רובנו לא רוצים לחשוב על זה. מחלה קשה, סבל, מוות - נושאים שהעיסוק בהם מעיק מאין כמותו על הלב והנפש. אבל מותו של עדי טלמור העלה מחדש לכותרות את סוגיית המתת החסד. האם אפשר לבחור שלא לטפל באדם חולה? האם מותר לאדם, במקרים של סבל קיצוני, לקצר את חייו? והאם חיים מוגדרים רק ע"י קיום דופק או שיש לשקול גם את איכות החיים?
החוק בישראל תומך באופן מוגבל בהמתת חסד. חוק החולה הנוטה למות מ-2005 מאפשר לאדם שחלה במחלה סופנית שתוחלת החיים בה היא לא יותר משישה חודשים לדרוש שלא יאריכו את חייו באמצעים מלאכותיים. בינה דיבון (81), יו"ר עמותת ליל"ך (לחיות ולמות בכבוד), מסבירה שבחוק קיימים פגמים משמעותיים: "יש מחלות סופניות שאי אפשר לקבוע בהן תוחלת חיים של שישה חודשים. יש גם ויכוח לגבי מה זה טיפולים מאריכי חיים. החוק אומר שמותר לא להתחיל בטיפול, למשל אם אדם צריך לקבל כימותרפיה או צריך לקבל דיאליזה מותר לא להתחיל מחדש. אבל יש טיפולים כמו מכונת החייאה או הנשמה, שברגע שמחברים אי אפשר לנתק. אם מנתקים – זה מוות. החוק לא מרשה לנתק".
בשלב זה חשוב להבחין בין שני סוגים של המתת חסד. המתת חסד פסיבית משמעותה לא לבצע הארכה מלאכותית של תוחלת החיים. ואילו המתת חסד אקטיבית משמעותה להקדים את מועד המוות הטבעי ולחסוך מהחולה את הסבל שהיה צפוי לעבור. החוק הישראלי לא מתיר המתת חסד אקטיבית, ולכן עדי טלמור בחר לסיים את חייו בשוויץ, בעזרת ארגון "דיגניטאס". ב-14 שנות קיומו הארגון עזר למעל אלף חולים סופניים מרחבי העולם לסיים את חייהם. ההמתה עצמה מתבצעת באמצעות שתיית רעל, שלאחריה החולה עוצם את עיניו בפעם האחרונה.
"אנו טוענים שלאדם צריכה להיות אוטונומיה על גופו", אומרת דיבון. כמו שיש לאדם אוטונומיה לקבל החלטות במהלך חייו, כך – לשיטת העמותה – צריך להיות גם בערוב ימיו. "אדם יכול לבחור היכן יגור, איך יחנך את ילדיו, אלה דברים מובנים מאליהם", היא מוסיפה. "ברגע שהוא חולה הוא נתון בידי הרופאים. הם מחליטים מה לעשות. לו אין רשות לומר את דברו. אנו טוענים שלאדם צריכה להיות רשות לבחור גם את מותו".
אבל לרופאים רבים לא נוח עם גישת המתת החסד, שהרי הם חונכו להציל חיים ולא לאבד אותם. במקרה כזה, מעבר לשיקול הפרטי והמצפוני של כל רופא - עולה השאלה מה נכלל במושג החיים. דיבון: "אנו טוענים שחיים זה איכות. ברגע שחיים איבדו את איכותם, הם לא חיים. אם לא הייתה קיימת מכונת הנשמה או מכונות אחרות שמאריכות חיים, האדם היה מת ממילא. זה לא שהריפוי הזה יכול להביא להבראתו או לשיפור מצב בריאותו. האדם מאבד את כבודו, בני המשפחה סובלים, ולכן המושג של מלחמה על החיים קיבל משמעות לגמרי אחרת".
"אלוהים הוא הבעלים של הגוף"
ההתנגדות העיקרית בישראל להמתת חסד באה מכיוון היהדות, ולדברי דיבון "בחלק גדול מהדברים לא בצדק. נכון שלפי היהדות אסור להמית מיתה אקטיבית, אבל במקרים מסוימים התאבדות מותרת, למשל במקרים של סבל שאי אפשר לרפא אותו או להקל עליו. הבעיה היא שאצלנו הדת קשורה בפוליטיקה ולא תמיד השיקולים הדתיים כביכול הם בריאותיים".
לדברי הרב מנחם בורשטיין (55), ראש מכון פוע"ה, שמתמחה ברפואה לפי ההלכה וחבר וועדת האתיקה של צה"ל, העניין נעוץ בכך שהאדם הוא לא בעלים על גופו: "לפי ההלכה, האדם מצווה לשמור על הגוף שלו, ואילו האל הוא הבעלים. אדם שמתאבד לא יכול לבוא לקבר ישראל הרגיל והוא נקבר מחוץ לבית הקברות או בחלקה מיוחדת".
עם זאת, לגבי המתת חסד גם הרבנים חלוקים ביניהם. "רבנים כמו הרב מרדכי אליהו והרב אלישיב שיאריך ימים טוענים שאפילו דבר שמקצר את חייו של האדם בשעה אסור לעשותו. לעומת זאת הרב שלמה זלמן אוירבך טוען שאם אדם סופני לחלוטין, והוא סובל ויש לו ייסורים, אפשר לתת לו משככי כאבים, אוכל, אנטיביוטיקה, להנשים אותו, אבל לא חייבים לעשות פעולות להציל אותו. למשל לא חייבים לעשות ניתוח שיעזור לו להאריך את חייו בשבוע או שבועיים. זה נקרא 'שב ואל תעשה'".
הרב והד"ר יגאל שפרן (61), מומחה ברפואה והלכה ומרצה אקדמי בנושא אתיקה רפואית, מסביר שקיים פער בין האתיקה הכללית ליהודית. היהודית, כאמור, סוברת שאין לאדם בעלות על גופו ושאינו יכול בשום אופן לקצר את חייו. "חלק מההשקפות הקיימות בקרב אתיקאים כלליים הן שבמצבי קצה מותר לאדם לנקוט בפעולות פסיביות כדי לא להאריך את חייו".
הוא זהיר מאוד בדבריו. "כפי שאתה שם לב אני אומר זאת במילים מאוד מסתייגות מהפעולה של ההתאבדות. אם יש טיפולים מאריכי חיים בכפייה או בכוח, לא בכל מצב יש חובה להשתמש בהם. אבל גם האתיקה הכללית סוברת שאין בשום אופן ליטול את החיים בידיים", הוא אומר. אחת הסיבות לזהירות הרבה, הוא מדגיש, היא שבפועל מעשה כזה, במיוחד של אישיות תקשורתית, עשוי לעודד התאבדות מסיבות של אהבה נכזבת או דיכאון רפואי. "האחריות הזאת מחייבת אותנו מאוד", הוא אומר. גם הרב בורשטיין מצטרף לדבריו.