מחלת הצרעת עוררה פחד רב בעולם העתיק, ולצד הפחד גם תהיות על שום מה נענש המצורע. חז"ל ראו בצרעת עונש על לשון הרע, כפי שעולה מסיפורה של מרים המדברת באחיה משה על אשתו הכושית ונענשת בצרעת. המקרא יודע לספר גם על אנשים אחרים שלקו בצרעת, כגון משה עצמו, גיחזי ועוזיה, וגם שם תוהה הקורא על מה נענשו.
דווקא ספר ויקרא, בתיאוריו המפורטים על מחלת הצרעת, נמנע לחלוטין מלעסוק בשאלה בגין מה נענש המצורע. הכתובים נמנעים מלעסוק בחיטוט בעבר ומתרכזים בעתיד – כיצד לטפל במחלה. העיסוק המפורט, שלפעמים מרתיע אותנו ומכביד על אוזננו, יכול ללמד אותנו לקח חשוב. ניתן ללמוד מספר ויקרא כיצד להמיר את רגשות האשמה באחריות. כיצד לוותר על החיטוט בעבר, בהאשמות הדדיות ולחפש בהתמדה את הדרך הנכונה לצאת מהמצוקה ומהמשבר. את ועדות החקירה הרשמיות והעממיות נשאיר לזמן מאוחר יותר, לאחר היציאה מהמשבר.
שלומית נאור, ראש רשת בתי המדרש בישראל וסמנכ"ל מליץ, וד"ר נח חיות, מנהל מרכז יעקב הרצוג ללימודי יהדות, השייכים לרשת בתי המדרש בישראל