"אסור לו להיות בבית ואף אחד לא רוצה לעזור לי. אני לא יכולה יותר" | צילום:
Viktor_Gladkov, GettyImages IL
לאה לוי מביטה בבנה בן ה-22 והיא חסרת אונים. "אל תגעו בי! אל תגעו בי", הוא צורח עליה, נלחם בה כשהיא מנסה להתקרב. "הוא לא מדבר איתי ולא משתף פעולה" אומרת לאה," ככה זה מאז שהוא חזר מהכלא לפני שבוע, המצב הנפשי שלו הידרדר. הוא כבר לא יודע על מה הוא מדבר, מסתובב עירום בבית, זורק חפצים, מדבר לעצמו. אנחנו לא יודעים מה לעשות".
אהרון חולה בסכיזופרניה, כבר בגיל 9 הוא אושפז לראשונה בבית חולים לפגועי נפש ומאז הוא יוצא ונכנס ממוסדות פסיכיאטרים כל החיים. הנוהל מוכר היטב ללוי, הוא חוזר הבייתה, מפסיק לקחת את התרופות שניתנו לו, נהיה אלים כלפי משפחתו והסובבים, נעצר על ידי המשטרה ונכלא למספר חודשים. זה מעגל הקסמים המאפיין את חייו, בהעדר פתרון אמיתי. "הוא היה כל כך הרבה פעמים בכלא, שאני כבר לא זוכרת כמה זמן הוא בילה מאחורי סורג ובריח", אומרת אימו, "בכל פעם שהוא חוזר הביתה מאשפוז הוא מסרב לקחת את התרופות ומצבו הנפשי מידרדר מאוד. בגלל שהוא לא לוקח את התרופות אין אף מסגרת שיקומית שמוכנה לקבל אותו ואני חסרת אונים. פניתי לרווחה, לבריאות הנפש, אף אחד לא רצה לעזור לי. אי אפשר להכריח אותו לקחת את הכדורים כי הוא גדול וגם חזק, הילד לא משתף פעולה איתי, הוא לא זז מהבית, הוא לא מבין מה אני רוצה ממנו".
בנוסף למלחמה הקיומית עם בנה, לאה מתרוצצת בין הגופים השונים בניסיון להשיג עזרה בעבור בנה. "אחרי כמה ימים שהוא ככה בבית, לא זז ולא מתקשר איתנו, פניתי לפסיכיאטר המחוזי כדי להוציא צו לבדיקה ואשפוז בכפיה. הם הפנו אותי לבריאות הנפש, שהחזירו אותי לפסיכאטר המחוזי, זורקים אותי מאחד לשני ובינתיים אנחנו סובלים בבית. הילד צועק הצילו במפנים ואין מי שיציל אותו. אסור לו להיות בבית ואף אחד לא רוצה לעזור לי. אני לא יכולה יותר. הוא לא יכול להשאר ללא השגחה, אני מתקיימת בקושי מעבודתי כמטפלת בקשישים, ואני לא יכולה להעדר מהעבודה. זה מצב בלתי אפשרי. לבסוף קראתי לאחים שלי שעזרו לי לקחת אותו למיון בבית החולים הפסיכיאטרי בבאר יעקב ושם איבחנו שהוא במצב פסיכוטי. כרגע הוא שם, והלב שלי לא שקט כי אחרי שיאזנו אותו הוא שוב יחזור הבייתה וישובו הצרות. הילד זקוק למסגרת בדחיפות".
כ-80 אלף חולי סכיזופרניה חיים בישראל
זה הזמן להסביר - סכיזופרניה היא מחלה נפשית מורכבת, המתאפיינת בהזיות, מחשבות שווא וצמצום רגשי, אך אינה מתאפיינת באלימות באופן ישיר. על פי הערכות בישראל יש כ-80 אלף חולי סכיזופרניה, בין 20 ל-40 אחוז מתוכם יבצעו ניסיונות אובדניים ורק כ-15 אחוזים מהחולים יסתבכו בפשיעות כאלו ואחרות. אחוז ניכר מהלוקים במחלה יצליחו בעזרת טיפול תרופתי ושיקום לנהל אורח חיים תקין.
"אני אוהבת את אחי אבל מפחדת ממנו"
אבל יש גם אנשים בצד האחר של הסטטיסטיקה, חולים שנכנסים ויוצאים מבתי החולים הפסיכיאטרים, שדעתם כל כך משובשת עליהם, שאינם מכירים בעובדה שהם זקוקים לטיפול. אותם אנשים נזרקים מכל המסגרות השיקומיות, מוחזרים לביתם וחיים כנטל כבד על בני משפחתם שנאלצים להתמודד עימם בגפם. הפתרון היחיד המוצע למשפחות המיואשות הוא לזרוק אותם לרחוב.
"אני אוהבת את אח שלי, אבל אני גם חשה סלידה ממנו. אני יודעת שהוא אוהב אותי והוא תמיד מסתכל עלי בהערצה, אבל אז אני נזכרת בדברים שהוא היה עושה כשהייתי ילדה". מספרת חן גברא, בת 21 מתל אביב, "אחי בן 36, חווה למעלה מ-15 אשפוזים בבית החולים אברבאנל, כולם בכפיה. הוא שוחרר שוב לאחרונה בטענה שהוא התאזן ויכול לצאת למסגרת חופשית. הם אומרים שהוא ביקש להשתחרר ויכול להיות שזה נכון. אבל בן אדם שהוא חולה נפש לא יכול להחליט אם הוא זקוק לאשפוז או לא. כבר חצי שנה שהוא בבית, מהווה נטל על ההורים שלי ועלי, בן אדם כזה חייב להיות במסגרת שתתאים לו".
גברא מתארת את המציאות שבה היא גדלה וחיה עד היום: "יש רגעים שהוא מתפרץ וצועק ומדבר לעצמו ומאבד את זה לחלוטין ויש רגעים שהוא מסתגר בתוך עצמו ולא מדבר עם אף אחד. זה בא והולך. הוא מדבר עם כל מיני דמויות ולפעמים יש לו התפרצויות קצת מפחידות. היו מקרי אלימות בעבר ואני חוששת שאם הוא לא יהיה במסגרת טיפולית יום יומיות, זה יקרה שוב. רק בשבוע שעבר הוא התפרץ על אימא שלי והיא ממש פחדה. היא דואגת שהוא ייקח את התרופות והוא מקשיב לה באופן יחסי.
"בעבר הוא הגיע לאשפוזים לאחר שהוא שרף חנות, הוריד בגדים בפומבי מול גן ילדים, או השליך את הטלוויזיה בבית בפרץ של אלימות. הוא בבית, ההורים שלי לא יכולים לזרוק אותו לרחוב, הוא הבן שלהם. הדם שלהם זורם בעורקיו ומצד שני קשה להם מאוד לטפל בו לבד. ניסינו להשיג לו עזרה אחרת, פנינו לעמותת אנוש, אך הם מטפלים רק כשמדובר בחולים הזכאים לשיקום. לפני שבוע וחצי אימא שלי הייתה בפגישה אצל עובדת סוציאלית שאמרה שסל שיקום לא רלוונטי בשביל אחי כי מטרתו לשקם, ואת אחי אי אפשר לשקם כי הוא די מחוק. היא אמרה שאנחנו יכולים להגיש בקשה, לחכות ארבעה חודשים ואז לקבל תשובה שלילית".
לא תמיד החולים מבינים שהם זקוקים לטיפול
לוי וגברא מפנות זרקור למצוקה אפלה, שאין לה פתרונות או אשמים. אין נכון ולא נכון, וכל הצדדים צודקים. ועדיין, יש חולים ומשפחות שסובלות ורופאים שרוצים לעזור, מול מערכת החוק ותקציבים מוגבלים. "החוק בישראל קובע שאי אפשר לטפל באדם בכפיה, אלא אם כן הוא מהווה סכנה לעצמו או לסביבה", אומר ד"ר רועי ווהל, "מצד אחד טוב שכך, אנחנו לא רוצים לחיות במדינה שכופה על אזרחיה לקחת תרופות ולוקחת מהם את החירות הבסיסית. מצד שני, מי שמסרב ליטול את התרופות בעצמו ולא יכיר בעובדה שהוא זקוק לטיפול, ייפול בן הכסאות. כשהם מגיעים לבתי החולים רוב המאמץ הוא לגרום להם להבין שהם זקוקים לטיפול ולהסכים לו. אבל נתקלתי במקרים של מטופלים שנכנסו ויצאו מבית החולים כל הזמן, ואחרי מסע ממושך הסכימו לקבל טיפול ואז סורבו על ידי ועדת סל השיקום. גם כאן צריך להבין את ההחלטה הזאת, למרות שיש לו מעט הוסטלים שונים ומסגרות לטיפול בפגועי נפש, אי אפשר לשים חולה אלים בהוסטל כזה, שכן הוא יפריע להליך השיקום של דיירים אחרים. מין הסתם הועדות מעדיפות להשקיע את המשאבים הללו בחולים שיש להם סיכוי גבוה להשתקם".
"ד"ר ברוך. "חולה פסיכוטי שלא משתף פעולה פוגע בשיקום שלו | צילום: כפיר זיו "יחידות השיקום הקיימות הן ביסודן יחידות וולנטריות ולכן יש קושי להחזיק חולה שמסרב לקבל טיפול וקושי גדול אף יותר כשמדובר בחולה אלים", מסביר ד"ר יהודה ברוך מנהל המרכז לבריאות הנפש אברבאנל, "כשהאלימות נובעת מהמחלה עצמה אפשר לטפל בה, אך כשהיא נובעת מבעית אישיות - קשה למצוא פתרון. בהוסטלים שאנחנו עובדים איתם יש חולים שמדי פעם מחליטים לא לקחת תרופות ואין לנו בעיה עם זה כל עוד מצבם לא מידרדר. אבל חולה פסיכוטי שלא משתף פעולה פוגע בשיקום שלו. יש פתרון מסויים בעבור חולים כאלו, עבורם פתחנו מרכז מגורים עם טיפול אינטנסיבי, אבל יש לנו מחסור במקום.
"ככל שהאוכלוסיה גדלה, מטבע הדברים מספר החולים גדל. משרד הבריאות יוצא במרכז חדש שמטרתו להוסיף עוד כ-120 מיטות למחלקה הזו, אך בינתיים יש חולים ללא מענה. גם כאן, מדובר במסגרת שנועדה להחליף את המחלקה הפתוחה הכרונית, והחולים מגיעים לכאן בהסכמתם. אנחנו באמת לא יודעים מה לעשות במקרים המתוארים בכתבה, כי אי אפשר להחזיק אדם בכפיה מעבר לתקופה מסויימת. אנחנו לא יכולים לחייב שיקום, ואין לנו אפילו קצה חוט כיצד להתמודד עם החולים האלו, ולצערי הם כרגע מעיקים על המשפחות שלהם. אין לנו פתרון לאותם חולים אלימים, אנחנו לא יודעים אפילו איך הפתרון הזה צריך להראות. איך אפשר להחזיק חולה במחלקה וולונטרית שעשוי לפגוע בחולים אחרים".
"כשהם נעשים אלימים יש קושי מאוד גדול לסחוב אותם"
במשרד הבריאות מודעים גם כן לבעיה הזאת, ולמחסור בפתרון. "יש פה דילמה אמיתית וקשה שהחוק בנה, כיצד למצוא את האיזון הנכון בין הרצון לשמר את חופש הבחירה של אדם ואת אחריותו לגורלו לבין המחויבות של החברה לתת סיוע מירבי לחולים", אומר לנו גורם באגף לבריאות הנפש, "החוק קובע שאפשר לכפות טיפול רק במקרים של סכנה ברורה ומיידית. ישנה אופציה נוספת של טיפול מרפאתי כפוי, שאינה במסגרת אשפוזית, אך יש עליה ביקורת חריפה על ידי מערכת המשפט. מי שמחליט על הצווים האלו הן ועדות בהם מופיע החולה עצמו וכן סניגור מטעם המדינה, ולכן הדיונים האלה מורכבים מאוד, כאשר המשקל על שימור חופש הבחירה מועצם. גם היכולת לאכוף למשל צו מרפאתי כפוי מוגבלת מאוד.
"יש כלל סטטיסטי שמעיד שביטוי המחלה אצל אנשים יחזור על עצמו, העבר מלמד מאוד על העתיד של אותו חולה מבחינת אלימות, ואין לנו כל פתרון חוקי למקרים הללו. אדם שמפסיק לקחת טיפול תרופתי מייצר סבל למשפחה שלו, וכל מה שהם יכולים לעשות זה להמשיך בניסיונות, לעתים סיזיפיים ולעתים מוצלחים, לשכנע אותו לשנות עמדה כלפי הטיפול. יש מאמץ גדול של מערך השיקום להכיל את האנשים האלו ולשפר את הטיפול בהם, אבל כשהם נעשים אלימים יש קושי מאוד גדול לסחוב אותם.
"לא יכולה להיות קבוצה שלישית, אבל היא קיימת בפעול בדיוק בגלל שמערכת אכיפת החוק נרתעת ממיצוי דין עם אנשים כאלו, מטעמים הומנטריים. כלא הוא תענוג מפוקפק אבל לעיתים לגבולות הפיזיים יש משמעות. אם אין הפנמה עמוקה של מותר ואסור, והחוק קבע שמימד האחריות האישית היא אכן נותרה של אותו אדם, ייתכן והחוויה הקונקרטית של מאסר תיתן גם משמעות טיפולית. צריך לצמצם במידה רבה את קיומה של הקבוצה השלישית, ולדעתי יש מקום לשנות את החוק כיום. אבל הלך הרוח והחשיבה של המחוקק אינו סס לייצר מהלך שמשמעותו לכאורה היא פגיעה בזכות היסוד של חירות. אבל יש לי גב מוסרי, הנובע מהיכרותי עם סיבלן של המשפחות של אותם חולים, ולמרות שעמדתי אינה פופולארית אני רואה את עצמי אנושי ומוסרי לא פחות".
"אין דבר כזה חסרי תקווה"
בעמותת "אנוש", המיועדת לטיפול ושיקום פגועי נפש, אלא שבמקרים הללו, לא נותר להם אלא להציע תמיכה למשפחות החולים. "אנחנו מכירים את התופעה של אנשים שמסרבים לקבל טיפול כי אינם מרגישים חולים או זקוקים לעזרה", אומרת מזל לנדס, מנהלת תחום משפחות בעמותת אנוש, "זה מקום של חוסר תקווה, אבל אני לא מאמינה בחסרי תקווה. אנחנו מזמינים את המשפחות למרכזים שלנו ומנסים לבנות איתם את האסטרטגיה הטובה ביותר לגייס את רצונו של בן המשפחה החולה. בדרך כלל למשפחות אין יותר את הכוחות הנדרשים להתמודדות, ואנחנו מלמדים אותם אין לשים גבול לילד שלהם. זה טארגי אבל הכרחי. במקרים אחרים, בהם בית החולים רוצה לשחרר את המטופל והמשפחה שלו חשה שזה מוקדם מדי, אנחנו עוזרים להם עם הביורוקרטיות, ומחפשים המשך טיפול" .
מסרבים לקחת תרופות, מסורבים לקבלת סל שיקום | צילום:
חדשות 2
אנוש, לצד עמותות נוספות, מפעילה הוסטלים שיקומיים, דיור מוגן, מרכזי יום, מרכזים תעסוקתיים ועוד מגוון רחב של פעילויות המסייעות לשיקום החולים והשתלבותם בחברה. אלא שכדי להכנס למערכת הזאת, על החולים לקבל את אותו סל שיקום, אליו זכאים לכאורה כל מי שהוגדר כסבול מארבעים אחוזי נכות נפשית ומעלה. הסל מאושר על ידי החלטת ועדה שמתכנסת פעמיים בשבוע לדון בזכאים. אבל התקציבים מוגבלים, אין מספיק מיטות או מסגרות והנטיה הטבעית היא להעניק את סל לבעלי הסיכוי הגבוה לשיקום. החלטה המובנת הזו, היא גם גזר דין אכזרי לאותם חולים בעייתיים ובעיקר למשפחות שלהם.
"אמרו לי שהוא צריך לקחת תרופות חצי שנה רצוף כדי להיות זכאי לסל שיקום, והסברתי שזה בלתי אפשרי", אומרת לאה, אימו של אהרון, "אני לא יכולה להכריח אותו לקחת טיפול, הוא צריך השגחה קבועה ומסגרת צמודה. בינתיים אנחנו לא יודעים מה לעשות, אי אפשר לחיות בבית שלנו וגם אי אפשר לזרוק אותו לרחוב". גם גברא מכירה במדיניות, אבל מבטיחה לא להרים ידיים עד שתמצא מסגרת הולמת לאחיה. "אני מבינה שיש קושי בהלשאיר את אחי באשפוז קבוע, אבל אני רוצה שיהיה סיוע מספיק טוב להורים שלי, או שימצאו מסגרת שמתאימה גם לאנשים כמו אח שלי. לא ייתכן שיזרקו אותו לרחוב, לא טוב לו בבית. הוא לא מרגיש נוח וברחוב אנשים מסתכלים עליו בצורה מוזרה. הוא מנודה חברתית ודווקא מתאר את האשפזוים כחוויה חיובית. הוא צריך תשומת לב מיוחדת והשגחה קבועה, אני רק רוצה שיהיה לו טוב".
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן
