בג'וב הקודם שלי הייתי הסגן של הבוס במשך 15 שנה. עשור וחצי, ותרחיש אחד הילך עליי אימים ממש מהרגע הראשון ועד הסצנה הקלאסית שבה יצאתי בפעם האחרונה מהמשרד עם עציץ וארגז קרטון: לעלות מדרגה. להיות לראש.
אנחנו כאן כדי לדון ביתרונות שבלהיות זנב, וייתכן שמספר 2 בהיררכיה לא מסתדר עם מה שאתם מגדירים כזנב, אבל הייתי מספר 2 בקבוצה של ארבעה אנשים בסך הכל, והיה מספיק שאחד האנשים בחוליה הזו לא יתפקד כדי להפוך אותי טכנית לשורש הזנב – אתם יודעים, היכן שיש לגרד על מנת להסב התעלות רוחנית לכלב שלך. והייתי מאושר. כלומר, ברור שרציתי את המשכורת של הבוס, אבל לא את המשמעויות האחרות של הג'וב שלו. מעולם לא רציתי.
הכל על הראש של הראש
האם מלחיץ יותר להיות מנהל מאשר עובד? ההיגיון, לפחות שלי, תמיד אמר שכן. המדע, מצידו, לא מסכים: שני מחקרים גדולים שנערכו בשנים האחרונות מראים שההפך הגמור הוא הנכון. במחלקת הפסיכולוגיה של אוניברסיטת קופנהגן נבדקו 2,052 עובדים – 128 מנהלים ו-1,924 עובדים זוטרים – והתוצאות שפורסמו בשנת 2011 הראו שמנהלים מעידים על רמות סטרס נמוכות משמעותית מאלו של עובדיהם. כעבור שנה יצא מאוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה מחקר שחיזק את הממצאים מדנמרק: ככל שעולים בסולם הדרגות, ככה יורדת רמת הסטרס. "המעמד היחסי שלנו בקבוצה שאנחנו משתייכים אליה משפיע באופן לא פרופורציונלי על תחושת האושר והרווחה שלנו", פירש פרופ' ג'יימס גרוס את המחקר של עצמו.
האם טעיתי כל חיי? האם בכל זאת שומה עלינו לאחל "שתהיו לראש"? לא, מפני שרמות סטרס הן רק חלק מהסיפור, ולדעתי לא החלק החשוב. לראיה, המחקר הדני שהוזכר לעיל מציין בין ממצאיו שהמנהלים צריכים לעמוד בדרישות גדולות יותר, שהם חווים רמה גבוהה יותר של קונפליקטים במקום העבודה, ושהם אינם נהנים מתמיכה חברתית מצד עמיתיהם. הגיוני לגמרי, הרי זה בדיוק המחיר של המעמד הבכיר: יש לך מלא החלטות לקבל וכולם מתים לרצוח ו/או לרשת אותך.
כלומר, כולם חוץ מאנשים כמוני - אנשים שהבינו את המינוס הנוסף שכרוך בלהיות לראש, וזה חיסרון אפילו יותר משמעותי מסינדרום הרצחת-ירשת. אומרים על חפ"שים שהם עושים את כל העבודה ומקבלים אפס קרדיט, וזה נכון. אבל מי שמקבל את מלוא הקרדיט הוא גם זה שנושא במלוא האחריות – ולהווי ידוע לכם שאחריות זה חרא.
ציידי ראשים
להיות לראש זה טוב לאגו (והדנים הראו שגם לבריאות הנפשית), אבל זה תופס רק בעתות שלום. בשוטף. במצבי משבר, בצמתי החלטה, הספוטלייט עליך. אלא שאז מתקיים בך האבסורד שמאפיין אנשים שהמדד הכי טוב לאיכות העבודה שלהם הוא היעדר תשומת לב לעבודה שלהם, כמו עורכי סרטים ושופטי ספורט. האנשים האלו אמורים לפתור בעיות וקונפליקטים באופן כזה שאיש לא ירגיש - בשטף של המשחק, של הסרט, של המאזן הרבעוני, של הסכסוך. כלומר, הסימן הכי בדוק לכך שהם פעלו נכון הוא שאיש לא שם לב שהם פעלו בכלל. מי רוצה להיות בפוזיציה הזאת?
הרווח האמיתי והקרדיט האמיתי שבלהיות הראש טמון ברגעי ה"אחריי!". בהתוויה של דרך חדשה, באשכרה להנהיג. אבל במפעל או בחברת הייטק, בצבא או במדינה, תמיד יהיה האובר-חוכם שחושב שהוא יודע יותר טוב. האם אני באמת צריך להזכיר לכם מה נגמר עם האחרון שקם כאן ואמר בריש גלי "אני אנווט"?
כן, לנווט זה טריקי. תראו את דייויד בלאט למשל; זה בוודאי מגניב להיות מאמן של קבוצת NBA, וזה בוודאי נורא להיות בסיטואציה שבה דורשים את ראשך. בכלל, חשבתם פעם איך זה להיות בצד המקבל של שירת ה"תתפטר תתפטר תתפטר"? אף אחד לא שר את זה לאפסנאי, לשחקן האחרון ברוטציה, לזנב. אנשים דורשים ראשים של ראשים.
_i.jpg "זנב לטאה (צילום: Shutterstock)")
כל הראש בזנב
ב"הנסיכה הקסומה" יש רגע שבו הנסיך האמפרדינק מצווה להקים "יחידת בריונים", מין משמר אזרחי של ז'לובים. "זה לא יהיה קל", מזהיר מפקד המשמר. "נסה לשלוט בעולם פעם", עונה לו האמפרדינק, ומסכם באחת את כאב הראש של הראש. טוב, הסרט הזה פיצח את משמעות החיים ("החיים הם כאב, הוד מעלתך, כל מי שאומר אחרת מוכר משהו"); לא פלא שהוא פיצח גם את משמעות המנהיגות.
קצת פחות מוכר הוא הספר שכותרתו "Why Leadership Sucks" ("למה להנהיג זה גרוע" בתרגום חופשי) מאת מיילס אנתוני סמית, מרצה ויועץ לניהול קריירה. על השאלה שבכותרת עונה סמית כבר בהקדמה: "מנהיגות אמיתית היא קשה ודורשת שירותיות לא-אנוכית. זה גרוע גם כי כאן מסתיים המסלול: האחריות הבלעדית של המנהיג היא להתעסק עם כל הבולשיט. ודבר אחרון, קל יותר להיות מנהיג נוקשה מאשר לאזן בין נוקשות לרכות". כאן מגיע סמית לנקודה שלשמה התכנס: לשיטתו, מנהיגות טובה היא "לא נעימה, מכניעה, שוללת-עצמי, כואבת ואנטי-אינטואיטיבית". בקיצור, זה לא כיף וזה דורש ממך אכפתיות כלפי הזולת. ובכן, צר לי, אבל אני מיזנתרופ, וביססתי את חיי על הפתגם הרואנדי הנודע: "כאבו של הזולת – נסבל".
תראו, ברור שסמית צודק. מנהיג טוב אכן צריך לשלול את העצמי, לחשוב בשביל כולם. אבל כל הכיף בלהיות לראש זה שאפשר לעשות מה בראש - ומנגד, הדבר האחרון שאנחנו רוצים זה מנהיגים שלא סופרים אף אחד. זה משאיר לנו את האופציה לאחל "שתהיה לראש" לאדם טוב, אדם שאולי יתגלה כמנהיג לתפארת אבל יתייסר תחת כובד הפוזיציה, ע"ע "איני יכול עוד"; או לאדם רע, שייהנה טילים מהפוזיציה, אבל אנחנו נסבול. אז שוב יוצא שברכת ראש השנה שלנו לא מחזיקה מים, שלא לדבר בכלל על הרוטב הג'לטיני הזה של הגפילטע.