בפרשת בשלח, בני ישראל יוצאים ממצרים לאחר תהליך ארוך של שעבוד וגאולה. הם מגיעים לשפת ים סוף כשחילו הגדול של פרעה רודף אחריהם. ברגע דרמטי זה ים סוף נבקע, בני ישראל הולכים "בתוך הים ביבשה והמים להם חומה מימינם ומשמאלם", ובעלייתם בצד השני ים סוף בולע את פרעה וחילו הגדול. מה עושים בני ישראל ברגע זה? פוצחים בשירה: "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'...". אגב, שבת זו נקראת גם "שבת שירה", על שם שירת הים.
למה דחוף להם לשיר דווקא עכשיו? מהי משמעותה של שירה? השירה היא ביטוי להכרה אנושית בגודל המאורע. בצה"ל אומרים "עשית ולא דיווחת - לא עשית". באופן דומה, אם עשית משהו ולא שרת עליו שיר, לא התבוננת בו והשתאית, לא חווית אותו במלואו.
השירה מתארת את המציאות לא רק כאירוע היסטורי אלא כחוויה ייחודית ומרגשת, ולכן היא מנציחה לדורות את החוויה שהייתה בעבר. השירה לוכדת את החוויה האנושית ומאפשרת לה לשוב ולהתקיים בקרב מי ששר אותה. אנחנו, היום, לא היינו בקריעת ים סוף - אבל אנחנו מכירים את השירה.
בפרשת בשלח אנו למדים גם על מצוות השבת שניתנת לישראל יחד עם המן – המזון היורד מן השמים בכל יום. ביום שישי יורדת מנה כפולה של מן ובשבת לא יורד מן מן השמים, ובני ישראל מצטווים – "שבו איש תחתיו, אל יצא איש ממקומו ביום השביעי". השבת היא זמן של התבוננות על היצירה והעשייה היומיומית שלנו, זהו יום שבו לא מסתכלים החוצה אלא דווקא פנימה. כמו השירה, גם השבת, במבט שלה על המציאות מעניקה לה משמעות. החברה הישראלית החיה במרוץ מתמיד זקוקה לשבת כמקדש בזמן ולשירה כמקדש בשפה.
ד"ר אריאל פיקאר, תוכנית בארי מכון הרטמן, ד"ר מוטי זעירא, מנהל המדרשה באורנים, השייכים לרשת בתי המדרש בישראל