כשהייתי נער הייתה תקופה שבה כל דבר היה "אלים" או "טראומטי". הרגישות הייתה כל כך גדולה, שכל תוקפנות הכי קטנה ("השיער שלך לא קצר מדי?!") נחוותה כאלימות, וכל ארוע קטן (מישהו דוחף בתור לאוטובוס ואז מקלל אותך) היה "טראומטי". אבל כמה שנים בצבא, חבר שנהרג בתאונת דרכים, פיגועים ליד הבית ושברון לב מסדרים לך את הראש ומבהירים לך מה באמת טראומטי או אלים, בלי מרכאות.
נזכרתי בזה כשקראתי את פרשת השבוע שבה מופיע, לדעתי, האירוע הטראומטי ביותר במקרא. בשיא החגיגה של חנוכת המשכן, בתום שבעת ימי ההרצה שלו, מיד לאחר שאהרן מברך את העם ואחרי שהאל קיבל את קרבנות העם בארוע נסי – "וַתֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ, אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם" – מיד לאחר השיא הרוחני הזה מתים שני בני אהרן, נדב ואביהוא, בשעה שהם מקריבים אש זרה על המזבח בתוך המשכן. אהרן נמצא בהלם, פשוטו כמשמעו, ואיננו מסוגל להגיב – "וידם אהרן". האנטי קליימקס הזה, המעבר החד והבלתי צפוי בין שמחה לאבל והשילוב בין האבל האישי והארוע הפומבי, נותנים לארוע הזה את התואר המפוקפק הנ"ל.
פחד וחוסר ישע
ביוונית טראומה משמעה פגיעה, ובהגדרה הפסיכולוגית שלה היא מכילה שני אלמנטים מרכזיים: האדם היה חשוף לארוע שבו היה איום על חייו או על חיים של אחרים, והתגובה שלו הייתה של פחד וחוסר ישע אל מול האיום. במצב כזה, הארוע הטראומטי נחווה מחדש על ידי זכרונות ומחשבות. כשזה קורה, ישנה גם תגובה של מצוקה פסיכולוגית ויש גם מופעים פיסיים של לחץ. במקביל, יש מגמה הפוכה של ניסיון להימנע ממחשבות ותחושות שקשורות לארוע הטראומטי וגם ממקומות שמקושרים לארוע. לעתים קרובות, לאנשים שחוו ארוע טראומטי יש חוסר יכולת לזכור אספקט מרכזי שלו. בנוסף, פוסט טראומה כוללת קושי להירדם, תחושה של הזרה מאחרים, חוסר יכולת לדמיין עתיד וחיים עתידיים וגם התפרצויות זעם.
חוסר האונים הזה, העובדה שאין לאדם משאבים פנימיים וחיצוניים להתמודדות, משנה משהו באישיות שלו. האמון בחוקיות הקיימת בעולם ובעצמי מתערער, ויש לאדם תחושה מתמדת של שרירותיות וציפייה לקטסטרופה. התפקוד מצטמצם, האישיות מוקטנת. נקל לראות למה מותם של בני אהרן הוא ארוע טראומטי קלאסי ואין פלא שההלכה היהודית למדה מארוע זה שני מנהגי אבלות הנוהגים עד ימינו – החיוב לקרוע קריעה והאיסור להסתפר.
ואם לא מרחתי טוב?
אחד הדברים המעניינים שהסב את תשומת לב הפרשנים הוא הקישור שעושה המקרא בין עבודת הכהנים ביום הכיפורים לבין העבודה שהתבצעה ביום השמיני למילואים, שבו מתו בני אהרן בפתאומיות. לא רק שהמקרא מציין שהציווי על עבודת יום הכיפורים נעשה "אחרי מות שני בני אהרן" (ויקרא ט"ז), אלא שעבודת יום הכיפורים עצמה היא חזרה, בווריאציה, על עבודת הכוהנים ביום השמיני. פה טמון יסוד מאוד עמוק של התמודדות עם פוסט טראומה בתרבות היהודית: אותם ריטואלים שאמורים להתבצע מדי שנה בשנה במקדש, מהווים בעצם חזרה, בשליטה ומתוך תחושת חוזק, למקום הטראומה של מות בני אהרן. כאילו מוטבעת בתרבות שלנו תבנית להתמודדות עם ארועים טראומטיים.
בעיניי זה לא פלא ששני הריטואלים הכי פופולריים בישראל הם ליל הסדר ויום כיפור. בשניהם יש התמודדות עם טראומה שקשורה בפחד ממוות של בנים בכורים. ליל יציאת מצרים, על פי הסיפור המקראי, היה לילה קשה מאוד לבני ישראל. הם ידעו שמה שמגן עליהם מפני מכת בכורות הוא הדם המרוח על המזוזות והמשקוף של בתיהם. יש לי צמרמורת רק לחשוב על זה שהייתי צריך לשים את מבטחי בדם שמרוח על המשקוף כדי שבני בכורי יחיה: ואם לא מרחתי טוב? ואם הדם התייבש וכבר לא רואים?
גם כאן יש טראומה קלאסית - איום על חיי קרוב משפחה תוך תחושה של חוסר אונים. כשאנחנו אומרים "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" זאת התמודדות פוסט טראומטית מובהקת. אנחנו חוזרים, במצב של שליטה ובווריאציה, לאותו לילה נורא שבו חיי הילדים הבכורים היו בסכנה ולא הייתה להורים שום דרך להתמודד עם האיום הזה.
בשנים האחרונות קרה לי משהו. מעין חזרה לילדות. הבנתי שגם ארועים שבהם תחושת הסכנה היא סובייקטיבית ותחושת חוסר האונים היא סובייקטיבית, יכולים להיחוות כטראומטיים. ולכן גם ארוע שבו בוס תוקפן מעליב עובד לפני כולם יכול להיות טראומטי, עם אפקטים פוסט טראומטיים אמיתיים, בגוף ובנפש. במצבים כאלה, כמו גם במצבים הטראומטיים הקלאסיים, אני מאמין שאיזה ארכיטיפ תרבותי עמוק של התמודדות עם פוסט טראומה מתחיל לעבוד ומאפשר לנו לצלוח אותו, שלמים, פחות או יותר, בגוף ובנפש.
ד"ר יאיר אלדן מלמד במכון הרטמן