"כעסתי על הפלסטינים, על צה"ל ועל עצמי". סרן יעל כפיר ז"ל | צילום:
תומר ושחר צלמים
בן כפיר איבד את בתו, סרן יעל, בפיגוע שהתרחש בשנת 2003 בשער מחנה גדעונים בצריפין. יעל, בת 22, עמדה בתחנת האוטובוס ושוחחה עם חבריה לבסיס כשהתפוצץ לידם מחבל מתאבד. בסאם עראמין איבד את בתו עביר בשנת 2007, לאחר שחיילי מג"ב ירו לעבר חצר בית הספר בו למדה בכפר ענתא שמצפון לירושלים. עביר, בת 10, נורתה בראשה בעת שעמדה ושוחחה עם חברותיה. בית המשפט העליון קבע כי הפתיחה באש הייתה בלתי מוצדקת ונבעה מרשלנות.
הערב, לצד טקסי יום הזיכרון הממלכתיים והרשמיים, עראמין וכפיר יציינו את זכרם של בנותיהם בטקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני אלטרנטיבי, של תנועת "לוחמים לשלום". התנועה, שעראמין הוא ממייסדיה, הוקמה על-ידי ישראלים ופלסטינים שלקחו חלק פעיל במעגל האלימות באזורנו, הישראלים כחיילים בצבא הישראלי והפלסטינים כחלק מן המאבק האלים לחירות הפלסטינית. אחרי שנים רבות בהן אחזו בנשק, וראו אחד את השני רק דרך כוונות הרובה, החליטו להניח את נשקם ולפעול למען השלום בדרכים לא אלימות.
בשנים האחרונות הם ערכו מאות פעילויות משותפות, סיורים, מפגשי פעילים, חוגי בית והרצאות, בישראל ובשטחים. באירועים אלו הם קוראים לסיום הכיבוש, להתנגדות גורפת לכל סוג של אלימות, משני הצדדים, ולהכרה בקיומם של שותפים לדיאלוג בצד השני. בטקס הזיכרון הנערך זו השנה השמינית, ישתתפו ישראלים ופלסטינים בני משפחות שכולות, שיציינו את האובדן והשכול הנגרם לשני העמים לאורך ההיסטוריה העקובה מדם של המאבקים הלאומיים.
"תכננתי לפרטי פרטים איך אני מחסל שישה פלסטינים"
בן כפיר. לא האמין שהוא איש של פיוס | צילום:
תומר ושחר צלמים
"אחרי שהבית התרוקן מכל ההמולה ונשארתי לבד אחרי השבעה, נצמדתי לכעס. כעסתי נורא על הפלסטינים שרצחו לי את הילדה, על צה"ל שלא הצליח למנוע את הפיגוע, על המדינאים של שני הצדדים שבמשך שנים לא הצליחו למצוא פתרון וכעסתי על עצמי, שהצלחתי לפספס את התפקיד הכי חשוב של הורה לשמור על צאצאיו", מספר כפיר על הדרך שהובילה אותו להחלטה לשים בצד את האיבה. "הייתי מלא בשנאה ורציתי לנקום. באותה תקופה היו לי שני אקדחים בבית. תכננתי לפרטי פרטים איך אני קם בבוקר, מתלבש יפה, לוקח את האקדחים לאתר בנייה ליד הבית ולפני שמישהו יצליח לעצור אותי, מחסל לפחות שישה פלסטינים. אבל אחרי כל כך הרבה לילות ללא שינה שנתנו לי את הזמן לחשוב ולעבד, הגעתי למסקנה שלא משנה כמה ארצח, את יעל זה לא יחזיר לי. הבנתי שאני מכניס את עצמי למעגל של נקמה שרק יוביל לעוד שפיכות דמים. ברגע שהגעתי למסקנה הזאת, ידעתי שאני לא רוצה בזה".
שבועיים לאחר מכן קיבל כפיר מכתב מאם שכולה שהזמינה אותו לקחת חלק בפורום המשפחות השכולות למען שלום, פיוס וסובלנות. "היא סיפרה לי שהפורום עורך סמינר של משפחות שכולות פלסטיניות וישראליות, והזמינה אותי לבוא ולהקשיב. התחלתי לצחוק ושאלתי אותה, עם מי את רוצה שאעשה שלום, עם הרוצחים של הבית שלי? אמרתי לה 'אני לא איש של פיוס ואין סיכוי שאגיע'. אבל כשהגיע יום קיום הכנס, משהו דחף אותי ללכת. פגשתי ישראלים ופלסטינים שאיבדו את קרוביהם עקב הסכסוך. המפגש הזה נתן לי טעם לחיים". מאז כפיר פעיל בפורום המשפחות השכולות ובתנועת לוחמים לשלום, "המטרה שלי היא למנוע שכול נוסף בשתי הצדדים", הוא אומר, "המטרות שלנו הם להרבות פיוס ולהגיע לכזאת מסה של אנשים שמוכנים ורוצים שלום, עד שהמנהיגות משני הצדדים לא תוכל להתעלם".
נפגש בסתר עם חיילים לשעבר ישראלים
גם דרכו של עראמין לנתיב הפיוס הייתה רצופה במכשולים שמולידה מלחמה. עראמין השתלב במאבק הפלסטיני כילד שגדל בעיר העתיקה של חברון. בגיל שבע עשרה, הוא נתפס בעודו מתכנן התקפה על חיילים ישראלים. "בגיל שתים עשרה הצטרפתי להפגנה שבה ירה חייל בילד. ראיתי מולי את מותו של הילד. החל מרגע זה, פיתחתי צורך עמוק בנקמה. הצטרפתי לקבוצה ששמה לה למטרה להיפטר מהאסון שפקד את עירנו. בתחילה זרקנו אבנים ובקבוקים ריקים בלבד, אבל כשמצאנו כמה רימוני יד במערה, החלטנו להשליך אותם על הג'יפים הישראלים. שניים מהם התפוצצו. איש לא נפגע, אך אנחנו נתפסנו", מספר עראמין שבעקבות אותו מקרה, ריצה שבע שנות מאסר בכלא הישראלי.
עביר עראמין ז"ל. נורתה בראשה כשעמדה עם חברות בחצר בית הספר
הייתה זו צפייה בסרט אודות השואה שהוקרן בבית הסוהר, שגרמה לעראמין לפתח שיחות עם סוהריו. "כמה דקות לאחר שהסרט התחיל, התחלתי לבכות ולכעוס על כך שהיהודים הובלו, כצאן לטבח, לתוך תאי גזים. אם הם ידעו שהלכו אל מותם, מדוע לא צרחו? ניסיתי להסתיר את דמעותיי מהאסירים האחרים: הם לא היו מבינים מדוע אני בוכה על כאבם של מדכאי. הייתה זו הפעם הראשונה בה חשתי אמפתיה". במהלך השיחות נרקם קשר של ידידות בינו לבין אחד הסוהרים. "כשראיתי איך קרה השינוי הזה דרך דו שיח וללא שימוש בכוח, הבנתי שהדרך היחידה לשלום היא דרך אי-האלימות. דו השיח בינינו איפשר לכל אחד מאיתנו לראות את טוהר לבו של האחר ואת כוונותיו הטובות".
"יש לנו אותן דמעות, אותו דם ואותו פחד"
בסאם עראבין. "ביום הזיכרון הכאב שלנו מתאחד"
מאז, בסאם לא זנח את דרך השלום – אפילו לא כאשר, שנתיים לאחר מכן, בתו בת העשר, עביר, נורתה ונהרגה. "רצח עביר יכול היה לדרדר אותי בשביל המוכר והנוח של השנאה והנקמה, אבל אני לא יכולתי לסגת מדרך הדו שיח ואי-האלימות. ככלות הכול, היה זה חייל ישראלי אחד שהרג את בתי, אבל בהמשך מאה חיילים לשעבר, ישראלים, בנו גן על שמה בבית הספר שבו נרצחה".
כפיר ועארמין מקווים כי פעילותם והשתתפותם בטקס המציין את הקורבנות הפלסטינים והישראלים של הסכסוך, יובילו להבנה כי שלום ופיוס הינם מטרות ברות השגה. "מצאנו שצריך להיות יום אחד שמציין את הכאב של שני הצדדים כי אנחנו קשורים וכך נפיק לקחים. זה מאוד הכרחי להכיר בכאב של הצד השני כדי לגלות שיש לנו אותן דמעות, אותו דם ואותו פחד. אמא זה אמא, ובשני הצדדים הורים שכולים לא ישנים, אז למה להמשיך להצדיק את המוות והקורבנות? אנחנו עושים מהלך של פיוס מתקדם וצריך להגיד את האמת, נעשה עוול משני הצדדים. דווקא ביום כזה צריך לצאת מסר משותף שאסור להסתגר בבועה של בעלות על השכול. אם מציינים את הכאב ביחד, זה נעשה יותר קל להתגבר ולמצוא את המקום בתוכנו שיביא לפיוס", אומר עראמין.
"ביום הזיכרון הכאב שלנו מתאחד, זה אותו שכול. לא עושים תחרות למי יותר כואב ומי יותר קורבן, לכל אחד יש את הכאב שלו. צריך להיות אמיצים ולהגיד, אנחנו יותר חשובים מאדמה שאנחנו הורגים בשבילה. אנו רואים עצמנו רק ככלי למלחמה ואנחנו שבויים ברמה הפוליטיות ולא מנסים לשנות את המציאות. בגלל שכולנו מסכימים שזה מעגל לא נכון צריך לעמוד ולהודות בכאב. אני רוצה שכל אבא ואמא שכולים יעמדו מול עצמם וישאלו, האם הם מצדיקים את המוות של ילדיהם למען המלחמה והאדמה? אני חושב שהתשובה היא שהיה עדיף שיישארו בחיים. אני מקווה שיום יבוא ונציין לא רק את יום הזיכרון, אלא גם את יום השלום".
"אם אנחנו ששילמנו את המחיר הכי גבוה יכולים לשבת לדבר, אי אפשר לטעון שאין פרטנר. אחרת מה הפתרון שמציעים? להמשיך לשלם בגוויות? להגדיל את בתי העלמין? הרי ניסינו הכל. הכנסנו לבתי סוהר, הרסנו בתים, הגלנו, אין משהו שלא עשינו לפלסטינים, חוץ מלשבת ולדבר איתם", מוסיף כפיר. "יש לנו מספיק כוח לקחת סיכונים ולנסות לשבת ולדבר. אולי המוצא הזה שאותו לא ניסינו, הוא הדרך לפתרון. אחרת אם אין תקווה לשלום בשביל מה לחיות? רק בשביל להילחם? השלום לא יגיע מזה שננסה להכשיל אותו. בצד השני ישנם בני אדם ולא כולם רוצחים. אני מאמין שבני אדם בכל העולם, ישראלים ופלסטינים כאחד, רוצים אותו הדבר, לסיים ללמוד, לרכוש מקצוע, ליהנות מהעבודה, להקים משפחה, ולהזדקן בשקט ובכבוד".
הטקס ייערך בביתן 10 בגני התערוכה בתל אביב. הערב בשעה 21:00
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן
