"רוצים חוקים משלהם? שייקברו בבית קברות משלהם"

הדמיה - היכל הזיכרון החדש | צילום: משרד הביטחון זו קורה כמעט בכל שנה: רגע לפני שהמשפחות השכולות עולות להניח פרח על קבר יקיריהן מתעוררת סערה ציבורית רווית כאב על היררכיית השכול הלאומית. שלשום, כשהממשלה אישרה את הקמתו של היכל זיכרון לחללי מערכות ישראל בהר הרצל הפצע שוב נפער. המקום שאמור לשמש כמקום של אבל ונחמה, הפך למקור של כאב.

"חללי פעולות האיבה נהרגו כולם מיד אויב, אף אחד מהם לא נפל בתאונת אימונים או ממחלות, לעומת יותר מ-20 אחוז מחללי מערכות ישראל שנהרגו בצורה הזאת ועדיין מוכרים כחללי צה"ל", אומר צביקה שחק, שאיבד את בתו בת חן, כשהייתה בת 15 בדיוק, בפיגוע ברחוב דינזגוף בתל אביב. "אני לא מתחשבן על זה", הוא מסביר, "אני רק אומר: כל חללי הטרור נפלו מיד אויב, אנחנו לא יכולים לתת לעובדה הזאת להעלם. אריק שרון אמר פעם שחללי הטרור הם חיילים ללא מדים ויש לנהוג בהם בצורה הזאת. גם מופז, רב אלוף במיל', הצהיר כי משפחות חללי הטרור יכולות לעמוד לצד המשפחות השכולות של צה"ל ולא להתבייש. ואני אומר יותר מזה - זה בסדר שתהיה הפרדה, אבל אנחנו צריכים לעמוד זה לצד זו, כתף ליד כתף". 

שחק מדגיש שהוא אינו מעוניין ב"תחרות" בין המשפחות השכולות אבל מדגיש: "המדינה צריכה לחבק אותנו כמו שהיא מחבקת את חללי צה"ל. המדינה רוצה להקים היכל זיכרון ואת חללי הטרור לא לכלול? אנחנו רוצים היכל הנצחה זהה, אותו דבר, כמובן בסדרי גודל שלנו. להם נפלו יותר מ-22 אלף. לנו 4,016. יש לנו בסך הכל שני קירות עם לוחיות מתכת, להם הולכים להקים משהו מדהים בעלות של 40 מיליון שקל, ואני שמח על כך, אבל מה איתנו? שכחו אותנו? המדינה הכירה בנו כזכאים לתגמולים שווים כחללים של צה"ל, עכשיו אנחנו רוצים את הצעד הבא, אנחנו מבקשים: אל תשכחו אותנו, אל תעשו אותנו שכול סוג ב'".

"המדינה מכחישה את הקרבן שלנו"

את המאבק של שחק ושל רבים אחרים מנהל בימים אלו יוסי מנדלביץ' יו"ר ועדת ההנצחה, גם הוא אב שכול, שאיבד את בנו יובל בפיגוע בקו 37 בחיפה לפני תשע שנים: "בישראל יש היררכיה של שכול שמנוהלת על ידי משרד הבטחון. ב-97' המחוקק קבע שיום הזיכרון הוא יום משותף, אבל בכל פעם שמנסים לעשות טקסים משותפים, ארגון 'יד לבנים', בשליחות משרד הביטחון, מנהל מלחמת עולם כדי למנוע את הטקסיות המשותפת. יש החלטת ממשלה שיום הזיכרון הוא יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וחללי צה"ל וחללי המחתרות וחללים יהודים שנלחמו נגד הבריטים ואנשי משרד החוץ, יו ניים איט, רק חללי פעולות האיבה לא נכללים שם".

"אנחנו מגלים שמשרד הבטחון מקים חלל הנצחה לאומי שלא כולל את חללי פעולות האיבה ואנחנו שואלים למה?", הוא מוסיף. "הרי חללי הטרור כולם נהרגו מיד אויב ומן הראוי שיונצחו בהיכל הלאומי. העניין פה הוא לא על תגמולים אלא על החיבור הערכי של הקרבת הקורבן של בני אהובי יובל על תקומת המדינה. המדינה כשלה בהגנה עליו, המדינה ממשיכה להכחיש את ההקרבה שלנו".

בלב המחלוקת - עיטור המופת | צילום: אתר צה"ל על הדברים הקשים האלה מגיב היום אלי בן שם, יו"ר ארגון יד לבנים, שאיבד את בנו קובי באסון המסוקים. "זה לא יד לבנים, אלא ממשלת ישראל ושר הבטחון שקיבלו את החלטה  הזאת. הכאב שלנו, של כל המשפחות השכולות בישראל הוא אותו כאב, ואני מצר על כך שאנחנו כל יום זיכרון צריכים להתייחס לדברים האלה במקום להתייחד עם כאבנו, אבל לנפגעי פעולות האיבה יש אנדרטה משלהם. אי אפשר לאחד את כולם, אולי נאחד גם את נפגעי תאונות הדרכים ואת נפגעי הפלילים, ואת המצילים ואת זק"א אין לזה סוף ואי אפשר לעשות מזה סלט. זה לא עניין של כבוד אלא עניין של ערכים וחינוך ומסר לחברה הישראלית".

פגיעה באלפי משפחות

מחלוקת קשה נוספת מלווה את יום הזיכרון הנוכחי בעקבות ההחלטה של נציב שירות בתי הסוהר והמשרד לביטחון פנים להעניק את אות המופת לנספים באסון הכרמל. החללים של שירות בתי הסוהר אומנם קבורים לצד חללי צה"ל בבית קברות משותף, אוללם את אותות הכבוד הם מקבלים לפי קריטריונים שונים. 

"בנושא קבורה צבאית יש אחידות, הכיתוב הוא אותו כיתוב, המצבות אותן מצבות. אבל המשפחות שלהם רוצים להחזיק את המקל בשני הצדדים", אומר בן-שם, "מצד אחד הם רוצים שקרוביהם יקברו בבית קברות צבאי ומצד שני יש להם קריטוריונים שונים לקבלת אותות. לא יכול להיות שרועי קליין שקפץ על רימון והציל את החברים שלו או יוני נתניהו, שניהם קיבלו את אות המופת - יקבלו את אותו האות שמחולק לסוהרי השב"ס. גם בני שנהרג באסון המסוקים, הוא ו-72 חבריו, אף אחד מהם לא קיבל אות מופת". 

שלמה וישינסקי | צילום: באדיבות המשפחה "נציב שירות בתי הסוהר נתן את אות המופת לסוהרים שנספו בדלקה של הכרמל, אנחנו חושבים שזה חוסר סבירות קיצונית וזילות של האותות - פגיעה באלפי משפחות", הוא מוסיף, "קיבלתי עשרות פניות מהורים שכולים שזועמים ורוצים להחזיר את האות שניתן ליקירהם. ואנחנו פועלים מול ראש הממשלה ושר הביטחון לשנות את העניין הזה. ואם שירות בתי הסוהר והמשטרה לא מוכנים לקבל את זה - שילכו לבתי קברות אחרים. ב-15 במאי יש לכולנו פגישה אצל ראש הממשלה, לשם יגיעו נציגים מכל הגופים ונחליט".

"יפה שמחלקים אותות"

בין אותם הורים זועמים,  גם השחקן שלמה וישינסקי, שאיבד את בנו ליאור בפעילות מבצעית בציר פילדלפי במאי 2004: "מי שנתן להם את האותות, הוא לא גורם צבאי, הוא יכול לתת להם מה שהוא רוצה אבל לא בבתי קברות צבאיים. אם האות הזה ייחרט על המצבות שלהם – כל חיילי צה"ל יקבלו ממני את אות המופת. אם הם רוצים חוקים משלהם שיקברו בבית קברות משלהם, אחרת אני אתחיל לחרוט באופן אישי על כל הקברים".

האותות טרם הותבעו על הקברים, אולם ביום ראשון האחרון התקיים טקס שבו הם הוענקו למשפחות. עוד לפני הטקס הזה נעשה ניסיון למנוע את מתן האותות כשהורים שכולים חברי ארגון "יד לבנים" פנו במכתב לשירות בתי הסוהר ובו נכתב: 

"הענקת עיטורי מופת לחללי שב"ס ז"ל אשר נספו באסון הכרמל, תחייב הענקת עיטורי מופת לכלל חיילי צה"ל אשר נספו במערכות ישראל, בתאונות אימונים ובתאונות מבצעיות. שכן לא סביר, לא מידתי, לא ראוי, ולא הוגן – לנהוג בחללים (אשר קבורים כולם בבתי הקברות הצבאיים) מדיניות של הפליה בוטה, הפוגעת קשות ברגשות המשפחות השכולות אשר איבדו את בניהם ויקיריהם – תוך שירות המדינה וקיפוח חייהם למען ביטחון המדינה ואזרחיה.

ליאור וישינסקי ז"ל, בנו של שלמה | צילום: באדיבות המשפחה כמו כן, איימו בארגון לפנות לבג"צ, אלא שנאלצו לחזור בהם, כיוון שבישראל ישנם שני חוקים שונים להענקת אותות: אחד הוא חוק צה"לי הכפוף למשרד הבטחון, והשני - חוק המשטרה והשב"ס הכפוף למשרד לבטחון פנים. לשני החוקים יש קריטריונים שונים להענקת אותות ולכן לא היה כאן בסיס לתביעת בג"צ.

לאחר דין ודברים בנושא, בארגון "יד לבנים" החליטו לפנות  גם לראש הממשלה בעניין: "אודה לך באם תבחן מחדש את הקריטריונים להענקת עיטורים לכוחות הביטחון בדגש על משטרה ושב"ס. אין אנו סבורים, כי נכון שבמדינת ישראל למודת סבל ושכול, תתקיים אפליה בתחום כה רגיש ועדין", נכתב במכתב המחאה מטעם הארגון. נתניהו בתגובה החליט לזמן ישיבה מיוחדת בנושא שתתקיים ב- 15 במאי.

אולם, פרופסור אסא כשר לאתיקה ופילוסופיה, ששכל את בנו רס"ן יהורז כשר לפני עשרים שנה, ומי שניסח את הקוד האתי של צה"ל, דווקא לא מסכים עם ההורים הנמצאים במצבו.

"הטענות בדבר האחידות במתן עיטורים בבתי העלמין הן לא מוצדקות", הוא אומר, "אני חושב שכל זמן שעיטורים ניתנים על יסוד חוקים שונים בארגונים שונים ולא על ידי הממשלה, אז אפשר לסבול את אי האחידות. כשמסתכלים על ההגדרות החוקיות של העיטורים לומדים דברים כמו למשל שחוק אות המופת בשני המקרים לא מחייב מעשים הירואים של חירוף הנפש. אני חושב שהסוהרים היו בקורס, הם התנדבו להיות אלה שמבצעים את המשימה הזאת - להציל בני אדם מסכנת שריפה, אני חושב שיפה עשה שב"ס שנתן להם את האות. למשפחות שהשכולות של יד לבנים אין פתחון פה בעניין עיטורים בשב"ס וצריך להגיד להם את זה בצורה חדה, זה לא עסק שלהם זה ארגון נפרד עם שיקולים נפרדים ולא עסקם בכלל".

אם כך, מדוע ראש הממשלה החליט לכנס ישיבה בנושא, ומה יכול לצאת ממנה?

"אני חושב שראש הממשלה גילה רגישות לטענות שעולות מ'יד לבנים', זה המסורת בישראל וטוב שכך. הדלת שלו צריכה להיות פתוחה זה בסדר גמור לקבוע פגישה ולשמוע את הטענות ולנסות לראות איך אפשר לקיים מערכת הצנחה ממלכתית שאף אחד לא מתלונן על שום דבר. אבל יש איזו נטיה ניכרת בארגונים להגן על התחום שבו הם פעילים בצורה שלילית. ההתערבות של מה נעשה בצד השני כדי שלו לא יהיה - אלו הם מעשים לא ראויים. שום ארגון לא צריך להתערב בנעשה בארגונים אחרים".

אז למה אף אחד לא מוכן להגיד להם את זה בפנים? למה שלמה וישינסקי צריך לכלות את זמנו במאבקים כאלה שעשויים להיות עקרים?

פרופ' אסא כשר | תמונת AVI: mako "המדינה כל כך מכבדת את המשפחות השכולות שהיא מפחדת להגיד לאנשים כמו שלמה וישינסקי 'סליחה זה לא עסקך'. יש כנסת שמחוקקת חוקים, יש חוקי עיטורים שונים וכולם פעלו לפי החוק הזה. זה שלהם נתנו עיטור כזה או אחר לא גורע שום דבר מהכבוד של הבן שלך שנספה בפעילות מבצעית, כבודו במקומו מונח. כשאתה מוחה על מה שעשו בחצר השניה אתה יוצר רושם שבחצר שלך משהו לא בסדר. אתה מוריד את מעמד הזיכרון של הבן שלך שאתה משווה אותו לאחרים. לא צריך לעשות את ההשוואות האלה. זאת צרה צרורה בישראל, יש כל מיני החלטות שמתקבלות כתגובה לכאב של משפחה מסויימת וזאת לא דרך נכונה. צריך לכבד את המשפחות ולא לפגוע אבל צריכה להיות תפיסה כוללת שאומרת ככה אנחנו מתנהגים. חלק מהאנשים לא יאהבו את זה ואין מה לעשות. אי אפשר  לפעול באופן שכולם יהיו מרוצים, אז אנחנו עושים החלטות בצורה הכי טובה ומתקבלת על הדעת".

ממשרד הבטחון נמסר בתגובה:

"ממשלת ישראל היא שהחליטה על הפרדה בהנצחת חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, בין השאר בשני טקסים נפרדים שנערכים ביום הזיכרון - אחד לחללי מערכות ישראל והשני לנפגעי פעולות האיבה.

בעוד שלנפגעי פעולות האיבה יש אתר הנצחה בהר הרצל, שבו מונצחים כל הנפגעים באנדרטה אחת, אין בכל מדינת ישראל מקום אחד שבו מונצחים כלל חללי מערכות ישראל.

פרויקט היכל הזיכרון שהוכרז כבר לפני שנים רבות ואשר אושר פה אחד בממשלה,  יאפשר לעם ישראל להתייחד עם זכרם של כל הנופלים בכל ימות השנה. הקמת היכל הזיכרון תיצור אחדות בכל הקשור להנצחת הנופלים, שלא כולם מונצחים באנדרטאות ברחבי הארץ. היכל הזיכרון ייתן מענה גם לפניות של הורים שכולים רבים, בעיקר מבוגרים, שחוששים שכאשר ילכו לעולמם, לא יהיה מי שיערוך להם אזכרה ביום נפילתם".

משירות בתי הסוהר נמסר בתגובה:

"שירות בתי הסוהר, כארגון בטחוני, רשאי להעניק לאנשיו עיטורים בהתאם להמלצות וועדה מיוחדת הממליצה בפני הנציב. הענקת העיטורים לחללי השב"ס, שנספו בדרכם להצלת חיים, עומדת בכל הקריטריונים והתבחינים של הארגון. שב"ס יפעל על פי הנחיות משרד הבטחון ואגף ההנצחה".