיו תתפלל טוב טוב עד הסוף") וכעבור דקה להמתיק איתי סוד ממזרי מימי בית שני.
ניסיתי להסתדר, אבל הסידורים עשו לי כאוס. התאמצתי שלא לזייף ליד הזמירים המסלסלים שהקיפו אותי מכל עבר. ומי משלם 500 שקל על פתיחת הארון, האם אני שומע 1,000?
בשנה השנייה כבר הייתי קשוב לניואנסים. אף אחד לא תהה על האשכנזי המסתנן, להיפך, מצאו לי מקום ועזרו עם הסידור. ובצאת החג לחצתי בחום ידיים לחזן הצעיר, שקולו הערב וההגייה הנכונה שלו שימחו אותי. בשנה השלישית כבר הייתי חלק מהעסק.
מבית הכנסת הגיחה מגבעת
זה לא היה בית הכנסת ראשון שאליו הוגליתי אחרי שסבא מת. קודם היה את בית הכנסת הרפורמי, שבו ישבתי על אותו ספסל עם אמי ואחיותיי. קצת מוזר, אבל העיקר שאמא שמחה. אחר כך מצאתי שירים של נעמי שמר בתפילה, וכלי נגינה, רק לא את הניגונים ההם. לפחות הטקסטים כתובים בשפה מובנת לכל אוזן וקל נורא להתמצא בסידור (לא חכמה: הרב אומר "עכשיו עמוד 82"). הדרשה הייתה מחכימה ורלוונטית וחיברה את ענייני השעה (איראן, אובמה) עם המסר של היום הנורא. אמרתי לעצמי – וואלה, הם עלו על משהו.
לפני עשר שנים לקחתי את אחותי לטיול בת מצווה בלונדון, ויחד חיפשנו את בית הכנסת הפורטוגזי העתיק בסיטי. רק הצצה והלאה. רצה הגורל (או השם) ומצאנו אותו בדיוק בערב סוכות. השומר הישראלי חסם את דרכנו כי "אסור להיכנס בתפילה״. עוד הוא מדבר ומבית הכנסת מגיחה מגבעת גבוהה ותחתיה יהודי ששולף אותנו פנימה להשלים מניין. כעבור דקות היינו בעיצומה של תפילה בסגנון שמעולם לא שמעתי בלב בית כנסת יפהפה, גדול וריק. לא הכרתי אף אחד מהניגונים המרגשים (איך עשרה מתפללים שרים בארבעה קולות!) וזה היה כל היופי. הבת מצווה התרגשה מהחוויה שנפלה עלינו, ובסוף עוד אירחו אותנו הפורטוגלים בנדיבות בסוכה שבחוץ.
כמה חודשים לפני כן מצאתי את עצמי במקרה בשערי בית הכנסת המדהים של פירנצה. שוב שיחק לנו המזל והגענו בדיוק בקבלת שבת. צלצלתי לסבא לומר שבת שלום, והוא נזכר שביקר בו כחייל בריטי בשלהי מלחמת העולם והמליץ להיכנס. את עינינו משך עוגב גדול, ולצדו עיטורים ופיתוחים כנסייתיים מזהב ושיש. בתפילה לעומת זאת, אי אפשר היה להתבלבל. ועוד לא סיפרתי על קבלת שבת מרנינה בקהילת ״שירה חדשה״ השוויונית בירושלים.
אף אחד לא יהודי יותר ממני או ממך
בית הכנסת שאליו אינני הולך הוא אורתודוקסי, אמר פרופסור אבינרי, ובניגוד אליו, אני שמח לגלות באחרים גוונים חדשים של אותה יהדות. מעווי הפרצוף ומרימי הגבה, ובראשם רבני ועסקני הממסד הדתי אורתודוקסי, מוזמנים לנצל את יום כיפור כדי להרהר בשנאה ובפלגנות שהם מפיצים בין העדות והגוונים. הם ימצאו את חטאי המלחמה שלהם נגד הקהילות השונות מפורטים אחד לאחד בתפילות, בעיקר באזורי ה"קישינו עורף. רשענו. שיחתנו. תיעבנו. תעינו. תעתענו״. כשחרדי חבוש מגבעת פולנית שחייו הם וריאציה יצירתית לתורה טוען שזו היהדות ואין בלתה, הוא טועה ומטעה. המפתח האמיתי לכל זה הוא בטח ״חמסנו״, אבל חטאם הגדול הוא ״אשמנו. בגדנו״. כי מי שלכאורה אמורים לקרב בין העם והדת משיגים כבר שנים את ההיפך הגמור, בכוונה ובזדון.
זו גם התרבות שלנו, הלא-חרדים והלא-דתיים. אף אחד מהם לא יהודי יותר ממני או ממך. בטח לא ההוא שלא עובד, לא נלחם וחי על חשבון אחרים. ובמקום להפקיר אותה לגחמותיהם אפשר לקחת אותה בידיים. הדת והמסורת יכולה להיות מתחדשת, גמישה, אישית ורבת גוונים – בטח יותר ממה שאלה שבחרו לעצמם את הצבע השחור רוצים שנחשוב. אל תחששו להסתכן בבית כנסת חדש, בקהילה חדשה, במנהגים של אחרים. זה קירוב לבבות גדול. וגם התפילה שלהם תופסת.