"תיק סגור" (רשף לוי ושי כנות, ערוץ 10, 2002)
סדרת המתח של רשף לוי ושי כנות (לימים יוצרים מצליחים הרבה יותר עם "אהבה קולומביאנית" ו"הבורר") עלתה לאוויר ב-10 בפברואר 2002, ממש עם תחילת שידוריו של ערוץ 10, והייתה אמורה לסמן את הכיוון של הערוץ החדש: מסחרי אך איכותי, פופולרי אך מתוחכם. ובאמת, זה לא היה ערוץ 2, בעיקר לא בנתוני הרייטינג, ו"תיק סגור" – סדרה על בלש תל-אביבי שמוגלה לשירות בבאר שבע – ירדה מהאוויר כבר אחרי שלושה פרקים. מאז היא צצה מדי פעם בשידורים חוזרים, רק כדי להזכיר לנו למה רענן שקד כתב עליה פעם שהיא "הסדרה הכי טובה שאתם לא רואים". לוי סיפר בעבר שהוא כתב כמה פרקים לעונה שנייה, אנחנו מחכים לזכיין שיסכים לפתוח את התיק לעיון מחודש.
"סיפורים לשעת לילה מאוחרת" (מיקי בהגן, ערוץ 1, 1987)
ההיסטוריה זוכרת אותה כחיקוי נלעג של "אזור הדמדומים" – לא מעט בזכות הפארודיה של "זהו זה" שהפכה למוכרת עוד יותר מהמקור – אבל האמת היא ש"סיפורים לשעת לילה מאוחרת" של מיקי בהגן הייתה סדרה לא רעה בכלל. מובן שהיא התיישנה ושחלקים רבים בה נראים היום מגוחכים (מהפסקול הדרמטי ועד האפקטים המביכים), אבל בשעתו היא הייתה סדרה יוצאת דופן שלא נראתה כמו שום דבר אחר שנעשה בטלוויזיה הישראלית. למרבה הצער, היא לא הייתה פורצת דרך; גם היום אין שום דבר בטלוויזיה שמזכיר את "סיפורים". מצד שני, גם הקולנוע הישראלי הסכים לאמץ לתוכו את ז'אנר האימה רק לפני שנים ספורות, אז אולי יש עוד תקווה.
מוטי לרנר
כרוב הכותבים הטלוויזיוניים, גם שמו של מוטי לרנר לא מוכר למרבית הצופים. אבל אם שמו היה מוכר, הרי שהוא היה שם נרדף לדרמות היסטוריות בישראל. בשנות ה-90 עמד לרנר מאחורי ארבע כאלו בערוץ הראשון, כאשר ביניהן בלט הצמד שביים אורי ברבש: "קו 300" המצוינת ו"משפט קסטנר", שזכתה בפרס האקדמיה לטלוויזיה ואף התגלגלה לדיון בבג"ץ. ב-2003 זכה לרנר שוב בפרס האקדמיה, והפעם עבור "שתיקת הצופרים" שהופקה לטלעד בערוץ 2. לרנר עודנו פעיל כמחזאי פוליטי בועט, אך מהמרקע הוא נעדר זה קרוב לעשור (מאז "אלטלנה" של אלי כהן וקשת ב-2008, יצירה שעברה מתחת לכל סונר). נדמה שבימי פוסט-אמת אלו, הטלוויזיה זקוקה להיסטוריון שלה יותר מתמיד.
רם לוי
אם מחלקת הדרמה של רשות השידור מחפשת הישגים להתנאות בהם במסגרת הקרב מול התאגיד, היא יכולה לנופף ברם לוי. בשנות ה-70, ה-80 וה-90 יצר לוי שורה של דרמות טלוויזיוניות מעניינות, שהמפורסמת בהן היא "חירבת חיזעה" על פי הסיפור שכתב ס. יזהר (אשר שידורה לווה בהתנגדויות רבות ובהחשכת מסך הערוץ הראשון). לוי עיבד למסך הקטן (ועבורו בלבד) יצירות שכתבו אחרים – בעיקר יצירות ספרות ("לחם", "אינדיאני בשמש") ותיאטרון ("הכלה וצייד הפרפרים", "כתר בראש") – אבל קולו תמיד נכח בהן: ישר, אינטליגנטי ומביט במציאות נכוחה. הטלוויזיה הישראלית כבר כמעט ולא מפיקה סרטים עבור עצמה, והמחיר שאנחנו משלמים, בין השאר, הוא היעדרו של רם לוי.
"ראשון בדרמה" (HOT, מ-1997 עד 2005)
ב-1997, כשיצירתו של לוי בערוץ הראשון הייתה כבר בדמדומיה, השיקה HOT רצועת דרמות מקור רעננה ומהנה שהחזירה עטרה ליושנה. מהרצועה הזו, שנקראה "ראשון בדרמה" (על שום יום שידורה), יצאו כמה מהדרמות המעולות שהפיקה הטלוויזיה הישראלית, לרבות יצירות הקאלט "מבצע סבתא" ו"יוסי וג'אגר" (וגם "כוכב זורח מעל הלב", "2 דקות מפארדיס", "הללויה", "קלינקה מיה" ועוד) . לא ברור מדוע החליטו ב-2005 ב-HOT להמית את הפרויקט, אבל ההפסד כולו שלנו, ואנחנו עדיין מחכים לזכיין שייתן לדרמה הישראלית את המקום הראוי לה.
"נייס גיא" (יוני להב וגיא מרוז, ערוץ 2, 1992)
גיא מרוז נחשב גם היום, בתפקידו כמנחה תכנית הבוקר של ערוץ 10, לאישיות טלוויזיונית קשה לעיכול. זה היה נכון פי כמה בתחילת שנות ה-90, כשמרוז הנחה עם יוני להב בימי ערוץ 2 הניסיוני את "נייס גיא" – תכנית לייט נייט דלת תקציב, פרועה ופרובוקטיבית, שפרצה את הדרך לתכניות כמו "חלומות בהקיציס", "פרפר לילה", "הרצועה" ו"לילה בכיף". מה לא היה שם? פינת בישול לנכים, צביקה הדר כפוליטיקאי הדראגיסט זיבי נתניהו, ומערכון גנוז אחד עם מיכל ינאי כמלכת סאדו.
"ביפ"
במשך עשר שנים היה בישראל בית טלוויזיוני מובהק להומור ישראלי. במשך עשר שנים היה "ביפ" תחנת אם לקומיקאים בתחילת דרכם (שחר חסון, אבי נוסבאום), לשעשועונים, לפרודיות ולתכניות קומדיה וסאטירה שלוחות רסן ("הרצועה", "פיני הגדול", "לילה בכיף"), ולצופים שרצו לגוון את מנות ה"סיינפלד-חברים" שלהם בתבלינים מקומיים. בסוף 2010 כל זה נגמר: HOT החליפה את הערוץ ב"קומדי סנטרל", "ביפ" הפך לרצועת שידור לילית בערוץ 2, ואנחנו נשארנו עם חחחחח תקוע בגרון.
כנרת טריפון
הסיפור של כנרת טריפון (לשעבר גם רשף) היה אמור להיגמר רחוק יותר. בתחילת שנות ה-90, כשרק סיימה את לימודיה באוניברסיטה, היא כתבה פיילוט ל"סטרייט ולעניין" - סדרה קומית חביבה ששודרה בערוץ הראשון והייתה לראשונה בטלוויזיה הישראלית להציג דמות של גיי בפריים טיים. אבל להצלחה לא היה המשך, ואחרי שמיצתה את עצמה בהצגות נוער החליטה טריפון לשנות כיוון, להנחות קבוצות מדיטציה ולעזור לאנשים להיגמל מעישון. בסדר, גם זה חשוב.
ליאת אחירון
ליאת אחירון יכולה הייתה להיות היום לא רחוק מהמקום שבו נמצאות יעל בר זוהר ומיכל ינאי. שם היא הייתה בשנות ה-90: מנחה בערוץ הילדים, אחת מנסיכות הז'אנר (במצעד המנחים שערכנו כאן בנובמבר היא סיימה במקום הרביעי), בדרך הבטוחה לקריירה רגועה ומשעממת ככוכבת פסטיגלים או מנחת תכניות בוקר. אבל ב-2005 אחירון החליטה לוותר על התהילה, לחתוך מהמרוץ ולגדל משפחה בקיבוץ בצפון.
אחירון היא רק דוגמה אהובה ובולטת מתוך גלריה של מנחים שהיו כוכבים לרגע בשמינו. אתם יכולים להחליף אותה ביעל קרוון, עדי עזרוני, טומי יואל, דידי דוקסין או דנה מרמור. אתם יכולים לשאול איפה גיל ססובר, לאן נעלם שרון צור, איך דורי טפר לא הפך לאיתי שגב 2, ומה באמת עם איתי שגב 1. בניינטיז, ערוץ הילדים היה המקום האמיתי. בעשור השני של המילניום, הילדים עברו למקומות וירטואליים.
טוביה צפיר
במשך שלושה עשורים לא הייתה בישראל סאטירה פוליטית בלי טוביה צפיר. זה התחיל ב"לא הכל עובר" ו"ניקוי ראש" בשנות ה-70, הגיע לשיאו בהופעות הקבועות אצל רבקה מיכאלי ב"סיבה למסיבה" בשנות ה-90, והשתלט על המסך ב"טוביה על הגג", "האגף הסגור", "צפיר הנפש" ו"החרצופים" בשנות ה-90. אבל אז טוביה החליט להפוך לסבא טוביה, והחיקויים הפוליטיים כמעט נזנחו. דווקא בתקופה שבה הסאטירה הישראלית נהנית מפריחה ("ארץ נהדרת", "גב האומה" ו"היהודים באים" הן רק שלוש דוגמאות מערוצים שונים), החקיין הפוליטי הגדול בדורו נשכח לטובת הצגות ילדים. נשמח לקאמבק, או לפחות ל"עם אחד עם שיר אחד 2017".
"מצור" (ג׳ילברטו טופאנו, 1969)
״מצור״ יצא בישראל בקיץ 1969, אחרי הקרנת בכורה בתחרות הרשמית בפסטיבל קאן. הוא קיבל מהמבקרים בישראל ביקורות מצוינות ואף זכה להצלחה נאה בקרב רוכשי הכרטיסים, זאת למרות העובדה שמדובר בדרמה עגומה ולא קונבנציונלית על שכול ומלחמה. ב-48 השנים שעברו מאז, נדמה שהסרט הזה נשכח על ידי הקהל הרחב, וכיום הוא נותר נחלתם של סטודנטים לקולנוע שצופים בו במסגרת לימודיהם, ומופתעים כל שנה מחדש שסרט שהם מעולם לא שמעו עליו נותר אחת הדרמות הישראליות הכי רלוונטיות, עדכניות ויוצאות דופן.
״מצור״ נולד ביוזמת גילה אלמגור, שהגתה את הסיפור וכתבה אותו יחד עם דן בן אמוץ (שגם משחק בסרט). בסרט, שהופץ בימי מלחמת ההתשה, אלמגור מגלמת אלמנת מלחמה שבעלה נהרג במלחמת ששת הימים. שנה וחצי אחר כך, מפגש אקראי עם קבלן עפר תל-אביבי (בן אמוץ) מאותת לליבה שאולי היא כבר יכולה להוריד מעליה את בגדי האלמנה ולחזור לחיים, לעבודתה כמורה, ואולי אף לאהבה. אבל חבריו של בעלה ליחידה הצבאית, ובראשם יהורם גאון, לא במהירה מוכנים לראות אותה מתאוששת ומתגברת. למרבה מזלם, המציאות הישראלית היא כזאת שהטרגדיה הבאה נמצאת מעבר לפינה.
יעקב אגמון, בעלה של אלמגור, הפיק את הסרט, והשניים העניקו את מושכות הבימוי לבמאי האיטלקי ג׳ילברטו טופאנו, שהתמחה בסרטי תעודה וש״מצור״ היה הסרט העלילתי הראשון והאחרון שלו. בהשפעת הקולנוע הצרפתי של סוף שנות ה-60 (או ״שלושה ימים וילד״ של אורי זוהר) טופאנו יצר סרט שמערבב בין הזמנים ובין מצבי תודעה. הוא יוצר פלאשבקים המוצגים בסאונד בלבד, ונשמעים כמו המחשבות המתרוצצות בראשן של הדמויות. והוא מערבב בין צילומים עלילתיים (בשחור-לבן יפהפה של דוד גורפינקל) וקטעי ארכיון ותעודה. הסרט גם מציג את כניסת הטלוויזיה לסלון המשפחה הישראלי, ומבעד למסך הציבור הישראלי הקרתני מגלה שהמלחמות המקומיות - מששת הימים ועד ההתשה - הן רק פיסה אחת בשרשרת עולמית של מקרי אלימות ודיכוי - מלחמת וייטנאם באסיה, הכיבוש הסובייטי בפראג, מהומות הסטודנטים, מתנגדי המלחמה ופעילי זכויות האדם באמריקה. טופאנו, מנקודת מבטו הבינלאומית, מציג את סוף 1968 כתקופה של קטסטרופות כלל-עולמיות, בה סיפורה של אשה אחת הולך לאיבוד כטיפה בים מול נחשולי כותרות והרוגים בארץ ובעולם.
(נשכח נוסף מאותו סוג: ״צלילה חוזרת״, סרטו של שמעון דותן מ-1982. שוב, הקשר בין אלמנת מלחמה וחבריו של בעלה. אבל האמת היא שחוץ מהצילום היפה של דני שניאור, ״צלילה חוזרת״ נשכח בצדק).
״הגלולה״ (דוד פרלוב, 1972)
דוד פרלוב, הגדול והרציני מבין הבמאים התיעודיים של הקולנוע הישראלי, אמר שהסרט הזה היה עבורו ״דיוורטימנטו״, הסחת דעת. ואכן, באחד הפרויקטים העלילתיים הבודדים שלו, פרלוב חבר לניסים אלוני ויצר מהתלה משעשעת וסוריאליסטית עם יוסי בנאי בתפקיד הראשי, בתור גבר שמגלה גלולת נעורים. עם צילום נפלא של אדם גרינברג וקטעי אנימציה לא שגרתיים, זה סרט שאף אחד לא ידע איך לאכול בזמן אמת, וכבר מזמן היה צריך לעשות קאמבק.
(נשכח נוסף מאותו סוג: ״משהו טוטאלי״, שיתוף הפעולה בין גור בנטביץ׳ ואתגר קרת על סם חדש שגורם להתאהבות והחברים שמסתבכים בגללו עם החוק ועם בחורה. הסרט עם מאור כהן וטינקרבל לא זכה למעמד הפולחני של ״הכוכב הכחול״ למרות שלדעתי היה טוב ממנו. הצילום הוא של שרון מאיר, לימים הצלם של ״וויפלאש״).
״המיועד״ (דני וקסמן, 1990)
דני וקסמן הוא אחד הקולנוענים יוצאי הדופן של ישראל. להבדיל מרוב התעשייה שפועלת מגוש דן, או באחת הערים הגדולות, וקסמן יצר את סרטיו בביתו בגליל. בשנים האחרונות הוא בכלל חי בהודו. אבל סרטיו הגליליים של וקסמן, כמו "חמסין" האפל מ-1982, ראויים לקאמבק.
״המיועד״ ראוי להיכנס לפנתיאון ולו בזכות העובדה שזה הסרט שבו התגלו שניים משחקני הקולנוע הגדולים של ישראל: שולי רנד ורונית אלקבץ, שניהם בהופעות בכורה. רנד מגלם בן של רב שחזר בשאלה (וזה אכן מה שהוא היה באותם ימים), ואלקבץ היא אשה מיסתורית, מעין מכשפה גלילית בעלת כוחות מיסטיים. כן, צריך לגשת אל הסרט הזה במידה מסוימת של כיול ציפיות: הקולנוע הישראלי של אותם ימים היה דלפון, וזה בא לידי ביטוי בצילום מכוער ובתחושה שכל מה שקורה על המסך, קורה רק בכאילו. שום דבר לא באמת נראה טוב או אמיתי. אבל יש משהו בסרט הזה, שבאופן שבו הוא נוגע בסוגיות של דת ואמונה, הוא נראה מתאים יותר לימינו מאשר ל-1990.
(נשכח נוסף: ״אדי קינג״ של גידי דר. סרט פשע שמושפע מגודאר, גם הוא בהשתתפות רנד ואלקבץ).
״אזרח אמריקאי״ (איתן גרין, 1992)
הסרט האהוב עליי בפילמוגרפיה העדינה והאנושית של איתן גרין, אולי כי הסרט הזה עוסק בשני נושאים כה קרובים לליבו של הבמאי: כדורסל וכתיבה. סיפור ידידותם הגברית והמהוססת של שחקן כדורסל אמריקאי (גיא גארנר) וכתב המקומון שמסקר את הקבוצה (איצ'ו אביטל). הפער שבין יכולת גופנית ובין יכולת מנטלית ומילולית, והתלות שנוצרת בין שני גברים שהם הפכים גמורים. הצילום מרוכך האור של דני שניאור עוזר ליופי של הסרט הזה.
״אהבה אסורה״ (יוסי זומר, 1997)
בשנות ה-80 וה-90 היה הקולנוע הישראלי כל כך מכוער עד שכל סרט שהקדיש מאמצים להיות מרהיב ויזואלית היה ראוי אוטומטית לתשואות. זה המקרה של ״אהבה אסורה״, גרסה מודרנית לסיפור ״הדיבוק״ עם איילת זורר ויחזקאל לזרוב בתפקידים הראשיים. שיר הנושא של זהבה בן שרד את כל השנים האלה, אבל מי זוכר את הסרט המושקע והיפה שממנו הוא נלקח.
״מסוכנת״ (שמי זרחין, 1998)
שמי זרחין מוכר כאחד היוצרים האהובים על הקהל הישראלי - בזכות ״אביבה אהובתי״, ״לילסדה״, ״הכוכבים של שלומי״, ״המילים הטובות״ והספר רב המכר ״עד שיום אחד״ - אבל הוא גם סבל ממקרה מובהק של משבר הסרט השני. ״מסוכנת״ זיכה את זרחין בפרס האקדמיה הישראלית לקולנוע על בימוי, אבל נותר סרט שרק אלפים בודדים הלכו לראות. אבל מבחינה קולנועית זהו ניסיון מרתק בסגנון עם אמביציה עצומה בפסקול ובצילום (דוד גורפינקל, פעם שנייה ברשימה).
גילה אלמגור מגלמת שחקנית תיאטרון שסוחבת איתה טראומה נוראית. משה איבגי, שנראה לנו כמו מעריץ מטורף, הוא האסיר המשוחרר שנושא איתו את האשמה לטראומה שלה. בין השניים מתנהלת מערכת יחסים מעוותת, בו היא מטפלת בתמהוני הפצוע, והוא מספר לה סיפורים. במקביל, הדיווה הזאת - שהיא שבר כלי - צריכה לשיר ולרקוד במיוזיקל חדש שמביים נתן דטנר. עם הומאז׳ים ל״שיקגו״, ״רציחות פשוטות״ ו״מיזרי״, זהו סרט אפל ומקאברי, שנע בין אימה לקאמפ. וסרט שיפתיע בסגנונו ובמראהו את צופי הקולנוע של ימינו.
(נשכח נוסף מאותו סוג: ״כיכר החלומות״ של בני תורתי, שגם הוא עוסק בסיפורים ורגשות אשמה, במקרה הזה סביב אולם קולנוע שקם לתחייה וזכרונות מסרטי העבר שהוקרנו בשכונת התקווה. סרט שגורפינקל התחיל לצלם ופרש ממנו, ואת מקומו ירש דרור מורה, אז צלם קולנוע מצוין לפני שהפך יוצר תיעודי מצוין לא פחות - בין השאר, של הסרט "שומרי הסף")
״מסעות ג׳יימס בארץ הקודש״ (רענן אלכסנדרוביץ', 2003)
זה אחד הסרטים הישראליים שאני הכי אוהב משנות ה-2000, אבל הקהל ככל הנראה בכלל לא יודע שהוא קיים. רענן אלכסנדרוביץ׳, במאי תיעודי בדרך כלל, ביים סאטירה קצבית, משעשעת ומבריקה, שעוסקת בפרח כמורה אפריקאי (סיאבונגה מלונגיסי שיבה) שמגיע לישראל לצורך עלייה לרגל למקומות הקדושים, אבל נעצר בשדה התעופה בחשד שהוא מהגר עבודה. וכך, טעות מנהלתית הופכת אותו למעשה שבוי בידי סוחר עבדים בן זמננו. ג׳יימס התמים אבל המבריק לומד מהר מאוד את השיטה הישראלית, מבין את פירוש המילה ״פראייר״ ועד מהרה הופך להיות מפועל פשוט לבוס בזכות עצמו.
אלכסנדרוביץ' והצלם שרק דה מאיו צילמו במבט תיעודי את חיי מהגרי העבודה האפריקאים בדרום תל אביב, אבל ״מסעות ג׳יימס״ הוא גם קומדיה מוצלחת שמנהלת דיון מבריק עם ״סאלח שבתי״, כולל העובדה שאריה אליאס מגלם דמות בשם סאלח וסלים דאו מגלם את בנו, שימי (כך קראו לבנו הגדול, אותו גילם שייקה לוי, גם אצל קישון). המוזיקה הנפלאה בסרט, המחברת רוק ישראלי עם מקהלות ומקבצים אפריקאים, היא של אהוד בנאי. ממש כמו שהיה עם ״סאלח שבתי״, גם את ״מסעות ג׳יימס״ המבקרים המבוגרים והממוסדים ממש לא הבינו או אהבו, והסרט בא והלך. אבל זה סרט מבריק שב-14 השנים מאז שנעשה רק הלך ונהיה יותר רלוונטי.
״שנת אפס״ (יוסף פיצ׳חדזה, 2004)
בשנות ה-2000 הקולנוע הישראלי התעורר לחיים, והקהל הגיב אליו בחיבה הולכת וגדלה. להבדיל מהעשורים הקודמים, מאז שנות ה-2000 אנחנו מוצאים יותר ויותר מקרים שבהם יש התאמה בין אהדת המבקרים והצלחה מסחרית. לכן זה מפתיע למצוא סרטים שאיכשהו נפלו בין הכיסאות ולא קיבלו את ההכרה שהגיעה להם. דוגמה לכך הוא ״שנת אפס״ של יוסף פיצ׳חדזה. ביקום מקביל, הוא אמור היה להפוך לסרט פולחן תל-אביבי. פיצ׳חדזה, ככל הנראה הפורמליסט הכי גדול בין במאי דורו, יצר סרט מרובה עלילות ודמויות, בהשראת סרטים כמו ״מגנוליה״ ו״תמונות קצרות״, ועם לב רוקנרולי שפועם מתחת לדמויות. עם מוזיקה של ישי אדר וצילום נפלא של איתי נאמן הסרט הזה היה צריך להיות ה״מציצים״ של הדור שלנו, שמתגלה שנים אחר כך והופך לסרט שמביא אליו מעריצים בהקרנות חצות לצפיות חוזרות ומהופנטות.
״הדברים שמאחורי השמש״ (יובל שפרמן, 2006)
סרט הביכורים רב העוצמה של יובל שפרמן (שעבר מאז לבימוי לטלוויזיה, לאחרונה ב"אורי ואלה") מושפע גם הוא מ״מגנוליה״ ודומיו. סיפוריהם הנפרדים של בני משפחה אחת, שלא מצליחים לתקשר ביניהם וחגים כמו לוויינים זה סביב זה בניכור ובחוסר היכרות. שפרמן הוכיח בסרט שבימוי מרשים וכריזמטי יכול לגבור על תסריט שלעיתים פונה אל הצפוי. זו היתה עבודת ביכורים מרשימה, לא מעט בזכות המשחק של אסי דיין וזוהר שטראוס.
(אבוד נוסף מאותו סוג: ״למראית עין״ של דני סירקין. שני הסרטים האלה, מאותה שנה, חשפו בפנינו את הכשרוןן הנפלא של טלי שרון).
זאב חבצלת
מי זוכר היום את הבמאי זאב חבצלת? רק ארכיאולוגים של הקולנוע הישראלי וצרכני טריוויה שזוכרים שהוא האיש שביים ב-1962 את ״חבורה שכזאת״, על פי ספרו של פוצ׳ו. הסרט, שקיבץ אליו לא מעט מאנשי הבידור והבמה של אותן שנים (יוסי בנאי, בומבה צור, עודד תאומי, אילי גורליצקי ועוד), זכה להצלחה לא רעה בכלל והיה יכול לסמן את חבצלת, קיבוצניק בן 40, כדבר הבא בקולנוע הישראלי אילולא אירעה טרגדיה: חודשיים לפני בכורת הסרט נהרג חבצלת כשהטרקטור עליו נהג בשדות קיבוץ בית אלפא התהפך. שנה אחר כך כבר נכנס מנחם גולן לתעשייה עם ״אלדורדו״, ושנתיים אחר כך בא אפרים קישון עם ״סאלח שבתי״, וההצלחה של ״חבורה שכזאת״ מעט נשכחה, ואיתה שמו של הבמאי שאולי היה יכול להפוך לאחד היוצרים הבולטים של הקולנוע הישראלי בימיו הראשונים.
"אפיקורוס בעל כורחו" / יהושע בר-יוסף (כתר, 1985)
אנחנו זוכרים את הפעם ההיא שההורים תפסו אותנו קוראים את ״אפיקורוס בעל כורחו״. ״מה אתם קוראים את הזבל הזה?״, הם הטיחו, נבעתים מהחומר המסעיר שנמצא שם בפנים, בין הדפים המשומשים. אבל וואלה, את הספר לא הגנבנו הביתה בחשאי, אלא הורדנו אותו מהמדף ש-ל-ה-ם. הוא ניצב על כל מדף, היה בן בית בכל בית. כולם קראו את הספר הזה, כולם התענגו על התיאורים היצריים והאסורים שבר-יוסף הבריח לחברה החילונית מהחברה החרדית, האחרת כל כך. ולא רק אותו; הספרים של בר-יוסף היו גילטי-פלז׳ר אמיץ של חברה מפולגת, שחבריה לא באמת יודעים שום דבר על מה שמתחולל מחוץ לדל״ת אמותיהם. הם היו ההפך מ״זבל״, הם היו החומר הטוב והאמיתי. וזה פלא שספר כמו ״אפיקורוס בעל כורחו״ נעלם כשהתשוקה החילונית להציץ לחדר המיטות החרדית לא נעלמה בכלל - ע״ע אסתי וינשטיין.
"הדרך לעין חרוד" / עמוס קינן (עם עובד, 1984)
לא קשה לשער מדוע הרומן הדיסטופי לא הפך לפופולרי בישראל: המציאות כאן מופרכת, הדיסטופיה שרירה וקיימת מסביבנו כל הזמן, ולא צריך ספרות בדיונית בשביל להזהיר אותנו מהעתיד המסוכן והאפוקליפטי. בתוך הריק הזה בולט ״הדרך לעין חרוד״ שהיה קאלט חסר מעצורים כשיצא באמצע שנות ה-80. כפי שברור שלא צריך כאן דיסטופיות, ככה גם ברור שקהל צעיר תאב לספרים כאלה, ספרים שמזהירים מפני העתיד, שמעודדים מהפכה, שקוראים למחשבה עצמאית ולמרדנות, שיודעים שהעתיד שמעבר לפינה יהיה עמוס בדם ובחרא אם לא נתעשת וניאבק.
והצעירים של אז קראו את הספר הזה כאילו הם קוראים את התנ״ך. הוא היה בדיוק מה שחסר כאן, בחברה הישראלית שנתפסת כחדשנית ויזמית אבל בעצם היא כל כך כנועה וממושטרת ונטולת מחאות אמיתיות. ויכול להיות שזו גם הסיבה ששכחנו אותו: כי הגיעו שנות ה-90, והאכזבה האיומה של הימין ושל השמאל ממה שקרה בשנות ה-90, ואנשים מיואשים וכבויים לא עושים מהפכות ולא רוצים לשמוע על הנעה לפעולה. הניסיונות להחייאת הספר על הבמות כמחזה טובות וראויות, אבל נדמה שהקהל - הוא כבר רוצה חומרים ממסכים, לא מעוררים.
אברהם הפנר
אברהם הפנר לא כתב כמו אף אחד לפניו, לפחות לא בארץ. כסופר (בניגוד למעמדו כבמאי) הוא היה סוד ששמור לכת מיוחדת, כנראה זמנית, בתקופה שבה ישראל הבריאה (זמנית) מהלאומיות, וייצרה מבט מגוון יותר, חסר פשר יותר, אינדיבידואלי יותר. הפנר היה כל אלה, וידע לסחוף אחריו מעריצים שחיפשו קול אחר ושונה לבאר את החיים כאן - לא כקבוצה, אלא כבודדים. אז נכון, כסופר הוא לא היה תופעת-המונים, ובכל זאת העובדה שנשכח וכבר לא קוראים אותו כלל היא מעין סימן לחיים הקצרים של קאלט שוליים בישראל. כמו עדות לכך שאין כאן קהילות אוונגרדיות בנות-קיימא, שיכולות באמת לייצר קאנון אלטרנטיבי ולקיים אותו לאורך זמן. ואם שווה להזכיר ספר אחד: ״כולל הכל״, שהוא מופע חד-פעמי של גאונות שאולי ראוי שלא תישכח בעצם.
פוצ׳ו (ישראל ויסלר)
איפה לעזאזל פוצ׳ו? למה לא קוראים יותר על איה הג׳ינג׳ית ועל החבורה שכזאת ההיא? איך יכול להיות שהחומרים הנצחיים האלה התגלו כזמניים, הוכחדו למרות אל-מותיותם? מקננת בנו תקווה שאנחנו טועים, שילדים ובני נוער עדיין קוראים את הספרים האלה ומתגלגלים מצחוק, ומשתאים, ולומדים שאפשר להיות פרוע ומצחיק וחסר אחריות ועצוב ומטופש, אבל כנראה זה לא המצב. נדמה שהאתוס הנערי הישראלי הלך והשתנה והקול של פוצ׳ו כבר לא מתאים, מיושן, נטול הפירוטכניקה המתאימה. יש לו אתר, לפוצ׳ו, שנראה כאילו נשאב מימי IOL, כנראה מטאפורה מבריקה. אבל אלה ספרים שנערים ונערות חייבים שיהיו על המדף שלהם כדי להזכיר להם שלא צריך להיות מאלף דרקונים או קוסם בעולם של מוגלים כדי שהחיים יהיו מרגשים: מספיק שתהיו.
"באדולינה" / גבי ניצן (ידיעות אחרונות - ספרי חמד, 1999)
לאיזה עשר דקות, גבי ניצן היה גורו ישראלי. הספרים שלו עברו, דפיהם כבר דקיקים וקרועים מרוב ידיים, מתיק מטיילים אחד למשנהו, חוצים מהודו לגוואטמלה, מסיימים בערסל במושב בשרון, ומחנכים את הישראלים לתפיסת עולם שיובאה מארה״ב של לפני 20 שנה - אנחנו מלכים והתודעה הזו תייצר מציאות. בימים שבהם הקולקטיב הישראלי התפורר באופן סופי, האני הפך לכוכב והניו-אייג הפך לדת החדשה - קצת באיחור בעולם המערבי אבל ככה זה בישראל - גבי ניצן היה המנטור, הפילוסוף, מורה הדרך, הרבי.
ומעל כל ספריו של ניצן ניצב "באדולינה", ספר הוראות שימוש לחיים הישראליים החדשים, להגשמה הציונית המודרנית שכזיקוק התפוצצה ברעש זוהר בשמיים, והופ - נגוזה ונעלמה. האמת שלא קל להבין למה. זה לא שהפסקנו לנהל את חיינו לאורו של האינדיבידואליזם, אבל נדמה שניצן כבר לא מדברר את הצורה החדשה של היחידנות המקומית. משהו קשה ונסער עבר על האינדיבידואליזם הישראלי, הוא הרבה פחות עליז, יומרני ונמרץ ממה שהוא היה לפני עשור פחות או יותר. ויחד עם המרץ שנעלם, נעלמה גם החשיבות של "באדולינה".
"מלאך או שטן" / שרה אנג׳ל (ידיעות ספרים, 1996)
רציתם קאלט? הנה קאלט. ב-1996 שרה אנג׳ל כותבת את הספר הראשון שלה, ״מלאך או שטן״, ובום - ישראל חוטפת אחת ישר לצלקת של הניתוח. סוף סוף ספרות להמונים כמו שתמיד רצינו, ספר שהוא חובה אבל רחוק מאוד מהקנון (ותמיד יהיה). כולם קראו והתלחשו, והתרגשו מאוד מאוד, ולא ידעו שבעשותם כן הם חלק משינוי דרמטי בתפיסה הישראלית של עולם הפשע ובדרך שמתייחסים כאן לעבריינים. הימים הם ימי "בשידור חי" של דן שילון, דמויות השוליים של ישראל הופכות לכוכבות, ושרה אנג׳ל התאימה, הו - איך שהיא התאימה. עולם שלם ומסתורי נחשף בפנינו, ומתוך סט התגובות האפשריות של החברה הישראלית היא בחרה להתענג ולקדש.
לזמן מה - פחות ארוך מכפי שאפשר לזכור - ״מלאך או שטן״ היה מצרך הכרחי בסל התרבות הישראלי, והאמת היא שגם ״חכי לי ר׳״ ו״נקמה״ היו כאלה. ולמרות שישראל עדיין מעריצה פושעים וחוגגת את הביזאר על מסך הטלוויזיה, שרה אנג׳ל וישראל כבר לא כל כך. אולי כי היום גם הפושעים התרגלו לזה שלא צריך להסתתר, והם הפכו לסלבריטאים מבחירה, וכבר פחות מרגש לגלות על חייהם בספר כשאפשר לראות תכנית בכיכובם בטלוויזיה.
דן בן אמוץ
האיש שהושכח ואולי היה הסנונית הראשונה של השיימינג שמוחק כל הישג אחר. בן אמוץ היה חלק מרכזי ובולט בתרבות הישראלית. "ילקוט הכזבים", "איך לעשות מה", "לזכור ולשכוח", "מילון עולמי לעברית מדוברת" (עם נתיבה בן יהודה), "לא שם זין", "זיונים זה לא הכל". הוא היה סופר, סטיריקן, מתרגם, שחקן, אחד האנשים הכי בולטים ומשפיעים בתרבות הישראלית.
בן אמוץ אולי מגלם בדמותו מחיקה. האיש שהגיע לארץ בגיל 13 בשם מוּסיה תהילימזאָגער במסגרת עליית הנוער וניצל מהשואה, החליף את שמו לדן בן אמוץ והפך למי שגילם את דמות הצבר החֶבְרֶמָן המושלמת, הוא מחק את הילד הפולני שהיה והפך יותר ישראלי מישראלי. לאחר מותו מחק אותו חברו הטוב אמנון דנקנר בביוגרפיה שכתב עליו ובה טען שבן אמוץ שכב עם אמו וגם עם קטינות ובאופן כללי היה אדם קמצן ואכזרי. החברה הישראלית מיהרה למחוק אותו מהפרוטוקול באופן יסודי. בספרו "זיונים זה לא הכל" כתב בן אמוץ את תשובתו למחיקה העתידית: "החלטתי להתעלם מהערכות השוואתיות, לוותר על המירוץ המטורף לאולימפוס ולעסוק לי בשקט בשלי למען עצמי ולא אכפת לי אם יום אחר מותי איש לא יזכור את תרומתי בתחום הגסטרונומיה, הנגרות או הספרות. עלא-זובי!".
בנימין תמוז
מהיוצרים הבולטים בארץ, גם כסופר וגם משום ששימש משנת 1965 כעורך מוסף התרבות והספרות של "הארץ". עוד קודם לכן כתב בעיתון את המדור הפופולרי "עוזי ושות'". תמוז היה גם צייר ופסל, ערך ספרים בתחום האמנות ושימש כמבקר אמנות. בנעוריו היה קומוניסט ואחר כך נהה אחר רטוש והצטרף לתנועה הכנענית. אורי אבנרי כתב עליו ב-2007 ב"הארץ" שתרם תרומה חשובה מאוד להווי העברי: "הוא כתב טור סאטירי בשם 'עוזי ושות'', לדעתי אחת היצירות החשובות ביותר שלו. בין ספריו אהבתי במיוחד את 'פונדקו של ירמיהו' - ספר אימים המתאר את המדינה אחרי שקמה בה דיקטטורה דתית. ייתכן שהוא נראה היום פחות דמיוני מאשר בשעת כתיבתו". עוד כתב תמוז את "חולות הזהב", "יעקב" ו"מינוטאור". כעורך "תרבות וספרות" היה דמות משפיעה ביותר על חיי הספרות והסופרים, אותם פירסם או לא פירסם - אולי אחת מעמדות הכוח המובילות לחנופה בחייך ולמחיקה במותך.
רון אדלר
רון אדלר התאבד ב-1976 ביריית אקדח בעת שירותו הצבאי, כשהיה בן 19. לאחר מותו הוציאו הוריו מבחר משיריו בשני ספרים: "בשם כל הכאבים" ו"ממחר אקטוף ענן". הספרים של אדלר זכו להצלחה גדולה והודפסו ב-18 מהדורות, וצעירי בשנות ה-80 מכירים היטב את שיריו, שהיו אז בכל בית. מוזר, משום שמי בכלל קורא שירה? אולי היה משהו בשירה של אדלר שנגע ללב הצעירים אז, אולי היה זה מותו הטרגי. לאחר מותו אמר המשורר חיים גורי: "אני מעז לומר שלשירה העברית אבד משורר אמיתי".
אמיל חביבי
סופר, מחזאי, עורך, עיתונאי וחבר כנסת. מאנשי הציבור הבולטים בארץ, חבר פעיל במפלגה הקומוניסטית מטעמה כיהן בכנסת השנייה, השלישית, החמישית, השישית והשביעית. הרומן "האופסימיסט" שפירסם בשנת 1974 הפך לקלאסיקה ותורגם ל-16 שפות. לעברית תורגם בשנת 1984 על ידי אנטון שמאס. במרכז "האופסימיסט" עומד סעיד אבו אל נחס שנמלט מישראל ב-1948, מסתנן אליה חזרה לאחר המלחמה ולומד לשרוד בה בשילוב של עורמה, כניעות וגעגועים למולדת הישנה, והשאלה הגדולה: האם להישאר ולהתעקש או לחיות מחוץ לארץ כפליט. זאת היתה יצירה ביקורתית חריפה שזכתה למרבה הפלא להצלחה גדולה. מוחמד בכרי העלה הצגת יחיד על פי "האופסימיסט" שזכתה להצלחה גדולה. ועוד פלא: חביבי קיבל בשנת 1992 את פרס ישראל לספרות. חביבי נפטר ב-1996 ונקבר בחיפה. על קברו נכתב, כפי שביקש: "נשאר בחיפה".
"קול קורא" / חיה סמיר (1992)
זה אמור היה להיות הדבר הבא אחרי ריטה ואתניקס. דיסק מזרחי, אלקטרוני, אבל גם אותנטי. חיה סמיר, זמרת עם קול ענק, כתבה את כל השירים, שהיה בהם ממד ערבי מאוד. יועד נבו הפיק. ורוני בראון, האיש שגילה את ריטה ואתניקס, הטיל את כל כובד משקלו על הדבר הזה. השנה היתה 1992. סמיר, ערביה ששרתה בצה"ל ואף שרה את הסולו ב"יונה עם עלה של זית", הייתה אמורה להיות ראש החץ במהפכה מזרחית שתכננו אשכנזים. אבל הרדיו לא אהב את השירים, הקהל הפנה לה עורף, והדיסק נותר, לצערנו, מיותם על המדפים.
"שני הצדדים" / אילנה רובינא (1972)
אילנה רובינא היא הבת של חנה רובינא והמשורר אלכסנדר פן. זה אומר שביישוב הישן היא הייתה לא סתם אצולה - יותר כמו נסיכת תל אביב. כשהחליטה להיות זמרת היא נשלחה לאיטליה, וישראל כולה חיכתה לשמוע את התוצאה. רובינא הייתה מגל הפופ המשוחרר ששלט כאן בין מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור. היא הוציאה אלבום אחד ויחיד, אבל מוצלח במיוחד, שהיו בו כמה שירים נפלאים כמו שיר הנושא, ביצוע עם יוסי בנאי ל"הגבירה בחום" של ג'ורג' מוסטקי, גרסת המקור ל"מים מתוך הבאר" שהפך עם השנים לשיר של חוה אלברשטיין, והלהיט הגדול מכולם - "שבועה", דואט משותף עם צביקה פיק. אלכס וייס האגדי הפיק מוזיקלית את האלבום הזה, שמעולם לא זכה לכבוד המגיע לו.
"שלכם שולה חן" / שולה חן (1969)
זה ללא ספק אחד מאלבומי הפופ המושלמים ביותר שנוצרו אי פעם בישראל. השנה הייתה 1969. שולה חן הייתה האיט גירל שבדיוק השתחררה מלהקת הנח"ל. הצעיר המוכשר שלום חנוך תרם כמה שירים נפלאים ("תחת כבוד התפוח", "איזידור", "אוריה החתי"). חלק מהשירים, כמו "בוא הביתה" ו"בוא נבנה ארמון", תורגמו משפות אחרות. דני ליטני ויענקל'ה רוטבליט כתבו את שיר הפופ המושלם "אל תשיר לאף אחרת". והשיא היה "פתאום היה לי טוב כל כך" - גרסה שכתב אריק איינשטיין ל"As tears go by" של הרולינג סטונס (ששולבה גם בסדרה שכתבתי, "פלורנטין"). זה היה תקליט מושלם, שנעלם כשקריירה של שולה חן נעצרה. משום מה הוא אפילו לא זכה לגרסת דיסק, ולכן גם היום כל מה שנותר הוא כמה עותקי ויניל.
"איי לייק מייק" (1956)
אחד הלוהטים במחזות הזמר שהעלה גיורא גודיק בתיאטרון שלו בסוף שנות ה-60 היה עיבוד למחזה ישראלי, שהפך גם לסרט ישראלי בשם "איי לייק מייק". הסיפור היה ברוח התקופה, על מתנדב אמריקאי שמנסה לברוח ממשפחתו העשירה ובסוף מתאהב בישראלית כנגד כל הסיכויים. השיר "לחיי העם זה" לקוח מתוך המחזמר שבו כיכב ליאור ייני בתפקיד הראשי ושר את הלהיט "מה צריך בסך הכל בן אדם". בקאסט הצעיר כיכבו גם יגאל בשן ומוטי גלעדי בני העשרים וקצת. חיים חפר כתב את השירים ודובי זלצר הלחין. יואל זילברג ביים ועיבד ע"פ המחזה המקורי של אהרון מגד. והפטריוטיות הישראלית לא ידעה את נפשה מרוב הנאה.
עדנה לב
היה רגע כזה, שבו עדנה לב הייתה הזמרת הכי נערצת בישראל. היא התחילה מוקדם - כבר בגיל 17 שמעו עליה, וזה למרות שהייתה מחיפה, ובזכות אפי נצר. היא הוציאה סינגל ראשון, וזה הוביל אותה אחר כבוד להיות הסולנית של להקת פיקוד צפון מול אליל הנערות יגאל בשן. הלהיטים שלה, "רגע לפני" ו"אם תשוב", היו שירי התקופה; והחתימה שלה, עם לב מצויר, היhתה הנחשקת ביותר בקרב נערות. בהמשך היא היhתה זמרת השנה, כוכבת פסטיבלי הזמר השונים, ונראה היה שהיא כאן כדי להישאר. אלא שאחרי מלחמת יום כיפור היא נסעה לאמריקה, ומאז ההבלחות שלה היו רק לטורי הרכילות. איכשהו' גם להיטיה הגדולים לא שרדו בפנתיאון - ולא בצדק.
פסטיבל הזמר החסידי
"אדון עולם", שהפך עם השנים כמעט לתפילה, הוא לא שיר עממי, אלא שיר שהגיע למקום השני בפסטיבל הזמר החסידי. הפסטיבל הזה הומצא בעקבות מלחמת ששת הימים, במקביל לפסטיבל המזרחי ופסטיבל שירי הילדים. בשנתיים הראשונות היו שם להיטים שהפכו מיד לשירי עם, כמו "והאר עינינו" שביצעו השלושרים, "עושה שלום" של יגאל בשן, "יברכך" של אילנה רובינא ו"שישו את ירושלים" של צמד דרום. בתחילה, הפסטיבל לא היה דתי מאוד, אבל עם הזמן הוא כמובן נחלש, ומעבר ל"אדון עולם" המיתולוגי הפך לפסטיבל של המפד"ל. פרט רכילותי חביב: מדי שנה יצאו אחרי הפסטיבל כמה זמרים וזמרות לבצע את שירי אותה שנה בקהילות היהודיות בחו"ל, וכך נפגשו אורנה ומשה דץ.
"עכשיו אני יודע" / שלמה ארצי ואילנית (1972)
פעם כשכולם היו צעירים ויפים, וישראל הייתה יותר תמימה, ניתן היה לקחת את זמר השנה וזמרת השנה ולשכנע אותם להקליט ביחד שיר חדש. זה מה שקרה ב-1972 - ליתר דיוק, בתשל"ב. אהוד מנור, שכבר היה הפזמונאי הכי אהוב ומקושר בישראל, ידע להפעיל את קסמיו על כל מי שצריך, והוא שכתב את השיר שאותו הלחין צביקה פיק ושרו שלמה ארצי ואילנית. השיר אמנם הושמע אותה שנה ברדיו, אבל נעלם כלא היה. מי שרוצה למצוא אותו היום, יוכל לעשות זאת רק בדיסק האוסף של אילנית.
"לפני השינה" / פופלקס (1986)
היו לאורך השנים הרבה מאוד ניסיונות לייצר בישראל פופ גיטרות קליל וצעיר, אבל זה כמעט אף פעם לא הצליח. ב-1986ניסתה לעשות את זה להקת פופלקס: אייל לינור, האח הצעיר של עירית, היה הבסיסט והרוח החיה; שחר בן ברק, לימים "גן חיות", היה הגיטריסט המאוד חתיך; למתופף קראו דובדב, והסולן היה בני בלק, שניסה להחיות בתל אביב את הגל החדש האנגלי ובעיקר את אווירת "Tears for Fears". אלבום הבכורה יצא בהליקון, ללהיט קראו "איציק" ("קוראים לי איציק, אני חושב שהעולם יפה"), והיו גם כמה שירים עם משקל סגולי יותר גבוה. אבל זה החזיק מעמד זמן קצר מאוד.
"מנדלבאום" / עדנה גורן (1966)
כנראה אחד משירי הפופ הישראלים המושלמים של כל הזמנים נכתב כחלק מפסקול לאחד מסרטי מלחמת ששת הימים - "האם תל אביב בוערת? (שישים שעות לסואץ)". יורם טהרלב כתב את השיר, שהוקדש לשער המפורסם שחצץ בין חלקי ירושלים:
"מנדלבאום, קח אותי אל החמה
מנדלבאום, ברקטה אדומה
קח אותי לירח
קח אותי לחלל
קח אותי בכדור פורח
לי לא אכפת מה יהיה
יה יה יה".
עדנה גורן, שנחשבה אז לזמרת ג'ז בזכות היכולות הווקאליות המעולות שלה וההופעות במועדונים, שרה את השיר הנהדר, שאף זכה לעדנה במצעדי הפזמונים של 1968.
יפה ירקוני והבנות
יפה ירקוני אהבה להתעדכן ולהמציא את עצמה בכל פעם מחדש. בתחילת שנות ה-70, כשבנותיה הפכו לטינאיייג'ריות, היא החליטה שהגיע הזמן להפוך למשפחה מזמרת. כשהחליטה להקליט גרסה משלה ל"פמלה" של בועז שרעבי, היא צירפה אליה את שלוש הבנות (רותי, אורית ותמי), והן הקליטו שיר נוסף - גרסה ללהיטו של הזמר הבלגי שהתאזרח אז בישראל, לואיג'י. השיר, "נלך בעקבותיו", צעד בהצלחה במצעדי הפזמונים. לכבוד האירוע הצטלמו יפה והבנות בתמונות קוליות לשבועון "להיטון". אלא שמהר מאוד הבנות החליטו שזה לא מתאים, ופנו כל אחת לדרכן. יפה המשיכה לשעוט קדימה.