אסד והדיקטטור הפנימי
אי אפשר שלא להזדעזע ממעשי הטבח שמתרחשים בסוריה השכנה, הקרובה כל כך. אפשר לצקצק בלשון, להגיד כמה נורא, שהערבים האלה יודעים רק כוח, שמישהו כבר יילחם באסד, שיעיף אותו לכל הרוחות. רגע לפני שאנחנו מזדרזים להיפטר ממי שאיננו אוהבים לראות, אפשר גם לעצור ולשאול שאלות.
אסד מייצג את הדרך הישנה, לפיה המעטים החזקים שולטים ברבים החלשים. זה מתחיל להשתנות בכל העולם, אפילו בישראל, אבל כדי ששינוי אמיתי יקרה בחוץ, עלינו להשתנות בפנים.
בתוך כל אחד מאיתנו יש דיקטטור. זהו אותו חלק האומר כיצד הדברים צריכים להיות, החלק שאינו בוחל באמצעים כדי להשיג את מטרתו. לדיקטטור הפנימי יש כלי נשק – הביקורת העצמית היא הנשק הפופולארי, אבל לא היחיד. מנעתם מעצמכם פעם לשתות כשאתם צמאים, לאכול כשאתם רעבים, לישון כשאתם עייפים? לרוב זה נעשה שלא במודע, אבל כך הדיקטטור עובד. הוא מעניש, מונע את מה שאנו זקוקים לו כדי להיות חזקים, יכולים, ברורים ובטוחים בעצמנו. הוא מחליש אותנו כד להשיג את מה שהוא צריך – לשלוט בנו, להכפיף אותנו למרותו.
כל אחד כועס על עצמו ומעניש את עצמו על דברים אחרים. כל כעס והענשה עצמית יכולים להראות מוצדקים, באותה המידה שהם יכולים להראות הזויים. מנקודת המבט של הלב הסגור, העונש הוא חלק הכרחי מהחיים. מנקודת המבט של הלב הפתוח, העדר החמלה מדרדר את עולמנו מטה. בשאר אל אסד בא להראות לנו את חוסר החמלה בתוכנו. לפני שנזדרז להפטר מהשיעור, כדאי שכולנו נעשה שיעורי בית.
ביבי והבועט החיצוני
כאן, בישראל, נערכת הממשלה לגירוש אלפי סודנים. זה לא משנה שהם מגורשים למציאות של עוני, רעב ומוות פוטנציאלי קרוב מאי פעם. כבני אדם אנחנו טובים בניסיון לסלק מהמציאות שלנו את מה שאינו מתאים לאופן שבו אנו חושבים שהמציאות צריכה להתנהל. הפעם אלו פליטים חסרי ישע שמחפשים הצלה, שאנו מגרשים החוצה. עוד השתקפות שאיננו רוצים לראות.
מי שעומד בראש המבצע לגירוש הפליטים הוא ראש הממשלה. בין גירוש לגירוש הוא מצא זמן השבוע לשחק קצת כדורגל. התוצאה היתה קרע גיד וגבס. לבעוט בכדור הוא כבר לא יוכל, גול אחד הוא לא יבקיע. אני בספק אם הוא שואל את עצמו למה זה קרה לו, ומה עליו ללמוד מזה. אני יכול להציע הצעה אחת, שטובה לכולנו: במקום להזדרז לבעוט רחוק את מה שאיני רוצה לידי, כדאי לעצור. מתוך הסבלנות, מתוך חמלה, אפשר לגלות פתרונות אחרים, טובים (באמת) לכולם.
חוקים נגד מבצעים
כנסת ישאל התפנתה באחרונה לחוקק חוק נגד מכירת ספרים חדשים במבצע. אחרי שכוחות השוק המהוללים, האמורים לנתב את המציאות בצורה הטובה ביותר, גרמו למכירה של ספר ב-25 שקלים ולסופרים להתרושש, הכנסת קמה לעשות מעשה.
יש ויכוחים מהו הדבר הנכון לעשות. אני איני קובע עמדה, אבל דבר אחד אני רואה: חוסר האונים של הלבבות היצירתיים ביותר בישראל אל מול "כוחות השוק", קרי מנכלי"ת סטימצקי והבעלים של צומת ספרים, הצליח לגעת בלבבות אחרים, עם כוח גדול יותר.
חוסר האונים רב בעולמנו. הסורים מתמודדים איתו, הסודנים והסופרים שלנו גם (ולא אמרתי מילה על מעמד הביניים). לפחות עבור קבוצה אחת, יש מי שקם ועושה מעשה של חמלה.