והקרנת לבנך: באיזה גיל להראות לילדים את הסרטים שעליהם גדלנו?

אם קבוצת ההתייחסות שלי היא מדגם מייצג, הרי ש-100% אחוז מההורים בישראל מעוניינים להראות לילדיהם את הסרטים שהם עצמם גדלו עליהם, וכ-103% מתוכם מתלבטים בשאלה מהו הגיל הנכון לצפייה בקלאסיקות האלה. לא רק מתי זה מוקדם מדי לראות את "במבי", אלא גם מתי זה מאוחר מדי להתרגש מהקסם של "אי.טי".

בינינו, אין שום סיבה לצפות מהילדים של היום להתחבר לסרטים בני 30 ו-40 שנה; הקצב והקשב משתנים באופן כל כך מהיר ודרמטי שזה כמעט לא סביר. הרי גם אנחנו, ילדי האייטיז, לא ניצלנו את עידן ה-VHS כדי לצפות בסרטים משנות ה-50. אבל שנות ה-80 היו תור הזהב של סרטי הילדים (אם כי לא סרטי אנימציה, שהיו אז בשפל מוחלט): הוליווד גילתה באייטיז שיש דבר כזה צופים צעירים, ויצרה נחשול של קולנוע נהדר לבני 12-5. כלומר, מצוות "והקרנת לבנך" חלה עליהם לא רק בשם הנוסטלגיה, אלא גם מפני שלא הייתה – וספק אם תהיה – תקופה יפה יותר לקולנוע מותאם לגיל הרך.          

אז מה להראות מתי? אמצעי עשייה טרום תקופת המחשב התיישנו כמובן, ובמקרים רבים חשוב לתפוס את הילדים בגיל שבו עוד לא "רואים את החוטים". מעבר לזה, תפיסות הוריות השתנו: לי הראו את "במבי" בגיל חמש בלי לחשוב על זה פעמיים, אבל החשיפה למושג המוות היא עניין תרבותי שלא מפסיק להשתנות. וכמובן, מעל לכל ישנו העניין הדורי – ככלל אצבע, ילדים מדור ה-Z צריכים לראות מוקדם יותר את הסרטים שעיצבו את ילדי דור ה-X. גם מפני שהם פשוט צופים מתוחכמים יותר, וגם מפני שהם נחשפים לממשיכי דרכם של הסרטים "שלנו" (ו/או לחיקוייהם ולרימייקיהם), ויש להקדים מקור למכה. 

הרשימה הבאה אינה מדעית מן הסתם (וגם אינה מוגבלת לאייטיז, עשור שהמצאי שלו מתאים פחות לגיל הרך מאוד); מדובר בתוצאות הניסיון המצטבר שלי ושל קבוצת ההתייחסות שהוזכרה לעיל, חמישה זוגות של הורים בגיל המתאים לילדים בגיל ההולם. אבל לפני שתרוצו קדימה, זכרו: זה לא באמת חשוב שהם יאהבו את מה שאנחנו אהבנו. במילים אחרות, אל תתבאסו יתר על המידה אם יתברר שהם מפהקים בשרשרת מול יצירה שגרמה לכם לבכות בתמרורים. ככה זה בחיים.       

גיל: 3-4

בהכללה לא גסה מדי, ילדים לא בנויים להתרכז בסרט באורך מלא לפני גיל שלוש (וזה במסגרת ההקלות של צפייה ביתית. לקולנוע, ככלל, לא הייתי לוקח ילדים מתחת לגיל חמש). הצפייה בטווח הגילים 4-3 היא פחות עוקבת ויותר מתרשמת, אבל גם מאוד נוחה להתרשם – זמן אידיאלי לסרטים שניתן ליהנות מהם באופן אפיזודלי, לאו דווקא כחוויה לינארית של התחלה-אמצע-סוף. "שלגייה" (1937, 83 דקות) דקות הוא האטביפוס המושלם לבנטיפוס הזה: בסרט הזה יש מינימום עלילה ומקסימום רגעים (ושירים) שעומדים בזכות עצמם. אותו הדבר נכון בוודאי לסרט האפיזודות "פנטזיה" (1940, 125 דקות).        

"מרי פופינס" (1964, 139 דקות) הוא בחירה נהדרת לאזורי הגיל האלה. האורך הכמעט מופרך שלו לא צריך להוות חסם - אפשר לצרוך אותו בהמשכים, כמו סדרת טלוויזיה – והוא אידיאלי לצפייה בתקופה שבה אנשים עפים או שילוב של אנימציה ולייב אקשן הם עדיין וואו בשבילך. עוד מדיסני, צופים בני 4-3 הם הקהל האידיאלי לסרטים הקלאסיים הלא-מפחידים, כדוגמת "פינוקיו" (1940, 88 דקות), "דמבו" (1941 וכולה 64 דקות) ו"היפהפייה והיחפן" (1955, 76 דקות).

תמיד מפתיע לגלות עד כמה שולית ההבנה של המתרחש בגילים האלה. זה כנראה הזמן היחיד בחיינו כצופים שאין לנו שום בעיה ליהנות מסרט בשפה זרה לחלוטין: הצאצאית הקונקרטית שלי הייתה בת ארבע כשהתאהבה ב"צוללת צהובה" (1968, 85 דקות) למרות שלא ידעה מילה באנגלית. זה תופס גם לגבי כל הנ"ל: אם אין לכם גירסה מדובבת בהישג יד, תופתעו לגלות שבמקרים רבים זה בכלל לא משנה לצופים באזורי הטרום-חובה.

גיל: 5-6

בתפר שבין הגן לכיתה א', רוב הילדים מוכנים לתבל את חוויית הצפייה שלהם בקצת הפחדות. זה הזמן לשלוף את הדיסנים המעט יותר מחוספסים ו/או המציגים את המכשפות הקלאסיות, כמו "חתולים בצמרת" (1970, 78 דקות), "על כלבים וגנבים" (1961, 79 דקות) או "הרפתקאות ברנרד וביאנקה" (1977, 77 דקות. הופץ כאן במקור בשם "המצילים הקטנים" ודי פוספס בזמן אמת – מומלץ גם להורים בהקשר הזה).  

במדינה דוברת אנגלית, זה היה הגיל ומקום להכניס לרשימה את סרטי הלא-אנימציה הראשונים. אבל גם אם נסתפק בתרגום סימולטני ספוראדי משולב בכישורי ראשית קריאת תרגום, אפשר ללכת למשל על דאבל פיצ'ר של "פיטר פן" (1953, 76 דקות) ו"הוק" (1991, 142 דקות). הראשון והמונפש חוסך הסברים ומספק רקע לגבי השני - שבינינו, שש הוא בערך הגיל המנטלי שלו. זאת תקופה נהדרת גם לסרטי בובות כמו "המבוך" (1986, 101 דקות) ושלל סרטי "החבובות"; הם מותאמים לטווח הגיל הזה, ומכיתה ב' וצפונה אתם עלולים להיתקל בעיקומי אף לאמור "בובות זה לילדים קטנים". 

שלהי הגן וכיתה א' הם כמובן זמן נכון למלאי הקטן של סרטי הלייב אקשן המדובבים שהצטברו כאן בשנים האחרונות (זוכרים? באייטיז-ניינטיז דובבו כמעט אך ורק אנימציה), אבל אנחנו כאן כדי לדון בקלאסיקות. באותו הקשר, זה הרגע לדבר על הצבי שבחדר: מסיבות מובנות, אין מה להראות את "במבי" (1942, 70 דקות) לילד שעוד לא נחשף למושג המוות. אבל רגע לפני כיתה א', הקאלסיקה הזאת נעשית רלוונטית לרוב המוחלט של הילדים.

גיל: 7-9

תקופת מעבר שבה הילדים עדיין מוכנים לראות סרטים מדובבים, אבל קצב הקריאה של רובם כבר מאפשר צפייה במתורגמים. לטעמי, את השנים האלה צריך לנצל כדי להראות להם סרטים שאמצעי העשייה שלהם התיישנו; זה הגבול העליון שבו הם מספיק תמימים כדי לא לא לעלות על זה ולהתבאס מזה. וכאן אנחנו כבר חזק במטרת המשימה: הכר לילדיך את המיטב של האייטיז.

זאת התקופה המושלמת ל"גרמלינס" (1984, 106 דקות) ול"הגוניס" (1985, 114 דקות). זה גם הזמן לטרילוגיית "אינדיאנה ג'ונס" (את הרביעי תחסכו להם, למה להרוג את סנטה) ולטרילוגיה המקורית של "מלחמת הכוכבים". חלקים ממנה נראים היום מיושנים ואיטיים לבני-עשרה, אבל סביב גיל שמונה הם עדיין עושים את הקסם שלהם באופן מיטבי. אגב, הערה הכרחית: לא, *אסור* להראות להם את סרטי "מלחמת הכוכבים" בצורה כרונולוגית. אם אתם רוצים להעניש אותם בטרילוגיית הפריקוולים, עשו כמצוותו של שלדון קופר ב"המפץ הגדול" ותנו לג'ורג' לוקאס לאכזב אותם לפי סדר היציאה לאקרנים.

רגע לפני הגיל הדו-ספרתי הם מוכנים לרכבת ההרים הרגשית של "אי.טי" (1982, 115 דקות), לרמיזות המיניות השוליות של "מי הפליל את רוג'ר רביט" (1988, 104 דקות), לדקויות הפסאודו-מדעיות של "יום במלכודת" (1987, 120 דקות, ועוד קלאסיקת אייטיז שמעטים מדי בישראל ראו בזמן אמת – אז אנא). עוד יצירות חובה בגיל הזה הן "הסיפור שאינו נגמר" (1984, 102 דקות), רצוי רק לאחר שהם קראו את הספר, ו"ביג" (1988, 104 דקות). יצירות רשות הן "משחקי מלחמה" (1983, 114 דקות), שעלול להיראות מעט מגוחך לילדים היותר מודעים-טכנולוגית מעצם היותו סרט האקינג מלפני הספירה, ו"מכסחי השדים" (1984, 105 דקות). כלומר, ברור שהאחרון הוא לגמרי צפיית חובה, מה גם שדירוג ה-PG שלו (ר' מסגרת) מכשיר אותו לחד-ספרתיים, אבל יש ילדים שבגיל הזה לא יראו בכלל את הקומדיה שבקומדיית האימה העדיין-הכי-טובה בכל הזמנים. אם הקטנים שלכם הם מהזן הלחיץ, חכו עם זה לקבוצת הגיל הבאה.

גיל: 10-12

הרשימה הזאת נגמרת בבת מצווה מפני שילדים בני 13 כבר לא שואלים אותך מה לראות, עם מי להסתובב או מה ללבוש. אם יש לך מזל, הם שואלים אותך אם אפשר 100 שקל. אם אין לך, הם שותים וודקה בקניון. אבל אני סוטה.

קץ הילדות המוקדמת, הרגע שלפני הכיף שהוא גיל ההתבגרות, הוא זמן לשלושה סוגים של סרטים: המכינים לחיים, המתוחכמים והמתחכמים. לסוג הראשון שייך למשל "אני והחבר'ה" (1986, 89 דקות), שלאחרונה עמדתי כאן על האופן כמעט חסר הרחמים שבו הוא מציג סיפורי ילדות קשים, ולטעמי גם "שמתי ברז למורה" (1986, 103 דקות) ואפילו "מועדון ארוחת הבוקר" (1985, 97 דקות ומדורג R, אבל מיד אדבר על כל העניין הזה). אגב, שני הסרטים הנפלאים האלה של ג'ון יוז הם הזדמנות ליישם כלל אצבע חשוב: ילדים תמיד מתחברים יותר בקלות לגיבורים בני גילם או מבוגרים יותר. בגיבורים צעירים מהם יש להם נטייה לזלזל. כלומר, הזמן להכיר להם את סרטי התיכון הקלאסיים הוא בעודם ביסודי. הייתי אומר חטיבת ביניים, אבל הרגע סיכמנו שאז הם כבר עם הוודקה בקניון והכל.

לסוגה המתוחכמת שייכת טרילוגיית "בחזרה לעתיד", שאפשר לצפות בה עוד קודם, אבל הניואנסים שלה – החל במיניים וכלה בפילוסופיים – מתבזבזים על החד-ספרתיים. המייצג הכי טוב של הסוג המתחכם הוא "הנסיכה הקסומה" (1987, 98 דקות),  שעובד טוב יותר ככל שהצופה מכיר טוב יותר את הקונבנציות של ז'אנר הפנטזיה, ומבין יותר את משחקי המילים שבשפת המקור.

לטעמי האישי – ולגנותי ייאמר שיש בקבוצת ההתייחסות שלא מסכימים איתי – 12-10 זה גם רגע נפלא להיכרות ראשונה עם סרטי אימה. בוודאי "פולטרגייסט" (1982, 114 דקות) שלא במקרה מדורג PG, אבל גם "נשיכות קטנות" (1987, 97 דקות) ואפילו "הזבוב" (1986, 96 דקות). זה עשוי להישמע מעט קיצוני, אבל אני יכול להעיד מנסיונה של בת העשר הפרטית שזה לא. והעובדה ששני האחרונים זוכים לדירוג R – ובכן, קראו את המסגרת כאן למטה: כדבריו האלמותיים של איניגו מונטויה ב"הנסיכה הקדומה", אני לא חושב שזה אומר מה שאתם חושבים שזה אומר.