"מה שאני לא מבין", אמר לי לפני כמה שנים חבר שעבר לגור בגרמניה, "זה למה קוראים לספר הזה 'לבד בברלין'".
זה היה בזמן אחד הביקורים שלו בארץ. באותה תקופה מאות ישראלים נחתו כל יום בברלין עם עותק של "לבד בברלין" שקנו בנתב"ג ורשימת המלצות שכוללת את "מסייה וונג" ואת האקשה מרקט. "השם המקורי של הספר, בגרמנית, הוא 'כל אחד מת לבד'. ואף אחד שם, בשום שלב, לא נמצא לבד בברלין". התשובה הייתה, כמובן, שיווק: "ברלין היא כרגע מותג בינלאומי", שיער מישהו בתעשיית הספרים כשניסיתי לברר את השאלה הזאת, "מותג שמתחרה בלונדון, בפריז ובניו יורק".
זה היה נכון. לפני כמה שנים, כשהוצאנו את הכמה שקלים שהיו לנו על עוד טיסה ועוד טיסה לברלין, אמרנו לעצמנו שפריז תהיה פחות או יותר אותו דבר גם עוד עשרים שנה; ברלין קורית עכשיו. "להיות ב-2009 בברלין זה כמו להיות בסן-פרנסיסקו בסבנטיז!", התלהבנו, "כמו בניו-יורק באייטיז! כמו בפריז בשנות ה-20!". ברלין הייתה עתידה להיות בירת העולם, ובאמת, מיהרנו לנסוע לברלין. נחתנו בברלין והלכנו למוזיאון השואה.
נדמה לפעמים שבזה הכל מסתכם, בסופו של דבר: מעיל עור יד שנייה בארון ומוזיאון השואה. הייתה אווירה מסחררת בברלין. היא הייתה נינוחה ומסבירת פנים כמו ז'נבה ומגניבה כמו לונדון, נכונה כמו פריז וקוסמופוליטית כמו ניו יורק. כשהלכת ברחובות שלה בלילה וקיללת את הקור, או כשהיית אחת מבני ובנות המזל שזכו באיזשהו סידור לבלות שם קיץ שלם או אפילו שנה, הרגשת שהכל יכול לקרות. אבל הדבר שהיה יכול לקרות לא קרה.
הקלות הבלתי נסבלת של הקיום בברלין
עכשיו, כשברלין כבר די מבוססת כעוד בירה אירופית יפת-שדרות ואהובה על תיירים מבוגרים, כשטיסה אליה לא אמורה להיות יותר חוויית משנת חיים, וכשהתקופה שבה היא הייתה המקום שכולם רצו להיות בו כל הזמן פחות או יותר נגמרה, אפשר להסתכל אחורה על העשור המוזהב של ברלין ולשאול: מה? בסופו של דבר – ושימו רגע בצד את סצנת המועדונים המרהיבה – איזו בשורה תרבותית יצאה מברלין?
השבדים, למשל, הצליחו לייצר בשנים האחרונות אלטרנטיבה מעניינת לטלוויזיה האמריקאית והבריטית, אבל איזו סדרת טלוויזיה ברלינאית התברגה לרשימות תור הזהב של הטלוויזיה? איזה זרם קולנועי הולידו עשרות אלפי בוגרי החוגים לקולנוע שחיים בברלין? גם אוהבי האוכל לא התיימרו אף פעם לטעון שיש בברלין משהו לאכול מעבר למגוון הגדול שיש בכל עיר קוסמופוליטית, ובעולמות האופנה והעיצוב זו שוב סקנדינביה שמזנבת בקוורטט של ניו יורק, פריז, לונדון ואיטליה. איזו תערוכה עכשווית שחייבים לראות הוצגה בברלין בזמן האחרון? ואיזה סופר חשוב פועל היום בברלין? ואני אפילו לא מדברת על גרמני, אלא על סתם מישהו שחי שם. עם יד על הלב, הספר הכי עכשווי שרובנו קראנו על ברלין היה "אני, כריסטיאנה פ.".
זה קצת מוזר, כי ברלין באמת קרתה בשנים האלה. הבאזז העולמי סביבה יכול היה לייצר חשמל בחינם לכל תושביה בלי שיצטרכו אפילו לגשת לג'וב סנטר. שנה אחת הייתה פרק הזמן שלקח לכמה מהשכונות בה להפוך מחורבה מוזנחת לפריקייה מכוסת גרפיטי, ומשם למעוז היפסטרים, ואחר כך לאחוזה של זוגות צעירים עם טעם בעיצוב – תהליך שבערים אחרות לוקח עשרים שנה. בשיאה של ההגירה לברלין, חברים שלי היו כותבים לי שהם מצאו דירה "באלכס", או "בקוטי", כאילו ברור מאליו שכולנו צריכים לשלוט במפת האו-באן, כולל שמות החיבה של האתרים המרכזיים. תושביה החדשים שאבו השראה מהרגע הזוהר ביותר בעברה - שנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת, כשברלין הייתה המקום בו נוצרו הכי הרבה יצירות מופת בזמן נתון אי פעם.
לברלין היה את כל מה שצריך כדי להפוך שוב לבירת התרבות העולמית: כמויות של כסף זרמו אליה דרך תושביה החדשים בדמות קרנות ומלגות, התמחויות (Fellowships) ושהיות (Residencies). היא נהנתה משטף עצום של מאות אלפי (וכנראה קרוב למיליון) מהגרים אקדמאים, סטודנטים, אמנים, מעצבים וכותבים. היא פיתחה תעשיית תיירות אקסטטית. היו לה סמים מעולים. "זה פשוט קל מדי", אמרה לי חברה, אמנית ישראלית שנאבקת ביוקר המחיה התל אביבי למרות שיש לה במגירה דרכון גרמני. "אני יכולה לבוא אליהם ופשוט לקחת כסף כל חודש ולעבוד על האמנות שלי, ואף אחד לא ישאל אותי כלום. זה ממש מביך אותי לעשות את זה. הם ידעו שבשביל זה באתי".
ברלין, סיפרו בהקלה מי שעברו לשם, הפכה בשנים האחרונות למקום האחרון במערב שבו אפשר "להסתדר איכשהו": גם אם אין לך אזרחות, שמקנה לך אפשרות ללמוד או ליצור בלי להוכיח כמעט שום מאמץ לפרנס את עצמך, אתה יכול לתרגם משהו, להנחות משהו, לנגן עם מישהו, ולגרד את הכמה יורו שצריך כדי לחיות סבבה, בלי לחשוב על כסף כל הזמן כמו שכולנו כבר לא זוכרים איך זה מרגיש.
משבר ההגירה
זו מסקנה נורא מבאסת, אולי אפילו מסוכנת: האם יכול להיות שברלין לא קרתה מבחינה אמנותית כי היא לא הייתה קפיטליסטית מספיק? האם למי שגר, נניח, בלונדון, ועובד 50 שעות בשבוע במשמרות, ונוסע שעה בטיוב לדירת שותפים מלוכלכת, ועובד בסופי שבוע על התסריט שלו, יש יותר סיכוי להפוך לדיוויד סיימון הבא מאשר למי שקם בצהריים ומעשן בפארק?
כשהכיכרות המרכזיות בעולם הוצפו בהפגנות של צעירים מובטלים שגרים עם ההורים, ברלין הייתה הבירה המערבית האחרונה שהיו בה מחיה זולה ומדיניות הגירה קלה. לא צריך לעשות רומנטיזציה של העוני; אף אחד לא יכול לייצר שום דבר כשהוא רעב, וציירים החיים בעליות גג - מוטב שיישארו במאה ה-19. ובכל זאת, קשה שלא לחשוב שהאווירה בברלין כל כך קולית ונעימה ולא תחרותית, שאף אחד פשוט לא ניגש למבחן.
יש בדיחת מהגרים ברלינאית ישנה: "איך אתה יודע שמישהו עבר לברלין לפני חודש? הוא תמיד מספר לך שהוא הולך לגמור פה את התסריט שלו". אחרי עשרה חודשים, אף אחד כבר לא מתיימר להגיד שהוא יכתוב משהו אי פעם.