אפשר כבר לחוש את החגיגיות באוויר - הבתים לובשים חג ורצועות של אורות צבעוניים, השלג נערם ברחובות, המוכרים מציבים את שלטי הסייל בחלונות הראווה והאח הבוערת מחכה לכל בני המשפחה. איזה באסה שחג המולד הוא לא שלנו?!
אז הנה כמה מנהגים שהנוצרים נהנים מהם. לנו לא נותר אלא לקנא ולהסתפק במקבילות הדהויות שלנו.
המנהג: חלוקת מתנות לכל בני המשפחה, שמחכות בצייתנות בבוקר החג טמונות בגרביים מעל האח המבוערת.
מה מגניב פה: מתנות. זה מה שמגניב פה. כל בני המשפחה מעניקים מתנות לכל בני המשפחה, במפגן כיפי של אהבה וצרכנות-יתר. העובדה שזה מתרחש בן לילה והמתנות מתגלות בבוקר הופכת לפחות בוקר אחד מתוך 365 ימים אפורים לבוקר של כיף. אבל הבונוס האמיתי הוא אגדת סנטה קלאוס, לפיה הסבא החביב עובר במשך הלילה מעל הבתים במזחלתו ומשאיר מתנות לילדים. כך שבבתים שבהם לא מתעסקים עם פרות קדושות, הילדים זוכים הן למתנות מהוריהם, והן למתנות מסנטה קלאוס. כפל מתנות! איך לא חשבנו על זה בעצמנו?
מה לנו יש: דמי חנוכה, שביותר מדי משפחות נהוג להמיר אותן במטבעות שוקולד שאינם קבילים ברוב החנויות בארץ, ומתנת האפיקומן בפסח, שדרוש יותר מדי מאמץ כדי לקבל אותה. למה אי אפשר פשוט להתעורר בבוקר ולמצוא מתנות בגרביים?
המנהג: סנטה קלאוס, הדמות האיקונית של החג, מחלק מתנות ומקבל בקשות מילדים בקניונים.
מה מגניב פה: השורשים של סנטה קלאוס מגיעים עד תחילת המילניום הקודם, אבל כמובן שאת תחייתו המודרנית ואת שגשוגו כאייקון הוא חייב לאמריקאים, שעיצבו אותו כסב שמנמן, עטור זקן ומאושר עד ארובת הגג. סנטה, באופיו החביב וביצר הפזרני שלו, הוא דמות מיתית וארצית בה בעת, שכל ילד יכול לשאת אליה עיניים ולבקש ממנה פוני לחג המולד. איזה עולם נפלא הוא עולם בו ילד יכול לפנות לאדם זר לחלוטין ואפילו חשוד למראה ולבקש ממנו מתנה בלי חשש מעבירות פדופיליה?
מה יש לנו: תורת ישראל כל כך מפחדת שנדמיין או שניתן צלם אנוש למושאי אמונתנו, שהיא לא השאירה לנו גיבורים דמיוניים להוביל את חגי ישראל. במקומן נחלצו לעזרה, כרגיל, תולדות ישראל, שתרמו לנו את שני הגיבורים הכי גיבורים שניתן להעלות על הדעת: בר כוכבא ויהודה המכבי. לצדם אפשר לציין את אסתר המלכה ומרדכי היהודי ואת האושפיזין של סוכות, וכמובן את אליהו הנביא, שהוא הנגטיב של סנטה קלאוס – לאחד מחכים כל הלילה כדי שיביא מתנות, השני בא רק לשתות יין וללכת. אולי הגיע הזמן לתת איזה חג לגולם מפראג?
המנהג: שלג ברחובות. טוב, זה לא בדיוק מנהג, אבל זה חלק בלתי נפרד מהחג.
מה מגניב פה: אפילו לישראלים למודי שרב ובצורת גשמים לא צריך להסביר מה כיף בשלג. מזחלות, בובות שלג, מלחמות בכדורי שלג, שלל חוויות שהן נחלתן של ישראלים ספורים, צפוניים מאוד, לימים ספורים של מה שמכונה במקומותינו בטעות "חורף". לילדים אין כמו יום חופש מושלג כדי להשתעשע עד שקיעת החמה בים הלבן; לצעירים אין כמו ערב רומנטי בעיר לבנה כדי להצית את האהבה; ולמבוגרים אין כמו יום שלג בכוך המשפחתי כדי להתכרבל מול האח.
מה יש לנו: לרוב שמש. לפעמים גשם. עד שאנחנו רוצים לחגוג עד דלא ידע, אנחנו נאלצים לחוות את התהלוכה תחת מטריה. מצד שני, החום לרוב כל כך כבד שביום כיפור מקדימים את שעון החורף כדי להקל על המועקה. שלג ישראלי? זה מצדיק חג בפני עצמו.
המנהג: סיילים. הציבור להוט לקנות מתנות, והסוחרים נענים בשלל מבצעי הנחות שהופכים את חג המולד למה שהוא – חג גדול לצרכנים.
מה מגניב פה: לא צריך להסביר לישראלי מה מגניב בסייל. למעשה, הישראלי כל כך מבין את משמעות הסיילים של חג המולד, שכמאמין אדוק בהולדת ישו הוא עולה על המטוס, קופץ לארצות הקור, מתחזה לקניין נוצרי מן המניין וחוזר עמוס חבילות.
מה יש לנו: כמדינת לוויין של אמריקה, גם אנחנו למדנו מזמן על הקשר שבין חגים לסיילים, וגם סוחרי הארץ יודעים להקדים את מנהג ה"מתנה לחג" במבצעים מפתים. זה לא משתווה לקדחת הקניות האמריקאית. ואולי טוב שכך.
המנהג: קישוטים. חג המולד הוא החג הדקורטיבי מכולם, והוא כולל בין השאר עץ אשוח עמוס קישוטים לעייפה, גרילנדות צבעוניות ואפילו גרביים.
מה מגניב פה: אני מניח שמי שאוהב לקשט, לסדר ולמרק את הבית – וזה בדרך כלל לפחות צד אחד במשפחה – ימצא את המנהג הזה נפלא. ואכן, יש בו משהו חינני, שמקרין על הבית שמחה, צבעוניות ואווירת חג שקשה להישאר אדיש כלפיה. זו גם הזדמנות להראות לשכנים למי יש יותר גדול.
מה יש לנו: אם במירוקים עסקינן, הרי שאין לך קיצוניים מהימים שלפני הפסח, בו הבית עובר סדרת ניקיון אכזרית עד לביעורו של אחרון גרגרי החמץ. אורות בשפע יש לנו בחנוכה, שמציג, בנרותיו הזעירים את הגרסה הירוקה והצנועה לאורות חג המולד המסנוורים. קישוטים זה דווקא התחום של סוכות, שכנגד התכשיטים שמורעפים על עץ האשוח, מציע כמה פנסים סיניים ושרשראות נייר שהילד עשה בגן. אנחנו אנשים צנועים.
ואולי אין לנו במה לקנא. כי במקום לחלק מתנות, אנחנו מחליפים משלוחי מנות. ובמקום לקנות עץ אשוח, אנחנו יוצאים ליערות ונוטעים עצים. ובמקום אפודות מצחיקות, אנחנו פשוט לובשים לבן סולידי. ובמקום לעטוף את הבית בגרילנדות, אנחנו שמים חנוכיה צנועה בחלון. ובמקום להתרכז מול האח ולשיר "ג'ינגל בלס", אנחנו מתקבצים סביב המנגל ושרים דודו אהרון. מה רע?
>> האם מותר להכניס תנ"ך לשירותים?
אפשר כבר לחוש את החגיגיות באוויר - הבתים לובשים חג ורצועות של אורות צבעוניים, השלג נערם ברחובות, המוכרים מציבים את שלטי הסייל בחלונות הראווה והאח הבוערת מחכה לכל בני המשפחה. איזה באסה שחג המולד הוא לא שלנו?!
אז הנה כמה מנהגים שהנוצרים נהנים מהם. לנו לא נותר אלא לקנא ולהסתפק במקבילות הדהויות שלנו.
המנהג: חלוקת מתנות לכל בני המשפחה, שמחכות בצייתנות בבוקר החג טמונות בגרביים מעל האח המבוערת.
מה מגניב פה: מתנות. זה מה שמגניב פה. כל בני המשפחה מעניקים מתנות לכל בני המשפחה, במפגן כיפי של אהבה וצרכנות-יתר. העובדה שזה מתרחש בן לילה והמתנות מתגלות בבוקר הופכת לפחות בוקר אחד מתוך 365 ימים אפורים לבוקר של כיף. אבל הבונוס האמיתי הוא אגדת סנטה קלאוס, לפיה הסבא החביב עובר במשך הלילה מעל הבתים במזחלתו ומשאיר מתנות לילדים. כך שבבתים שבהם לא מתעסקים עם פרות קדושות, הילדים זוכים הן למתנות מהוריהם, והן למתנות מסנטה קלאוס. כפל מתנות! איך לא חשבנו על זה בעצמנו?
מה לנו יש: דמי חנוכה, שביותר מדי משפחות נהוג להמיר אותן במטבעות שוקולד שאינם קבילים ברוב החנויות בארץ, ומתנת האפיקומן בפסח, שדרוש יותר מדי מאמץ כדי לקבל אותה. למה אי אפשר פשוט להתעורר בבוקר ולמצוא מתנות בגרביים?
המנהג: סנטה קלאוס, הדמות האיקונית של החג, מחלק מתנות ומקבל בקשות מילדים בקניונים.
מה מגניב פה: השורשים של סנטה קלאוס מגיעים עד תחילת המילניום הקודם, אבל כמובן שאת תחייתו המודרנית ואת שגשוגו כאייקון הוא חייב לאמריקאים, שעיצבו אותו כסב שמנמן, עטור זקן ומאושר עד ארובת הגג. סנטה, באופיו החביב וביצר הפזרני שלו, הוא דמות מיתית וארצית בה בעת, שכל ילד יכול לשאת אליה עיניים ולבקש ממנה פוני לחג המולד. איזה עולם נפלא הוא עולם בו ילד יכול לפנות לאדם זר לחלוטין ואפילו חשוד למראה ולבקש ממנו מתנה בלי חשש מעבירות פדופיליה?
מה יש לנו: תורת ישראל כל כך מפחדת שנדמיין או שניתן צלם אנוש למושאי אמונתנו, שהיא לא השאירה לנו גיבורים דמיוניים להוביל את חגי ישראל. במקומן נחלצו לעזרה, כרגיל, תולדות ישראל, שתרמו לנו את שני הגיבורים הכי גיבורים שניתן להעלות על הדעת: בר כוכבא ויהודה המכבי. לצדם אפשר לציין את אסתר המלכה ומרדכי היהודי ואת האושפיזין של סוכות, וכמובן את אליהו הנביא, שהוא הנגטיב של סנטה קלאוס – לאחד מחכים כל הלילה כדי שיביא מתנות, השני בא רק לשתות יין וללכת. אולי הגיע הזמן לתת איזה חג לגולם מפראג?
המנהג: שלג ברחובות. טוב, זה לא בדיוק מנהג, אבל זה חלק בלתי נפרד מהחג.
מה מגניב פה: אפילו לישראלים למודי שרב ובצורת גשמים לא צריך להסביר מה כיף בשלג. מזחלות, בובות שלג, מלחמות בכדורי שלג, שלל חוויות שהן נחלתן של ישראלים ספורים, צפוניים מאוד, לימים ספורים של מה שמכונה במקומותינו בטעות "חורף". לילדים אין כמו יום חופש מושלג כדי להשתעשע עד שקיעת החמה בים הלבן; לצעירים אין כמו ערב רומנטי בעיר לבנה כדי להצית את האהבה; ולמבוגרים אין כמו יום שלג בכוך המשפחתי כדי להתכרבל מול האח.
מה יש לנו: לרוב שמש. לפעמים גשם. עד שאנחנו רוצים לחגוג עד דלא ידע, אנחנו נאלצים לחוות את התהלוכה תחת מטריה. מצד שני, החום לרוב כל כך כבד שביום כיפור מקדימים את שעון החורף כדי להקל על המועקה. שלג ישראלי? זה מצדיק חג בפני עצמו.
המנהג: סיילים. הציבור להוט לקנות מתנות, והסוחרים נענים בשלל מבצעי הנחות שהופכים את חג המולד למה שהוא – חג גדול לצרכנים.
מה מגניב פה: לא צריך להסביר לישראלי מה מגניב בסייל. למעשה, הישראלי כל כך מבין את משמעות הסיילים של חג המולד, שכמאמין אדוק בהולדת ישו הוא עולה על המטוס, קופץ לארצות הקור, מתחזה לקניין נוצרי מן המניין וחוזר עמוס חבילות.
מה יש לנו: כמדינת לוויין של אמריקה, גם אנחנו למדנו מזמן על הקשר שבין חגים לסיילים, וגם סוחרי הארץ יודעים להקדים את מנהג ה"מתנה לחג" במבצעים מפתים. זה לא משתווה לקדחת הקניות האמריקאית. ואולי טוב שכך.
המנהג: קישוטים. חג המולד הוא החג הדקורטיבי מכולם, והוא כולל בין השאר עץ אשוח עמוס קישוטים לעייפה, גרילנדות צבעוניות ואפילו גרביים.
מה מגניב פה: אני מניח שמי שאוהב לקשט, לסדר ולמרק את הבית – וזה בדרך כלל לפחות צד אחד במשפחה – ימצא את המנהג הזה נפלא. ואכן, יש בו משהו חינני, שמקרין על הבית שמחה, צבעוניות ואווירת חג שקשה להישאר אדיש כלפיה. זו גם הזדמנות להראות לשכנים למי יש יותר גדול.
מה יש לנו: אם במירוקים עסקינן, הרי שאין לך קיצוניים מהימים שלפני הפסח, בו הבית עובר סדרת ניקיון אכזרית עד לביעורו של אחרון גרגרי החמץ. אורות בשפע יש לנו בחנוכה, שמציג, בנרותיו הזעירים את הגרסה הירוקה והצנועה לאורות חג המולד המסנוורים. קישוטים זה דווקא התחום של סוכות, שכנגד התכשיטים שמורעפים על עץ האשוח, מציע כמה פנסים סיניים ושרשראות נייר שהילד עשה בגן. אנחנו אנשים צנועים.
ואולי אין לנו במה לקנא. כי במקום לחלק מתנות, אנחנו מחליפים משלוחי מנות. ובמקום לקנות עץ אשוח, אנחנו יוצאים ליערות ונוטעים עצים. ובמקום אפודות מצחיקות, אנחנו פשוט לובשים לבן סולידי. ובמקום לעטוף את הבית בגרילנדות, אנחנו שמים חנוכיה צנועה בחלון. ובמקום להתרכז מול האח ולשיר "ג'ינגל בלס", אנחנו מתקבצים סביב המנגל ושרים דודו אהרון. מה רע?