אמנם המדור הזה עוסק במה ש"מאחורי המילים", אבל חיים כהן מדבר בבישולים שלו. מה מנחה אותו כשהוא ניגש לסירים? מה מההורים שלו הוא מעביר הלאה? והאם קפה הוא בכלל משמעות החיים שלנו בעולם הזה?
איך אתה מרגיש בזמן הבישול?
"אימהות שמבשלות חושבות על הרבה דברים, על גיהוץ, על השיעורים של הילד. אבל אני לא מצליח לחשוב לרוחב, אני חושב רק על התהליך של הבישול. מרוקן מכל דבר אחר. כל הפרעה של מוזיקה או של כיף אחר, אני לא שם".
איזו מוזיקה מעוררת בך השראה?
"כשאני מבשל אני מצליח לחזור לילדות, לאזור מאוד נעים. כשאתה ילד, החלומות שלך נורא גדולים ואין להם מגבלות. אתה יכול לחלום שאתה סופרמן, גיבור על, כוכב על. המקום של החשיבה על ילדות הוא מקום מאוד נעים להיות בו, ולשם אני תמיד מכוון את הטעמים, משם אני מקבל את ההשראה כשאני מבשל. לכן גם המוזיקה שאני אוהב היא מוזיקה שליוותה אותי בנעורים ובילדות, למשל המוזיקה של פינק פלויד, כמה שזה אולי נשמע שטחי. פינק פלויד גם מסמל אצלי תקופה של התלבטויות וחיפוש, וכל פעם שאני שם את עצמי בנקודה של חיפוש זה עושה לי טוב. הקטע הזה שהגעתי לאיזושהי נחלה, שיש לי קריירה, מסעדה, אוהבים אותי, זה קטע שאני נמנע מליהנות ממנו".
"אני אוהב גם לשמוע את האופרה E Lucevan Le Stele מתוך Tosca". בתרגום סימולטני (וממש לא מחייב), משמעות המילים היא "כשהכוכבים זהרו, When the stars were brightly shining".
איזו סצנה קולנועית היא פילוסופית בעיניך?
"יש סרט שהשאיר בי חותם ענק, בלייד ראנר. זה מדע בדיוני אבל מה זה פילוסופי. לא אגזים אם אגיד שראיתי אותו חמישים פעמים", הוא מספר. בסרט מספור על בריחה של רובוטים שהחיים שלהם מוקצבים בזמן מעצם היותם רובוטים. הם אנושיים, ברחו מהמעבדה אבל נורא רוצים לחיות. לא רוצים לסיים את החיים שלהם כמו שהמתכנן שלהם תכנן להם. "גם החיים שלנו מוקצבים", כהן אומר. "בתור ילד יצאתי מהסרט הזה ונשאר לי בראש הרצון הבלתי מציאותי של רובוט לחיות את החיים. לאהוב. הוא חי, וגילה את הטעם המתוק של החיים, ולא רוצה למות. יש סצנה של המנהיג של הרובוטים שממצה את הסרט, שבה הוא אומר שכל מה שהם רצו זה לחיות. הם הורגים בשביל להגיע לאיש שאמור לסגור להם את הברז, הכול רק בשביל לחיות".
ואיזה ספר פילוסופי בעיניך?
"עוד פעם אני הולך לילדות, לנעורים, שם התעסקתי בחיים ובפילוסופיות. קצת קיטשי, אבל אני כמו הרבה נערים בתקופה ההיא שחיפשו את איין ראנד", כהן אומר. ראנד כתבה את רב המכר "כמעיין המתגבר", המספר על אדריכל שנאבק למען האינדיבידואליזם של האדם – זאת אל מול הבינוניות של אנשים שחיים רק על תבונתם של אחרים ולא מנסים לחדש דבר. "היום אני מסתכל על זה אחרת", הוא אומר, ולמרות זאת מוסיף: "אני מאוד אוהב אנשים ששקועים ברעיונות שלהם ולא משנה מה קורה מסביב. כשאתה צעיר, אתה בועט וכועס ורוצה. כשאתה מבוגר, אב לילדים וגם יתום אתה פתאום קצת מפויס".
אתה כבר לא נאמן לפילוסופיה ההיא?
"אם הייתי יכול כל פעם לבחור פילוסופיה אחרת, זה היה נותן לי יותר רגעי אושר מאשר פילוסופיה שהיא חדה. בסופו של דבר שחור ולבן זה פריבילגיה של מעט מאוד אנשים. השטח האפור בין השחור ללבן, הרבה יותר קשה לשרוד אותו ולייצר בו ריגושים. אם בתור ילד קראתי איין ראנד וראיתי שזה או ככה או ככה, היום אני יותר חי באפור, ובתוכו אני מייצר שחורים ולבנים קטנים".
איך אתה מחנך את הילדים שלך?
"אני עובד במשפחה שלי. אני אוהב את זה, מאוד, יש רגעים קסומים, ויש שגרה מעייפת נורא. בסופו של דבר אני בא מחינוך שאני נגדו – ההורים שלי ביטלו את עצמם ואת כל כולם לטובת הילדים, שאהיה מחונך ויהיה לי מקצוע ואהיה מסודר כלכלית. בפוטנציאל שלהם הם פספסו את החיים, אבל אני מוצא את עצמי לא פעם חושב ככה בדיוק כמוהם. בסופו של דבר כמה שהתמרדנו נגד ההורים ויש לנו טענות וכעסים, אנו הרבה פעמים כמוהם".
איך מתחיל היום שלך?
"אני מסוג אלה שעד שהם קמים... כל בוקר יש את הדיון ביני ובין סיגל מי קם, אבל בסופו של דבר בסוף זה אני. הקימה קשה, ואני נאלץ לקום כדי להכין סנדוויצ'ים לילדים ולקחת אותם לבית הספר. אחר כך אנחנו יושבים לחצי שעה של קפה ביחד. ביום שבת, כשהילדים ישנים עד עשר, אנו מגדילים לעשות, קמים בשמונה ונוסעים לתל אביב, שותים קפה במשך שעה ואז חוזרים. מנסים ליהנות מהרגע של החיים, במקום לרדוף כל הזמן.
"בגלל האינטרנט, התהליך איבד מהמשמעות שלו. אנשים רוצים תוצאות ומיד, ואם אין תוצאה מידית עוברים למשהו אחר. אין תהליכים, יש רק תוצאות. העובדה שאני יכול להיכנס לאוטו משנת 68, בלי מזגן, לנסוע להנאתי ולחיות את הנעורים שלי כי זה האוטו שהיה לי בילדות, זה אחד מרגעי האושר שלי".
מה הקשר בין אוכל ואהבה?
"שניהם דברים יצריים. גם אהבה בסופו של דבר באה מצורך שלנו. אנו צריכים לאהוב ואנו צריכים שיאהבו אותנו, אבל לפני הכול, לפני סקס ואהבה ולפני כל מה שיש בעולם, אנו כל הזמן צריכים לאכול".
איזה אירוע בחיים שינה אותך?
"אימא שלי, במסגרת המלחמה שלה בסרטן, נלחמה בכאבים ובכל מה שכרוך במחלה האיומה הזו. יום אחד היא קראה לי. הייתה צלולה. בבית. היא אמרה לי שהיא נכנסה לשירותים וכנראה הידיים נרדמו לה. היא לא הצליחה לטפל בעצמה. היא אמרה לי 'תשמע, בסיטואציה הזאת שאני לא מצליחה לטפל בעצמי לבד, אין לי עניין לחיות'. היא דיברה בלי בכי. הייתי בשוק. היא אמרה לי שהיא מוכנה לסבול הכול, לחיות כמה שצריך, אבל אם זה כרוך בהשפלה מבחינתה שיטפלו בה בשירותים אין לה עניין לחיות. היא אמרה שיש לי קשרים, ואני יכול להשיג לה זריקה. זאת שיחה שאני לעולם לא אשכח.
"כשהייתי קטן הייתי רואה סרטים הודים, ותמיד היה קטע עם פילים, שכשהם מתים הם פורשים לאיזה מקום ואז מתים. זה כל כך מצא חן בעיניי. כל בן אדם צריך שתהיה לו הזכות והאפשרות להגיד עד כאן. אני כמובן הייתי בהלם ולא הבנתי מה בכלל היא מבקשת ממני.
"כשהיא הגיעה להוספיס בגלל כאבים, העלו לה את מינון המורפיום עד שהיא הייתה בתרדמת. היא כבר הייתה רזה וצל של עצמה, והיה ברור שעדיף לה למות כי גם מבחינתה זה לא היה מכובד. אני חשבתי שאם אגביר את המורפיום, אולי אני אהרוג אותה. אחרי שבוע של תרדמת כזאת היא נפטרה, ואני הייתי בהלם. אנחנו חושבים שההורים שלנו יחיו לנצח. נורא רציתי שיקרה לי משהו, כעסתי על עצמי, התאכזבתי שלא קרה לי משהו רע. לא קיבלתי התקף לב, המשכתי את החיים".