בעיניים רגילות הם נראים אותו דבר - פשוט דתיים. כולם שומרים שבת, כולם מניחים תפילין ואוכלים רק כשר. אבל אם עושים זום-אין, מגלים שיש שוני מהותי מעט יותר בין שני הזרמים העיקריים ביהדות - החרדים והדתיים לאומיים. גם מבחינה חיצונית הם שונים - כיפה שחורה מול סרוגה, לבוש שחור-לבן מול לבוש פחות מוגדר - אבל השאלה האמיתית מעט יותר פנימית: איפה הם חלוקים בדיוק? מה עומד בבסיסי המחלוקות העקרוניות בין החרדים לבין הדתיים לאומיים?
מתעסקים עם בני אדם ולא עם זרמים
לפני הכל, יש להדגיש: יש מי שעושה מהמחלוקות האלה עולם ומלואו ומציג אותן כחזות הכל. אנו חושבים אחרת. בסופו של דבר אין תהום שפעורה בין שתי התפיסות. שתיהן לגיטימיות, שתיהן נשענות על דעת גדולי ישראל, שתיהן מקובלות, ובלבד שהיעד הסופי הוא עבודת השם וקיום ההלכה כמו שהיא. גם הרב גד ליאור חושב כך, ומדגיש בפתח דבריו: "מהניסיון שלי ומניסיון של אחרים, ראוי להתייחס לאנשים כבני אדם ולא כחלק מזרם. יכול להיות גם אדם חרדי שרחוק מיראת שמים, ואדם חילוני שמקיים לא מעט מצוות ביומיום - ולהפך. עלינו להתעסק עם בני אדם ולא עם זרמים. כמובן שהכי טוב להיות ירא שמיים גם בפנימיות וגם בחיצוניות, אבל בכל אופן, אסור לזלזל באף אחד, ולא לדון אדם לכף חובה לפי הלבוש והמראה שלו".
דבר נוסף שיש לציין: אם נתחיל להתעמק בשורש השוני בין שני הזרמים, נצטרך ספר ולא טור. באופן כללי ניתן לומר שהחרדים פחות פתוחים לשינויים, ומעדיפים לחיות בקהילות סגורות. לעומת זאת הדתיים לאומיים מניפים את דגל ההשתלבות בחברה, הגם שהוא מוביל ללא מעט דילמות הלכתיות. כאן במדור נתמקד בעיקר בשורשי השוני מבחינת היחס לציונות ולמדינה. זו לא נקודת המחלוקת היחידה, אבל נדמה שהיא העיקרית.
השוני העיקרי – התגובה לציונות
אחרי ההקדמה המתבקשת הזאת, עובר הרב ליאור לפרט את שורשי השוני בין היהדות החרדית לבין היהדות הלאומית: "שני הזרמים הללו נוצרו כתגובה לתנועת הציונות. כשהתחילה תנועת הציונות, התעוררה מחלוקת בין גדולי ישראל איך להתייחס אליה. מצד אחד, הרוב המכריע הבין שלחזור לארץ ישראל זו מצווה גדולה. הספק היה אחר: מאחר וראשי התנועה הציונות היו רחוקים מקיום תורה ומצוות, ובהתאם לכך גם רצו ליצור את המדינה המתחדשת, נוצרה מחלוקת - האם לשתף איתם פעולה על בסיס המכנה המשותף, או לנתק מהם מגע לגמרי בגלל הריחוק מתורה ומצוות, ובגלל שאיפתם למדינה חילונית.
"היו כאלה שראו בהקמת המדינה את התחלת הגאולה. הרב הראשי הראשון לישראל, הרב קוק זצ"ל, טען שאף על פי שהתהליך מתלבש בתחילתו בדרכים לא תורניות, יש סיבה לכך שבורא עולם מסובב זאת, ובשלב שיגיע מתישהו בהמשך - תהיה גם התחזקות אמונית-פנימית. הוא הסביר זאת כרפואת הגוף - הקמת המדינה באופן פיזי - ואחר כך רפואת הנפש - התחזקות רוחנית וקיום תורה ומצוות. כלומר, קודם כל העם ירפא את עצמו באמצעות הגדרת המדינה והלאומיות, ובהמשך הוא ירפא את עצמו גם ברמת הנפש והאמונה.
"הרבה אדמורי"ם וצדיקים יצאו מאוד נגד השיטה הזו, וטענו שהנזק משיתוף הפעולה עם ראשי המדינה יהיה גדול מאוד, ושעלינו מוטל להמתין בסבלנות עד שמשמיים ירחמו עלינו בצורה נאותה יותר ונזכה לגאולה - לא באופן שהקמת המדינה תיעשה בידי חילוניים. נושא הדגל בנושא הזה היה הרב יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, שהיה ראש העדה החרדית בירושלים. מספרים שלמדות ההתנגדות העזה שלו לשיטה כשיטה, פעם שאלו אותו - 'אם היה נבנה היום בית המקדש, מי היה מכהן בתפקיד הכהן הגדול?'. הוא ענה 'בוודאי שהרב קוק'. גם מספרים בשם הרב קוק שהוא אמר שהוא מכיר טובה לרבי יוסף חיים זוננפלד על כך שהוא לקח את הקו הזה של ההתנגדות, והסביר 'אם לא, אני הייתי צריך לקחת את הקו הזה, וזה היה מאוד קשה לי'. כלומר, תמיד היתה הבנה שמדובר בשתי הסתכלויות".
היום נראה שהיחס בין שתי השיטות מעט אחר - כלפי חוץ יש התרחקות, אבל בפועל כלפי פנים יש דווקא התקרבות.
"נכון. בקום המדינה הדברים היו מעורבים - הרבה אנשים שעלו מחו"ל, כמו האדמו"ר שיסד את ויז'ניץ, שירת בצבא ביחידה לוחמת כלוחם. זה היה מקובל אז. עם הזמן נהיה מן פילוג, ושני הצדדים הקצינו. החרדים נהיו יותר אנטי-ציוניים, והזרם התורני-לאומי נהיה כאילו פחות דתי. מצד שני, בימינו מתחיל תהליך הפוך. אנו רואים בזרם הדתי לאומי הרבה כאלה שמתקרבים למשנה של ברסלב, חב"ד וכו', ומצד שני רואים אצל חרדים יותר פתיחות להבין שהדתי לאומי לא משמעו פריקת עול, כפי שחשבו פעם".
ומה השוני בין אשכנזים לספרדים?
יש חילוק בין חרדים אשכנזים לבין חרדים ספרדיים בנוגע ליחס לציונות?
"הספרדים הם מן ממוצע כזה. בקהילות הספרדיות ההתייחסות שלהם היתה הרבה יותר קרוב לזו של הרב קוק. לעומת זאת, האשכנזים סבלו מתנועת ההשכלה כתנועה. ראשי הציונות האנטי-דתית גדלו למעשה ביהדות האשכנזית. לכן זה משהו שגדל מתוכם והכאיב להם הרבה יותר, אז באופן טבעי הם התנגדו אליו הרבה יותר. הרב מרדכי אליהו זצ"ל והרב עובדיה יוסף שיבדל"א הם כבר הרבה יותר בעד המדינה".
את דבריו חותם הרב ליאור בציטוט של חייל בשם נועם שנהרג במלחמת יום כיפור. "אבא שלו הראה לי פעם מכתב שהוא כתב, ממש כמה שבועות לפני שהוא נהרג במלחמה", מספר הרב. "אותו חייל כתב שהיתה מחלוקת הלכתית אם להגיד הלל ביום העצמאות, והוא אמר 'אני לא יודע, זה עניין לפוסקי הלכה. אבל מה שברור לי שהוא שמוטל עלינו להפוך את המדינה למקום שראוי להגיד עליו הלל'. ואכן, אנחנו צריכים להבין שאין לנו להמשיך מחלוקות שהיו רלוונטיות לפני 60 שנה, ולחשוב איך הופכים את המקום הזה למקום שראוי שתשרה בו השכינה".